שיחה לפרשת בא - שלא עשני עבד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
פרשתנו עוסקת ביציאה של עם ישראל מעבדות לחרות.
מהי משמעות הברכה שאנו מברכים כל יום "שלא עשני עבד"?
הראי"ה קוק זצ"ל מסביר את הדברים:
"ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד... החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (עולת ראיה חלק ב)
יש נפש בהמית ונפש אלוקית והם כל הזמן במאבק פנימי, מי יהיה המרכזי והעוצמתי באדם ובחירות האדם בחייו יהיו לפיו, ומי יהיה הפחות מרכזי ומשמעותי. בן חורין הוא בעל בחירה שהקול הפנימי-ה'חלק אלוק ממעל' שניתן לו מה' מכתיב לו את חייו ואין גורם חיצוני שמכתיב לו את חייו. הוא נאמן לעצמיות שלו לתכונה הנפשית של צלם האלוקים שבו. בן חורין מחליט לאור שמיעת הקול הפנימי הרוחני שלו לפעול לפי מה שאכן טוב לו ללא כל לחץ חיצוני. "אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"- בן חורין הוא זה שהתורה מנווטת את דרכו.
עבד פועל מתוך לחצים חיצוניים כגון קנאה תאווה וכבוד, מתוך נפש בהמית וציפיות של אחרים ממנו ומלחץ חברתי ונורמות חברתיות, והוא משועבד להם ולא מקשיב לעצמו ולפנימיותו. שלא עשני עבד פירושו, אין כח בעולם שמכריח אותי לא להיות אני עצמי ויש לי בחירה חופשית לגמרי ואני יכול להתמודד עם כל כוח בהמי שבי, ומתוך ההתמודדות החלק אלוק ממעל-הנשמה האלוקית תתעצם ותיהפך למרכז אישיותי ומהותי.
התפקיד שלנו שכח התאווה יהיה קטן והכוח הרוחני יהיה גדול עצום ומרומם, ועל ידי כך נרגיש קרובים לה'.
כתוב במדרש:
"כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש "שוחר טוב")
שני המשלים במדרש באים לסמל. האחד בא לסמל את השעבוד הפיזי והשעבוד הקשה שהעבידו אותם וזה דומה למטבע הזהב שנמצא בכור וצריך להוציאו, והשני בא לסמל את השעבוד המנטאלי וזה דומה לעובר הנמצא במעי אימו וקשור אליה וצריך לנתקו. כך בני ישראל הושפעו ממצרים רבות וגאולת מצרים שחררה אותם לא רק פיזית אלא גם רוחנית מהמנטאליות המצרית. העבדות המצרית הייתה לא רק פיזית אלא בעיקר גרמה לבני ישראל לא להיות הם עצמם, והתרבות המצרית השפיעה עליהם רבות. השפעת תרבות מצרים גרמה שהרגישו רחוקים מה' ולכן הם חשבו שלא ייגאלו ולכן לא הקשיבו למשה כשבישר להם על הגאולה.
כתוב:
"וַיְדַבֵּר ה' יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות פרק ו פסוק יג)
כתוב בירושלמי:
"דא"ר שמואל בר רב יצחק .."ויצום אל בני ישראל" על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים" (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה)
כותב ר' חיים שמואלביץ, קשה מאוד לאדם לשלוח לחופשי את עבדיו, למרות שנפשו של העבד כמהה לחירות. מצוות שילוח עבדים היא מצווה קשה מאד. על כן נצטוו במצוות שילוח העבדים כי שעת השחרור הייתה השעה הכשרה והראויה לתפוס את הצו העליון, כי כך הבינו את משמעות מצוות שילוח עבדים.
בני ישראל שהרגישו שהשעבוד גרם להם לא להיות הם עצמם כאשר היו עבדים, הבינו מדוע להיות עבד זה מאד חמור, כי זה גורם לאדם לאבד את מהותו ופנימיותו. ולכן דווקא כעת הם צוו היות וכעת הם יכולים להזדהות עם מצוות שחרור עבדים, למרות שבפועל ההשלכה לכך תהיה רק לאחר 54 שנים.
ממשיך הרב שמואלביץ:"לכל אדם רגעים של התעוררות, ועיקר העבודה שלא תפוג ההתעוררות הזאת, ושזו תעמוד איתן עד שישתנה לגמרי ליהפך לאדם אחר".
