שיחה לפרשת אמור: "וספרתם לכם ממחרת השבת"
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כתוב בתורה:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא פרק כג פסוק טו)
ברצוני היום בשיחה לענות על מספר שאלות הקשורות לציווי התורה לספור ספירת העומר:
א.מה הטעם לספירה? מדוע ה' ציווה את בני ישראל לספור ספירת העומר?
ב.מדוע ספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת"-כלומר מט"ז ניסן ולא מליל הסדר עצמו?
ג.מדוע חג הפסח נקרא "שבת" ולא יו"ט? כתיבה זו של התורה גרמה לצדוקים לטעות ולחשוב שמונים ממוצאי שבת חול המועד ולא ממוצאי יו"ט, אז מדוע התורה לא כתבה את הדברים בצורה ברורה ונהירה יותר?
כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, כמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה, ופירוש הפסוק: כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את הא-לקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.... כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא" (ספר החינוך מצוה שו)
"כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר"-בני ישראל חשו הקלה ביציאתם ממצרים לחירות. הם שמחו מאד שהם כבר לא משועבדים פיזית למצרים. אם עם ישראל לא היו מצווים לספור את העומר, היציאה הפיזית לחירות היתה נהפכת לעיקר. לכן באה ספירת העומר להדגיש שאמנם יש חשיבות ליציאה הפיזית לחירות אך מטרתה להיות אמצעי לקבלת התורה.
ספירת העומר באה ללמד אותנו שכל החומריות בעולם היא רק אמצעי לעבודת ה'. העיקר הוא לימוד התורה ועבודת ה'. אנחנו 'אנשי קודש' ולא 'מלאכי קודש'. חובה על האדם לעמול לעבוד לפרנסה אך לא להפוך זאת לעיקר חייו אלא לראות זאת ככלי לעבודת הקודש.
כותב הר"ן:
"ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן" (ר"ן על הרי"ף פסחים כח)
ספירת העומר הראשונית הייתה ביוזמת בני ישראל עצמם ללא ציווי ה', כשמשה רבנו מודיע לעם "תעבדו את האלקים על ההר הזה" והם מבררים על איזה זמן מדובר ומשה עונה להם שמדובר ביום החמישים, אז הם מתחילים לספור מעצמם ללא ציווי, מתוך להט והשתוקקות גדולה למתן תורה.
כיום שכל חיוב המצוה הוא רק מדרבנן כי לצערנו אין קרבן עומר, חכמים ציוו כדי לזכור את ספירת העומר הראשונית של בני ישראל שהיתה ללא ציווי אלא מתוך להט והשתוקקות גדולה לתורה.
עמל התורה בעומק מתוך ההבנה שהתורה היא תורת חיים ומציאת השליחות כשגריר ה', גורם לאדם ללהט בעבודת ה'.
כותב הזוהר:
"כָּל בַּר נָשׁ דְּלָא מָנֵּי חוּשְׁבָנָא דָּא, אִינּוּן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, לְמִזְכֵּי לְדַכְיוּתָא דָּא. לָא אִקְרֵי טָהוֹר, וְלָאו בִּכְלָלָא דְּטָהוֹר הוּא" (זוהר פרשת אמור)
לאור דברי הזוהר כותב הרב דסלר:
"בספרים הקדושים רמזו על הקשר שבין ספירת שבועות של העומר ובין ספירת ז' נקיים של הזבה... וזהו גדר ספירת הנקיים פירוש ימים שיהיו נקיים לגמרי מכל טומאה ושיהיו רצופים בזה אחר זה באופן שאם תתגנב לביניהם טומאה כל שהיא צריך להתחיל מחדש רק כך אפשר לצפות לבנין חזק ושלם רוחניות מוצקת...וכן בגאולת מצרים שעניינה היה היציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה היה צורך בספירת שבע פעמים שבעה כדי לעיין ולהתבונן בכל יום ויום שמא חדרה שוב הטומאה בעד איזה סדק שבלב...אבל ברור שהתורה מרמזת בזה לתוכן הענין ומלת שבת מרמזת על השבתת הטומאה כמו שעל הזבה להיות בטוחה בכל יום שהושבתה ממנה הטומאה תתחיל לספור הלאה." (מכתב מאליהו-שבועות)
מצוות ספירת העומר דומה למצוות ספירת זיבה. כמו שבזיבה יש חובה לספור כדי לטהר את האשה ממצב טומאה כך בספירת העומר הספירה מעלה את עם ישראל ממצב של מ"ט שערי טומאה (תאווה) שהיו במצרים למצב של קדושה וטהרה לקראת קבלת התורה.
