שאלה שבועית: המחסיר יום/מספר ימים מימי הספירה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור לרפואת הפצועים ביניהם מתנאל בן צביה הבן של הרב קריגר
שאלה א] החסיר ספירת יום אחד מימי הספירה- נחלקו חכמי הדורות, האם המחסיר יום אחד מימי הספירה, יכול להמשיך ולספור בברכה: שיטת בעל הלכות גדולות [להלן 'בה"ג'] (מובאת בתוס' מנחות סו. ד"ה זכר למקדש בסופו, ובתוס' מגילה כ: ד"ה כל הלילה) שהשוכח יום אחד אינו רשאי להמשיך ולספור ביתר הימים.
תוס' עצמם חולקים עליו בחריפות וכותבים: 'ותימה גדולה הוא ולא יתכן'.
בה"ג מנמק את דבריו ואומר שאינו יכול להמשיך לספור משום שיש צורך ב'תמימות'. כיצד ישיבו על כך תוס' (שלא רק שלא קבלו את דבריו, אלא כתבו עליהם שהם תמיהה גדולה)?
שאלה ב] לא ספר בלילה האם יספור ביום? – מצינו מחלוקת נוספות בין בה"ג לבעלי התוס' בשאלה האם אדם שלא ספר בלילה יכול להשלים את ספירתו ביום או לא?
תוס' במנחות (שם) כותבים:
והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה"ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (דף עא.) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (דף כ:)... כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא .
לכאורה- מחלוקתם זו תלויה בשתי משניות שכביכול 'סותרות' זו את זו- המשנה במנחות מכשירה קצירת עומר ביום בדיעבד, ואילו המשנה במגילה פוסלת.
שאלה ג] הדין למעשה- השו"ע חושש לבה"ג ולכן פסק (או"ח תפט, ח) שאם שכח לספור סופר ביתר הימים בלא ברכה. ישנם פוסקים שאומרים שהיום יש לנהוג למעשה שלא כפסק השו"ע, מדוע?
שאלה ד] פצוע שיעבור ניתוח בימי הספירה – לצערנו, חיילים רבים נפצעו בקרבות הקשים. חייל פצוע שיודע שאמור להיכנס בימי הספירה לניתוח בהרדמה, ויהיה מורדם ומונשם יותר מיממה, ועל כן 'יפספס' יום, האם רשאי להתחיל לספור בברכה, או לא?
שאלה ה] קטן שהגדיל בימי הספירה- מה דינו של קטן שנכנס למצוות בימי ספירת העומר. גם אם ספר עד בר -המצוה, ספירתו היתה מדין 'חינוך'. שיטת רש"י (ברכות מח. ד"ה עד) שמצות חינוך משיתה חיוב על האב ולא על הבן. ונמצא שמצות הבן היא מהיום בו הגדיל בלבד.
ואם כן יש לשאול האם להבנת ספר החינוך בשיטת בה"ג, שספירת העומר היא מצוה אחת המתקיימת במ"ט ימים נפרדים, רשאי לספור בברכה או לא? נציין, שדעת הרב עובדיה שאינו רשאי להמשיך לספור בברכה, אך פוסקים אשכנזים רבים חולקים על דבריו. ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם.
שאלה ו] ספק אם ספר- אדם שיש לו ספק אם ספר, מה דינו, ומדוע? הרב אשר וייס שליט"א דן האם הדין ישתנה במידה ויש לו ספק במספר ימים, או לא?
תשובה
לפנינו ג' ביאורים במחלוקת בה"ג ובעלי התוספות, כשפי שנראה מחברים את שתי המחלוקות בהן נחלקו זו לזו:
ביאור א] 'תמימות' על המצוה או על הימים- הרב אשר וייס שליט"א (מנחת אשר על המועדים ספה"ע) מבאר שהן הבה"ג והן בעלי התוס' התבססו על דרשת המילה 'תמימות', אלא שבעוד הבה"ג הסבירה על מצוה ספירת העומר בכללה- שדורשת מנין של כל הימים, תוס' הסבירו שדרישה זו נסובה על כל יום ויום. דהיינו- הספירה של כל יום ויום צריכה להיות לילה ויום, ובלא זה ספירת היום אינה תמימה.
