שיחת ראש הישיבה: חג חרותנו- הווה ולא רק עבר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
חובה עלינו לברר במה עלינו להתמקד בחג הפסח הבעל"ט? עלינו לדעת שפסח זה לא אירוע היסטורי גרידא אלא חג בו אדם בכל שנה אדם מקבל כח חדש ששמו "חירות".
כותב הרמח"ל:
"כי הנה יציאת מצרים היה תיקון גדול שנתקנו בו ישראל ונשאר הדבר לנצח, והיינו כי מאחר חטאו של אדם הראשון נשאר האנושיות כלו מקולקל כמ״ש בחלק א׳, והיה הרע מתגבר בכלו, עד שלא היה נמצא מקום לטוב שיתחזק כלל, ואע״פ שוברר אברהם אבינו ע"ה להיות הוא וזרעו לה" נבדלים מוכל האומות, הנה עדיין לא היה להם מקום שיוכלו להתחזק ולהתכונן בבחינת אומה שלימה ולזכות לעטרות הראויות להם, מפני הרע שהיה מחשיך עליהם, והזוהמא הראשונה שלא יצאה מהם עדיין, ועל כן הוצרך שיגלו למצרים וישתעבדו שם, ובאותו השעבוד הגדול יצורפו כזהב בתוך הכור ויטהרו. והנה כשהגיע הזמן הראוי, חיזק האדון כ״ה את השפעתו והארתו על ישראל, וכפה את הרע לסניהם והבדיל אותם ממנו, ורימום אותם מן השפלות שהיו בו והעלם אליו, תמצאו גאולים מן הרע נאילת עולם, ומשם והלאה הוקמו לאומה שלמה דבוקה בו יתברך ומתעטרת בו, והנה זה תיקון שנתקן לעולמים כט״ש, וכל הטובות שהגיעו ושמגיעים לנו כלם תלוים בו...ומה שעד אותו הזמן היה חשך החומריות מתגבר בגוף וגורם לאיר התורה והקדושה שלא יאיר, הנה אחר שסבלו ישראל העינוי והשעבוד הגדול שסבלו נתפיסה מדת הדין ונשאר המקטרג בלי מענה ונומנו ליאור כאור העליון ... הנה צירוף הגלות כבר ביארנו שזה היה מה שטיהר את ישראל והוציא מהם הזוהמא כדי שיוכלו אחר כך לקבל אור הקדושה, וזה ענין המרור שהוא 'וימררו את חייהם", ואולם כשהגיע הזמן שינאלו הוצרך שיגלה להם גילוי מאור קדושתו יתברך ובו יתדבקו נשמותיהם של ישראל וימשכו אחריו ויתעלו משפלותם ויתפרדו מן הטומאה שהיו שקועים בה, וזה נעשה על ידי קרבן הפסח וכו' נאמר להם 'משכו וקחו לכם' שפירשו ז״ל משכו ידיכם מוע״ז וקחו לכם צאן של מצוה" (רמח״ל ספר דרך ה' ח״ד פ״ד אות ט)
לפני חטא אדם הראשון יצר הרע היה מחוץ לאדם. לא היה שום בלבול ואדם שאף רק לטוב. אחרי שאדם אכל מעץ הדעת נוצר בו בלבול כי יצר הרע נהפך להיות חלק ממנו והוא שמע 2 קולות והוא לא ידע תמיד איזה קול הוא רצון ה' ואיזה קול אינו רצון ה'. המצב לאחר החטא גרם לעם ישראל במצרים להגיע למ"ט שערי טומאה. ביציאת מצרים בפסח הם קיבלו כח להתמודד עם יצר הרע ולאור זאת הם רצו להיות עבדי ה' ולכן אמרו "נעשה ונשמע".
כח זה אנו מקבלים בכל שנה ושנה. כח החרות שאנו מקבלים בכל שנה ושנה גורם לנו להתמודד עם יצר הרע ולנצחו ולחזור במידה מסוימת לדרגת אדם הראשון לפני החטא.
כותב הגר"א בפירושו להגדה:
"מתחלה עובדי עבודת כוכבים וכו׳, פי׳ שהיה ב׳ עניני גלות, גלות הנפש וגלות הגוף, ומפרש תחלה גלות הנפש ואח״כ גלות הגוף...ובשני הענינים הללו איירי רב ושמואל, רב מיירי בגלות הנפש שהיו עובדי ע״ז לכך אמר להתחיל בגנות ש־מתחלה עוברי עבודת גלולים היו אבותינו", ושמואל מיירי בגלות הגוף שהיו עוברים לפרעה עבודת פרך לכך אמר להתחיל ב׳עבדים היינו לפרעה במצרים'. ולהלכה הוכרע לומד שניהם, שתקנו לספר ב׳ עניני הגלות והגאולה"
יש 2 גלויות: גלות הנפש וגלות הגוף. במצרים היתה גלות הגוף וגלות הנפש, ובכל שנה ושנה מתחדש גלות הנפש.