כותב הראי"ה קוק:
"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איך", מפני שלא ידע נפשו.. בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר..קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה" (אורות הקודש ח"ג)
האדם הראשון הוא דוגמא ל"עבד". האדם הראשון לא הלך לפי הקול הפנימי שלו אלא שמע לעצת הנחש.
גם הלבנה היא דוגמא לכך. מה שהעסיק אותה זה כבוד שהשמש באותו גודל כמוה והרי זה שיקול חיצוני ולא חשוב.
כתוב בגמרא:
"אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך" (תלמוד בבלי מסכת חולין ס.)
הלבנה טוענת מול ה' שאין שני מלכים (היא והשמש) יכולים להיות יחד. והקב"ה עונה לה "לכי ומעטי את עצמך", כעונש על כך שהמניע שלה נבע מכבוד.
חשוב שתהיה לנו בחירה חופשית וחירות אמיתית להיות "בן חורין", לשמוע לצלם האלוקי שבתוכנו, לא ללכת לפי נורמות חברתיות. צלם האלוקים שבתוכנו הוא זה שצריך לנווט אותנו כדי שנהיה בני חורין.
ההכנה השכלית לח
ההכנה השכלית לחירות הייתה לפי ה"בית יעקב" פרשת היוחסין הכתובה בפרשת וארא.
כאשר התורה מתארת שמשה ואהרן מצווים את פרעה לשחרר את בני ישראל, מיד לאחר מכן מופיעה פרשת היוחסין של בני ישראל. מה מקום פרשה זו באמצע פרשת תיאור המשא ומתן של משה ואהרן עם פרעה? מסביר ה"בית יעקב" שזו הייתה ההכנה השכלית של בני ישראל לחירות. ההבנה שהם מיוחסים לאבות: אברהם יצחק ויעקב, ובפנימיות הם קדושים ולכן הם ייגאלו ואין עליהם להסתכל על מצבם כעת אלא על הפוטנציאל-הפנימיות, שכולה קדושה וטהורה.
וכך כותב "בית יעקב":
"ועל כן נאמר בתחילה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, שהיו מתייאשים בעיני עצמם. על כן מיד אמר ה' יתברך שייחס אותם (יזכיר להם את הייחוס שלהם), ולזה נאמר "אלה ראשי בית אבותם..", היינו שיזכיר אותם שאינם עבדים מבטן ומלידה, ואז יתעורר בקרבם רוח אחרת שבנקל יכולים להיוושע..א"כ מוכרח שהשלוח יהיה מקודם בן חורין, כי אין חבוש מתיר עצמו וכו', ואיך יכול לגאול את אחרים ואני ערל שפתים, שהדיבור שלי עדיין הוא בגלות... שבאמת פעל בהם הדיבור, שבעומק הם דבוקים ברצון העליון, ואך מחמת שנסתר אור ה' יתברך נדמה להם שהם בגלות. לזה פתח להם והראה להם סדר יחוסן, ויראו שהם בני חורין, וידעו שהם מקושרין בה' יתברך, ושמעולם לא היו משובעבדים כלל. כי כל ענין גלות הוא הסתרת אור ה' יתברך וסדר יחוסו מעיני האדם.. כמו שנמצא לפעמים יום בהיר השמש בטהרתו ולפעמים יום המעונן שנסתר אור השמש. כמו כן נמצא באדם, לפעמים תקופות גדול ופעמים הוא בספק ויראה. והיינו בעת שהיחוס פתוח לפניו רואה מפורש שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב שה' יתברך חתם עצמו עליהם ועל כל מעשיהם, שכל מה שיסתעף מהם הוא טוב. יש לו תקופות בלי מיחוש כלל משום קטרוג.... כמו עבד הנמכר בב"ד שיען שנשכח ממנו יחוסו שהוא נברא מה' יתברך, נדמה לו שצריך לגנוב מאחר להחזיק את החיים שלו ואינו מקווה להשפעת ה' יתברך. שאם היה מכיר יחוסו היה יכול לעמוד לפני ה' יתברך ולהתפלל: ברוך אתה מברך השנים, רופא חולים, שיתן לו די מחסורו" (בית יעקב פר' וארא)
עם ישראל לא מרגיש זכות להיגאל. באה התורה ואומרת לעם שהם בנים של בחירי ה' האבות. עליהם להבין שהם בני חורין. פרשת יחוסין הגיעה ליצור את ההכנה לחירות. הייחוס בא להדגיש על הסתכלות בעומק הפנימיות ולא הסתכלות על החיצוניות.