בה"ג שדרש את המילה 'תמימות' על הספירה בכללה, אכן חלק לדינא על דין תוס' וסבר שגם אם ספר ביום בלבד מועיל הדבר.
ביאור ב] מצוה אחת או כמה מצוות- בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קנה) ביאר, ששורש מחלוקתם היא האם מצוות ספירת העומר הרי היא מצוה אחת שלמה או שמא אלו מ"ט מצוות נפרדות. הרא"ש בפסחים (י) הסובר כתוס', מבאר שכל לילה ולילה הינו מצוה בפני עצמה.
ונראה שבה"ג שחלק סבר שכל מ"ט הימים הינם מצוה אחת כשההשלכה הברורה היא במידה והחסיר לילה אחד: אם כל לילה עומד בפני עצמו יכול להמשיך לספור, אולם אם זוהי מצוה אחת מתמשכת- במידה והחסיר את חלקה אינו יכול להמשיך ולספור.
לאור זאת ניתן לבאר גם את הקשר בין ב' המחלוקות: במידה והיום הוא 'זמן חיוב' (כשיטת בה"ג) ישנה רציפות של חיוב וניתן לראות בספירה מצוה אחת, אולם אם היום אינו זמן חיוב (כשיטת תוס') נמצא שאין רציפות של חיוב – דבר המביא למסקנה שאלו מ"ט מצוות נפרדות.
מעין סמך לזה ניתן להביא מהגמ' בביצה (ל:) המבדילה בין עצי סוכה המוקצים לשבעה, לבין אתרוג המוקצה רק ליום בו השתמשו בו למצוותו, ותולה זאת בכך שביחס למצות סוכה יש רציפות של חיוב (הן ביום והן בלילה), ואילו ביחס לאתרוג אין את רציפות זו, שהרי חיובו רק ביום.
לשני הסברים אלו, לאור פסיקת השו"ע שחוששים לדברי בה"ג, פצוע היודע שיעבור ניתוח בספירת העומר יימנע מראש מלספור בברכה, הואיל ויודע שלא יוכל לקיים את המצוה בשלמותה.
ביאור ג] 'ספירה' דווקא רציפה- הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון ח"א או"ח סי' לו) והרבי מליובאוויטש את דברי בה"ג באופן אחר:
גם בה"ג מודה שהספירה בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה, אלא שסבר ש'ספירה' מוגדרת כספירה רק אם היא מתבצעת ברצף – אדם אינו יכול לספור חמישה ימים אם לא ספר ארבעה. וכך כתב הרב בן ציון אבא שאול (שם):
אבל נראה בסייעתא דשמיא ליישב שיטת בה"ג, דלעולם גם הוא ז"ל סובר דכל יום ויום מצוה בפני עצמה אלא דמפרש ל'תמימות' דקרא [הכתוב בפסוק] באופן אחר, וסבירא ליה דכוונת תמימות היינו שיהיו כל המ"ט [ארבעים ותשעה הימים] יום ברצף אחד. וכגון אדם שנמצא בליל ה' לספירה ונזכר שאמש בליל ד' וביומו לא ספר כיצד ימנה ברצף א' ימנה היום ה' חסר ברציפות שהרי אחרי ג' שמנה שלשום צריך לספור ד' ולא ה' ימנה היום ד' גם זה אי אפשר, דמשקר בספירתו! ועל כן סובר בה"ג דבכהאי גוונא הפסיד הספירה.
לדבריהם, גם לשיטת בה"ג, אדם היודע שבאמצע הספירה יפסיק לספור- מכל סיבה שהיא, יכול להמשיך ולספור בברכה עד אותה עת בה יצטרך להפסיק לספור – כדוגמת הניתוח, שהרי גם לשיטתו כל יום ויום מספירת העומר עומד לעצמו[1].
אולם לאחר שהחסיר יום לא יוכל להמשיך ולספור בברכה הואיל והרצף נפגע.
תוס' לעומת זאת חלקו וסברו שהאדם בספירתו 'מכריז' מהו היום הנוכחי בו נמצא, ועל כן גם אם הספירה אינה ברצף יכול להמשיך ולספור – 'להכריז' בברכה.