כותב נתיבות המשפט:
"אין הכוונה שחייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים משום שאם לא הוציא אב גם אנחנו היינו משועבדים לפרעה, דא״כ יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לו עצמו כאילו הנס נעשה לו, כגון הנס של אחשורוש שנגזר על כל ישראל למיתה. ח״ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם, וכן ככל הנסים שנעשו לאבות יהיה מחוייבים לברך על הנס שנעשה לו... לכן נראה דודאי אם היינו עושין עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות שיעבוד הגלות לא היינו מזכירין עצמינו בברכה ובהנס כלל, כיון שאנחנו לא מהמרירות, רק מפני עשותינו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה, שהוא מה' שנעשנו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת ארץ העליונה ותחתונה, ובזה ועם היוצאים שווים ולזה וכאן מברכין 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש״ל, ולא מברכין אשר הוציאנו והוציא את אבותינו, כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בהגאולה. ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה, וכנס הגאולה כולנו שוין, ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בהגאולה במה שכולוו שוין כו, גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו, ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר כו 'ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו') הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היא בהיציאה לתת לנו קדושת הארץ"
כותב מכתב מאליהו:
"ולפי זה ענין "זמן חירותנו" הוא השפעה מיוחדת של חירות הניתנת לכל נפש מישראל בזמן ההוא... נמצא כי הזמן הזה אינו תאריך היסטורי גרידא לחוג בו חגיגת שמחה שעברה, אלא שמידי שנה בשנה הנו זמן בו מסוגלים אנו ללחום למען חירות נפשנו. וכיצד היא היציאה לחירות ? - דבר זה מפורש בדברי חז״ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"
כותב נתיבות השלום וז"ל:
"ותתן לנו ה״א באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חרותנו. הנה שמות החגים מורים על עיצומו של חג ומהותו. והם בחי׳ נשמת היו״ט, ואנשי כנסה״ג שהתקינו נוסח התפלה קבעו כאן שעיצומו של חג המצות הוא זמן חרותנו, כשם שחג הסוכות הוא זמן שמחתנו וחג השבועות הוא זמן מתן תורתנו. והנה ברור שהשם זמן חרותנו אינו ענין ששייך לעבר גרידא, אשר אז ביצי״מ יצאנו לחרות, אלא זה ענין של הוה שעכשיו הוא הזמן שאנו יוצאים לחרות, וכמו שבאומרנו זמן שמחתנו אין הכוונה זמן שהיינו פעם שמחים בו אלא שעכשיו הוא זמן השמחה, וכמו זמן מתן תורתנו שאינו רק על שם העבר, וראי׳ לדבר שהרי מתן תורה בזמנו הי׳ ביום ז׳ בסיון ואנו חוגגים את חג השבועות ביום ו׳ סיון. אלא הכוונה שזה זמן מתן תורתנו האידנא בשנה זו, וא״כ גם זמן חרותנו משמעו הזמן שבכל שנה ושנה מחדש אנו יוצאים בו לחרות עולם... וי״ל שעיקר ענינה של גלות מצרים הי׳ מה שמשועבדים היינו, ר״ל מה שישראל היו משועבדים שם לגמרי בכל מהותם, ללא שום עצמאות אפילו במחשבה. ולכן גם נקראה מצרים בית עבדים. מקום שהפכו בו אנשים לעבדים, כי משמעות עבד היא שכל מציאותו משועבדת ללא כל רשות עצמית. וכמו שאחז״ל (מדרש שוח״ט תהלים קיד) עה״פ (דברים ד) לקחת לו גוי מקרב גוי. כעובר במעי בהמה, דהיינו שישראל היו במצרים כעובר במעי אמו שאינו מסוגל בכוחות עצמו לשום דבר ואינו כלל מציאות בפני עצמו אלא כולו נתון