ספירת העומר היא הכנה רוחנית להיות מוכן לקבלת התורה. אדם משבית את הטומאה שבו כדי להיות מוכן לטהרה רוחניות למתן תורה. "ממחרת השבת"-כוונתה השבתת טומאת מצרים-תאווה. ולכן התורה קראה ליו"ט שבת, כדי שנבין את החשיבות בהשבתת כל השפעה מצרית ומיגור כל תאווה כדי להגיע למתן תורה בטהרה.
עלינו להתנתק מהתאוות- מכל הגורמים שמרחיקים מהבורא. עלינו להשתוקק לרוחניות.
ובדומה לכך כותב אור החיים הקדוש:
"כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם, ועיין מה שפרשתי בפסוק (יתרו יט א) בחודש השלישי לצאת וגו', והוא מאמר הכתוב כאן וספרתם לכם פירוש סיבת ספירה זו היא לסיבתכם לטהרתכם שזולת זה תיכף היה ה' נותן להם התורה. ולדרך זה ידוייק על נכון טעם ממחרת השבת ולא מיום השבת עצמו, כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלימים, ולצד שיום ט"ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים לזה יצו ה' לספור ממחרת, והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה" (אור החיים ויקרא פרק כג פסוק טו)
'וספרתם לכם'- זה לטובתכם. כשאדם לא משועבד לתאווה הוא מתמלא בשמחה וטוב לו. לא מתחילים לספור בליל הסדר כי עדיין היו בארץ מצרים. הלילה הראשון בו היו מחוץ למצרים במוצאי החג אז החלו לספור ספירת העומר כדי להשבית את טומאת מצרים שהיתה בהם ולהתכונן למתן תורה.
כותב משך חכמה:
"וספרתם לכם ממחרת השבת. עפ"י דברי הזוה"ק הוא הכנה לקבל התורה, וכספירת זבה לבעלה. והנה תכלית קבלת התורה הוא לקיימה נצח, שלזמן בלבד לא דבר ד' עם כלל ישראל פא"פ, רק שלקיימה לעולם היה המכוון והעיקר אף בהיות ישראל נאנחים ונאנקים, מפוזרים ומבולעים בין האומות, גם אז ישמרו כל פרט ויהיו נבדלים מהם בהלכתם בכל אורחותם ע"פ תורה"ק, וכמו שאמר ואבדיל אתכם מן העמים כו'. לכן אמר שמעת יום השביתה (כפי המבארים, שמשום דכתיב תשביתו קרי ליו"ט ראשון של פסח שבת), שאעפ"י דחמץ אכלי מיניה כולא שתא ולא בדילי מיני', בכ"ז יהיו משביתים אותו מכל גבולם, זה הוראה, שיקבלו התורה וישמרוה כאשר יהיו מובלעים בין בני נכר ויהיו נבדלים מהם. ודו"ק" (משך חכמה פר' אמור)
כותב משך חכמה:
"דע, דבדת האלקי יש מצוות המקשרין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה - הן מצוות המקשרין ישראל להשם יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות - המה מקשרין זה לזה... שבשבת הלא "אל יצא איש ממקומו", והוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה. ואם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה.... אבל יום טוב הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, עד כי אמרו (פסחים מו, ב) האופה מיום טוב לחול (רבה אמר) אינו לוקה (אמרינן): הואיל וחזי לאורחים. וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח.....והנה, בהתבוננך תראה, כי בפסח שהוראתו היה על שפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים, הלא אז עדיין לא היתה האומה נקשרת, כי היו בודדים איש באהלו, "אל יצא איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב). רק שכולם היו מוסכמים בדיעה אחת בלקיחת הקרבן ומקושרים לאדון אחד... ולכך הפסח שבא בהוראה זו, כתיב ביה שאינו נאכל אלא למנויו, והאוכלים אותו צריכים למנות מערב פסח. והוא כמו שבת... לכן כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת..אמנם כל האומות התקשרותם זה לזה הוא נימוסי וענין לאומי, הבא מצד התולדה והדירה בארץ אחת וההשתוות בדעות. לא כן חלק יעקב, כי התקשרות הלאומי הוא גדול כל כך כי התורה נתונה להאומה" (משך חכמה פר' אמור)
האדם נדרש לקחת זמן בשבת להיות לבד ולהרגיש את פנימיותו, בניגוד ליום טוב שהוא חג שיש חשיבות שיהיו בו אורחים ויש בו מגמה לחזק את העניין החברתי.