הרב סולוביצ'יק (הררי קדם סי' קיב) מבאר לאור זאת את המופיע במחזור ויטרי בשמו של רש"י (והובא בבית יוסף סי' תפט), שאדם המתפלל עם הציבור אחר פלג הנמחה יספור עמהם בלא ברכה ויתנה- אם יזכור לאחר צאת הכוכבים לספור יחזור ויספור בברכה, ואם לא- יצא בספירתו מבעוד יום.
וכבר הקשו על דבריו הראשונים- אם ניתן לצאת בספירה מבעוד יום מדוע צריך לספור בערב, ואם לא ניתן לצאת בספירה מבעוד יום, מה הערך שיספור מבעוד יום עם הציבור?
אולם לאור הנ"ל מובן ומיושב- הספירה מבעוד יום אמנם לא תעלה למצוה, אולם תגרום לכך שעדיין יש רציפות של ספירה! ולכן יספור עם הציבור- כדי שעל הצד שישכח לשוב ולספור, מכל מקום תישאר בידו רציפות של ספירה ויוכל להמשיך לספור.
כמובן שיש בדבר חידוש גדול- שגם ספירה שלא ניתן לצאת בה ידי חובה מועילה לשמירת הרציפות.
בדרך זו מבאר הרב סולוביצ'יק גם את שיטת בה"ג, לפיה יכול למנות ביום- לדבריו גם לבה"ג לא ניתן לצאת בספירת היום ידי חובה, אולם די בה לשמור על רציפות.
לדבריו, אין מניעה שקטן שהגדיל ימשיך לספור בברכה, הואיל ויש בידו מנין רציף.
פסיקת ההלכה- השולחן ערוך חשש לבה"ג, ולכן פסק שאם הפסיד יום אינו יכול להמשיך לספור בברכה. הרב יוסף קאפח מביא בספרו אגרת של הרמב"ם[2] בה כתוב מפורשות שלאר כשיטת בה"ג- שגם אם שכח לספור לילה ויום, יכול להמשיך לספור בברכה. ולאור זאת כתב הרב יצחק ברדא שליט"א (יצחק ירנן ח"ו סי' נט), שאם השולחן ערוך היה רואה את אגרת זו, לא היה חושש לשיטת בה"ג למעשה! ועל כן מכריע שהשוכח לספור לילה ויום יכול להמשיך לספור בברכה!
נציין, שהדבר אינו פשוט, ישנו נידון כללי – האם מתייחסים לכתבי יד של ראשונים שנמצאו בזמן הזה, אחר הכרעתו של השולחן ערוך, דן בזה החזון אי"ש והרחיב בזה הרב אברהם שפירא, ואין כאן המקום להרחיב בזה.
קטן שהגדיל בימי הספירה- כאמור רבים מהפוסקים האשכנזים חוקים על הרב עובדיה, וסוברים שימשיך לספור בברכה. וכפי שהבאנו קודם לכן, ביאר זאת הרב סולוביצ'יק לפי דרכו.
לפנינו מספר כיוונים נוספים שנאמרו בהסבר שיטתם:
א] החיוב מדין 'חינוך' על הבן
אפשר, שפוסקים אלו הכריעו כשיטת תוס' (ברכות טו. ד"ה ורבי, מגילה יט: ד"ה ורבי) שמצות חינוך מטילה חובה על הבן, ועל כן, הואיל וספירת העומר בזמן הזה מדרבנן בלבד, נמצא שישנו רצף אחד של ספירה ברמת חיוב אחידה, ישנו 'תמימות' מדרבנן.
ב] 'תמימות'- כל ימי החיוב
בעל החסד לאברהם (מהדו"ת או"ח סי' נו) מבאר, שגם בה"ג סובר שכל יום ויום מימי הספירה הוא מצוה בפני עצמה, אלא שכל עוד לא סופר את כל הימים שהתחייב בהם ספירתו אינה 'תמימה', חסר ב'תמימות', ואינו יכול להמשיך ולמנות את הימים הבאים.