בתוך אמו, כיון שהיו משועבדים לפרעה לגמרי ברוחם ובגופם. וזה ההפרש בין כל הגלויות לגלות מצרים. כל הגלויות שעברו בני ישראל התבטאו רק בכך שהגוים היו יותר חזקים מישראל ומצירים להם, אבל עם זאת לא היו משועבדים להם. רק במצרים היו גוי בקרב גוי. משועבדים לגמרי, עד שאפילו חלק המחשבה מה ואיך לחשוב ג״כ הי׳ משועבד למצרים, וכמו דמצינו שאתחלתא דגאולה ממצרים היתה ככתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו׳, פי׳ משהגיע זמן הגאולה עזר להם הקב״ה שיוכלו כבר להיאנח, אך מקודם לא יכלו אפילו להיאנח, לפי שהיו משועבדים כליל למצרים ולא היתה להם אפילו מחשבה עצמית לכאוב ולזעוק על צרות רבות כאלו. וזה גם ביאור הענין שישראל במצרים היו משוקעים במ״ט שערי טומאה. דלכאורה, הרי לא מצינו שהכריחו אותם המצרים לעבור על התורה, והיתה בידם הרשות להתנהג כרצונם, א״כ איך זה הגיעו להיות משוקעים במ״ט שע״ט, אלא עצם המציאות שהיו משועבדים לגמרי לרוח המקום השפל ביותר בעולם. היא מצרים ערות הארץ, הפכה אותם ממילא להיות משוקעים במ״ט שערי טומאה, וכדברי הרה״ק המגיד מקוז'ניץ זי״ע בפירושו על ההגדה "ואפשר שבמצרים היו כעובר במעי אמו, ולא חטאו. רק כמו שעובר שואף זוהמא ונעשה מוכן לחטא". וזה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" (נתיבות שלום פסח חלק ב מאמר יב)
מי שלא נמצא בחירות זאת אומרת שיש כח חיצוני שפועל עליו. וכך כותב הראי"ה קוק:
"שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר, מכל שיעבוד הכופה את צלם א-לוקים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם ע"י חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה במהותו העצמית.ההבדל שבין העבד לבן-החורין איננו רק הבדל מעמדי... אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד... שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, - במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב" (עולת ראיה)
להיות בן חורין זה שהאדם מרגיש את ה"חלק אלוק ממעל" בכל עצמותו וזה מה שמנווט את חייו. לא לתת ליצר הרע ומידות מגונות ולחץ חברתי לפעול שלא על פי רצון ה'.
כותב האדמו"ר מחב"ד"
"מכתבך הגיעני באחור מה. כתבת אודות חוסר הוודאות שיש לך כלפי קיום תורה ומצוות, היות וסבור אתה שחיים בהתאם לתורה ומצוות הינם חיים מגבילים; יש בהם משום הגבלה של כושר היצירה האישי, במיוחד בנושא של חשיבה ובחירה עצמית וכו׳. לכן לדעתך קשה לתאם בין החיים על פי התורה והמצוות לבין הרעיון של חרות אישית. יחס מעין זה, כאשר בא מצדו של אדם משכיל וחושב, הנו מפתיע. אני מניח שהתרשמותך הנ״ל נובעת מההבנה השטחית של המונח ,,קבלת עול תורה ומצוות", היות והמלה ",עול" מעוררת את האסוציאציה של הגבלה. לאמתו של דבר, קיימים בחיי יום יום דברים רבים אותם מקבל האדם כמובנים מאליהם אפילו אם המדובר באדם משכיל ומוכשר, בעל נטיה להעמקה וחקירה. בהיותך סטודנט באוניברסיטה ודאי למדת מדעים מדויקים, וידוע לך, כי אדם אשר לומד פיזיקה או טכנולוגיה, לא יעסוק באימות כללים וחוקים - שהתגלו זה מכבר בשטחים אלה, - על ידי מחקר אישי ונסיונות ראשוניים. לדוגמא, אדם ימריא במטוס בלא שילמד קודם את כללי האוירודינמיקה וכו׳, כדי לוודא שאמנם טיסה היא דבר בטוח, ושאכן יביאנו המטוס ליעדו בזמן המתוכנן. נתונים אלו נתקבלו אצלו כמובנים מאליהם למרות שהוא עצמו לא עסק באימותם. נקח דוגמא נוספת, מתחום הבריאות: קיימים דברים, אשר לגביהם