היות וציווי ה' נאמר עוד לפני היציאה ממצרים ששם עם ישראל נהפך לעם (בחינת יום טוב) לכן התורה כתבה "ממחרת השבת"
כותב הרב דסלר:
"ענין קרבן העומר על פי ההלכה בא להתיר את החדש בגבולים, וגדרו לפי הפשט שיתן ישראל ראשית קצירו אל ה', והשאר הותר על ידי זה שיאכלנו וישתמש בו לצרכיו. אבל על פי פנימיות המצוה מלמד לנו קרבן העומר שאין לנו להשתמש בעולם הזה אלא ככלי לעבודת ה', כי כל העולם כולו להשי"ת הוא, ואין להשתמש בו כי אם לעבודתו. וזהו הגדר הפנימי של "ממחרת השבת", שהוא השבתת רשות הטומאה מהעולם, וכשמצליחים לעורר בקרבנו את השאיפה להשיב הכל אליו ית' הרי עליו לבדוק בכל יום אם לא אבדה ממנו נקודה כל שהיא מהשאיפה הטהורה לעליה" (מכתב מאליהו שבועות)
כתוב בליקוטי הלכות:
"עַל-יְדֵי הֲנָפַת הָעֹמֶר שְׂעוֹרִים מְגַלִּין וּמְפַרְסְמִין כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וּבְכָל מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, שֶׁזֶּהוּ הֶאָרַת דָּרֵי מַטָּה, שֶׁהוּא הָעִקָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וְאָבִיתָה תְּהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר וְכוּ'" (כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם), דְּהַיְנוּ לְגַלּוֹת לְכָל הַנּוֹפְלִים וּלְכָל הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל-יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים חַס וְשָׁלוֹם, לְגַלּוֹת לָהֶם כִּי עֲדַיִן ה' עִמָּם וְאֶצְלָם וְקָרוֹב לָהֶם תָּמִיד.... כִּי שְׂעוֹרִים הוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה שֶׁהוּא הֶעְדֵּר הַדַּעַת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּגַם הַחוֹטְאִים שֶׁמְּסַלְּקִין מֵעַצְמָן הַדַּעַת וְעוֹשִׂין מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה חַס וְשָׁלוֹם...וְעַל-כֵּן סוֹפְרִין הַיָּמִים לָעֹמֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם"-לְעַצְמֵיכֶם. מַה הָתָם 'וְסָפְרָה לָהּ לְעַצְמָהּ', אוֹף הָכָא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם"-לְעַצְמֵיכֶם, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, הַיְנוּ כִּי כָּל אֶחָד צָרִיךְ לִסְפֹּר וּלְהַחֲיוֹת יָמָיו עַל-יְדֵי בְּחִינַת עֹמֶר שְׂעוֹרִים שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל חִיּוּת בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִימֵי הַסְּפִירָה שֶׁהֵם הֲכָנָה וְטָהֳרָה לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁעִקַּר הֲכָנָה וְהַטָּהֳרָה עַל-יְדֵי שֶׁסּוֹפֵר וּמוֹנֶה בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֶל הָעֹמֶר שְׂעוֹרִים שֶׁבָּזֶה מַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ, כִּי בְּכָל יוֹם כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ וּמִכָּל הַטֻּמְאוֹת וְהַזֻּהֲמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יְכוֹלִים לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כִּי מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, שֶׁזֶּה נִתְגַּלֶּה עַל-יְדֵי הָעֹמֶר שְׂעוֹרִים כַּנַּ"ל. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִקְפֹּץ בְּפַעַם אֶחָד אֶל הַקְּדֻשָּׁה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ, אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן" (ליקוטי הלכות-הלכות פסח הלכה ט)
יה"ר שנדע לחיות חיי טוהר שאינם מושפעים מתאוות ומערכים ותרבויות זרות, וכל עבודתנו תהיה מוקדשת לקידוש שם ה' בעולם מתוך להט ועוצמה. אמן כן יהי רצון.