בדרך כלל, סך ימי החיוב בספירת העומר- הם כל ארבעים ותשעת הימים, אולם במקרה של קטן שהגדיל בימי הספירה, סך ימי החיוב שלו הוא כמנין הימים שנותרו לו מיום שהגדיל עד תום הספירה. וכדי שספירתו תחשב ל'תמימה', עליו לספור את כל הימים שנותרו לו עד סוף הספירה- שהם ימי החיוב שלו.
וכך כתב:
דכן גזרה תורה שלא יחסר מימי הספירה שהוא מתחייב בהם משום דבעינן 'תמימות', אבל כל שספר כל הימים שנתחייב בהן אז' שמקצת הימים לא נתחייב בהן לא נפיק מכלל תמימות שאותן הימים שלא נתחייב בהם אינן בכלל ימי הספירה.
לדבריו, גם אם הקטן לא הקפיד לספור בקטנותו יכול הוא לספור משהגדיל בברכה, הואיל והגדרת ה'תמימות' נקבעת רק לפי הימים בהם מחויב.
ג] קיום הקטן- מצוה דאורייתא
הרב משה שטרנבוך שליט"א (מועדים וזמנים ח"ד, סי' רפח) מחדש, שקטן המקיים מצוה אינו רק מסייע לאביו למלאות את חובת החינוך המוטלת עליו, ואף אינו מקיים מצוה קלה במעניקה למעשהו שם של מעשה מצוה, אלא מקיים מצות עשה קיומית של תורה. ואף שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, דבר זה נובע מכך שרמת חיובם גבוהה משלו[3].
לאור זאת אומר הרב שטרנבוך שקטן שהגדיל בימי הספירה יוכל להמשיך ולספור בברכה על סמך ספירתו שספר עד כה[4].
על אף שכאמור דעת השו"ע היא שיש להחמיר כשיטת בה"ג, פוסק השו"ע (תפט, ח) שאדם המסתפק האם שכח לספור יום אחד או לא, רשאי להמשיך לספור בברכה.
הפרי חדש מבאר שטעמו של הדין הוא משום ספק ספק- ספק שמא ספר, וגם אם לא ספר שמא אין הלכה כבה"ג. מתרומת הדשן עולה שלמד שספירת העומר בזמן הזה דאורייתא, ולכן במסתפק יברך- ספק דאורייתא לחומרא.
הרב אשר וייס שליט"א אומר, שגם אם נפל לאדם ספק במספר ימים האם ספר או לא, מכל מקום ימשיך לברך. וטעמו- משום שעיקר הדין למעשה הוא שלא כבה"ג, אלא שמכל מקום החמיר השו"ע לחוש לשיטתו של בה"ג- בדרך חומרא.
ולכן, 'הבו דלא לוסיף עלה' ואין להחמיר כמוהו גם אם אין ספק ספקא שקול, ולכן גם עם תוספת ספק קטנה ניתן להמשיך לספור בברכה.
[1] וכך פסק למעשה הרב שלמה זלמן אוירבך בהליכות שלמה.
[2] מופיע בביאורו על הרמב"ם תמידין ומוספין פרק ז הערה כט. הביא את דברים אלו הרב בנימין טבדי שליט"א בספרו.
[3] הרב שטרנבוך מקשה על הסברו מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (ה, ז): 'גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור'.
האחרונים התקשו בדברי הרמב"ם- מדוע אם שחטו עליו בראשון פטור- הרי בראשון לא היה הקטן בר חיובא כלל? ויישבו שחיובו נלמד מפסוק. ומבואר מדבריהם שבלא חיוב אין 'קיום' מצוה. אולם הרב שטרנבוך כותב שלא קשה על דבריו משם, מפני שקרבן פסח ייחודי בכך שלא בא 'נדבה', ועל כן אם לא היה חיוב כל שהוא על הקטן לא היה יכול לצאת ידי חובה בהשתתפותו בפסח ראשון
[4] הרמב"ם כותב שקטן שהגדיל בין ב' פסחים חייב בפסח שני, אולם אם הקריבו עליו בפסח ראשון בקטנותו, על אף שאינו חייב- יצא ידי חובתו. רואים אנו, שעל אף שקטן אינו בר חיובא, במידה ועשה פעולת מצוה- יש למעשיו שם של 'מעשה מצוה' (קהילות יעקב).