נקבע בברור כי הם מועילים או מזיקים לבריאותו של אדם. איש לא יתחיל לבדוק את היעילות או את מדת הנזק של סם מסוים על ידי התנסות אישית. אפילו אדם שיש לו נטיה מיוחדת לעסוק במחקר ונסיונות, בודאי יבחר לו תחומים שעדיין לא עסקו בהם אחרים. זוהי גישה מובנת והגיונית. כי כאשר מומחים ואנשי מדע בדקו וחקרו תחומים מסוימים וקבעו מה מועיל ומה מזיק לבריאות, או שקבעו שיטות כיצד לקדם את פתוח הטכנולוגיה, הרי - במקרה הטוב ביותר - יהיה בזה משום בזבוז זמן, לחזור על חקירות וקביעות אלה מראשיתן. נוסף על כך, אין כל בטחון שלא ישגה ויגיע למסקנות מוטעות העלולות להובילו לתוצאות הרסניות, כפי שקרה אמנם במקרים שונים. כל האמור לעיל ביחס לבריאות הגוף - מתאים גם ביחס לבריאות הנפש, ולדרך בה תשיג הנשמה את שלימותה. על אחת כמה וכמה שיש יחס בין בריאות הנפש ובריאות הגוף, במיוחד אצל היהודי. ברור ומובן כי הקב"ה אשר הוא בורא העולם ויוצר האדם, הנו הסמכות העליונה והבלעדית, היודע לקבוע מה טוב לאדם ולעולם כולו. הוא אשר סיפק לנו בטובו תוצאות סופיות ומושלמות, בהודיעו לנו שאם ינהג האדם בחיי היום יום שלו בדרך התורה והמצוות, מובטח הוא, שתהיה לו נשמה בריאה בגוף בריא וייטב לו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא אף הותיר תחומים שונים, בהם יכול האדם לעסוק בחקירות ונסיונות משלו, בענינים שאינם נוגדים את החוקים שנתנו על ידו. במלים אחרות, קיימת ודאות מוחלטת שאילו היו חיי האדם ארוכים במידה מספקת, והיה ניחן בכשרונות הנחוצים לבצע את כל המחקרים ללא הפרעה, ללא הסחת הדעת וללא משגים, אין ספק כי היה מגיע לאותן המסקנות אשר אנו מוצאים בתורה שנתנה לנו ע״י ה'. כגון, הצורך בשמירת שבת, כשרות וכו׳ וכו׳. אולם כפי שצוין כבר, ה׳ בטובו הגדול - וטבע הטוב להטיב - רצה לחסוך מאתנו את כל הטרחה ואת סכנת המשגים האפשריים, הכרוכות במחקר אנושי וסיפק לנו את התוצאות מראש, לטובתם של כל בני אנוש, בין לאלו שיש להם נטיות וכישורים למחקר עצמי ובין לאלו החסרים נטיה מעין זו. את הביטוי ",עול" בענין קבלת תורה ומצוות בחיי היום יום, יש להבין מתוך התיחסות לטבע האנושי המחייב אותנו לנהוג על פי ציוויים, כי טבע האדם ויצרו הרע חם הדוחפים את האדם לחכנע לפיתוי המתוק בתחילתו אבל מר בסופו. אולם טבע האדם נוטה להתעלם מהתוצאות המרות למען הסיפוק החולף. רואים אנו, למשל, ילדים, ולעתים תכופות אף מבוגרים, אשר הוזהרו כי אכילה מוגזמת של מאכלים מסוימים עלולה להזיק להם ולגרום להם מחלה במועד מאוחר יותר, עד כדי איבוד אפשרות האכילה למשך זמן ממושך. למרות זאת מתעלמים הם מידיעה ברורה זו, בכדי לספק את תאוות האכילה הרגעית. על דרך זה הטיל עלינו ה׳ את ",עול" התורה והמצוות וציוונו לקיימן בין אם נבין טעמיהן ובין לאו. יהיה הפיתוי לסטות מהן גדול ככל שיהיה, מכל מקום חייבים אנו לקיימן ללא פקפוקים"
הגיע סטודנט לרבי מחב"ד שסבר שחיים של תורה ומצוות מגבילים. הרבי באגרת מסביר לו:
ב. אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כי כך ה"חלק אלוק ממעל" גדל וכאשר הוא גדל האדם מגיע לאמת ולחירות. עול תורה ומצוות מציין קושי בפרקטיה של העשיה אך אינו מגביל את האדם אלא להיפך, זה גורם לאדם לשלמות ולכוון לאמת תמיד. הקושי הוא טכני אך איננו קושי אמיתי.
יהי רצון שנהיה כולנו בני חורין ונזכה תמיד לקדש שם שמים ולהקרין שמחתה של תורה, ונזכה בימים גדולים אלו להמשיך ולראות את נסיו והשגחתו של הקב"ה. אמן כן יהי רצון.