מטרת הייחוס היא לזכור מי הם ומה ייחודם. מטרת הייחוס הוא שעם ישראל יבין שבמהותו הוא במעלת בן חורין.
אצלנו ההבנה השכלית זו הבנה מדוע לומדים אנו תורה. מטרת לימוד התורה שהנשמה שלנו תתעצם וכך נוכל להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו.
כותב הרב וולבה:
"תורה איננה כשאר המקצועות. מקצוע בוחר לו כל אחד לפי נטייתו וכשרונו. תורה אילולי היא לא היה חיים. צעירי ישראל שזכו ללימוד תורה אין להם להשתית את לימודם על חשקם בתורה אלא על הכרח התורה. בדורות קודמים ידע כל יהודי כי אילולי היא לא היה חיים וכולם למדו. בדורנו אנו רק מתי מספר יודעים מחיוב והכרח לימוד תורה.... וזה הצעיר שזכה להיות במקום תורה אל יחשוב כי הוא בחר בבית ספר מקצועי לתורה שכשרונותיו ונטייתו הביאוהו לבחירת מקצוע זה כמו שצעירים אחרים בחרו במקצועות אחרים , חלילה. האמת היא כי אלולי תורה אין חיים, והכרח חיוני ללימוד תורה פירש על כל אחד ואחד מישראל. החשק בוא יבוא אבל ההתחלה היא ההכרח. ומה הנפק"מ אם לומדים מצד חשק או מצד הכרח? אם לומדים מצד הכרח אזי כשהחשק נחלש או פג לגמרי אין נותנים לרפיון להשתלט תוך הכרה כי הכרח הוא ללמוד ולעסוק בתורה וכי בלי תורה החיים אינם חיים. חשק הוא דבר שברגש ולפעמים בדברים קטנים הוא נפגע. אולם החשק בא עם הלימוד: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ"-רש"י:" אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות". הקבלה מעתה היא קבלת ההכרח ללימוד התורה, כי התורה אינה ח"ו מקצוע... אלא עולם רוחני ו"חיים" היינו להיות אזרח בעולם רוחני זה" (עלי שור)
אדם הלומד תורה צריך ללמוד מתוך הרגשת מחויבות והבנה שהוא מעצים את נשמתו. החשק ואהבת הלימוד יגיעו לאחר העמל וההתמדה אך אין הם מנווטים את מחויבות הלימוד. גם אם אין לאדם חשק הוא חייב ללמוד מתוך ההבנה שזה תפקידו וכך יהיה בן חורין, והחשק יגיע לאחר מכן.
העבודה המעשית להכנת בני ישראל לחירות היתה בקשה קשה שהם יקחו מהמצריים במכת חושך את הכסף והזהב שלהם כדי להוציא מהם את הרגשת העבדות, שהרי עבד מטיב עם אדונו ולא לוקח ממנו כסף וזהב.
וכך מסביר הראי"ה קוק זצ"ל:
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות" (עין איה ברכות)
העם היה במנטאליות של עבד "ראש קטן". ה' רצה לשנות את המנטאליות הזו למנטאליות של בן חורין, של "ראש גדול". כל עניין שאלת הממון היה כדי שעם ישראל ירגישו שהם אדונים על המצריים ויבינו שכבר הם אינם עבדים.
ענין שאלת הממון נאמרה בלשון בקשה, כי אם היה בלשון ציווי עם ישראל היה חושב שלזהב יש ערך עצמי ומי שיש לו זהב הוא בן חורין. ובאמת הזהב היה אמצעי לשינוי המנטאליות כדי שלא ירגישו יותר שהם עבדים אלא בני חורין.
יש להבין מדוע ה' כלל מבטיח לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הרי לאברהם כלל לא חשוב אם בני ישראל יהיו עשירים או לא? אז מהי מהות ההבטחה? אלא שברגע ששמע אברהם שעם ישראל יהיו עבדים במצרים הוא חשש שהם כבר לא יוכלו להיות שגרירי ה' ואור לגויים, שהרי הגויים לא העריכו עבדים ולא למדו מהם דבר, וממילא עם ישראל לא היה יכול להשפיע בעולם ולהיות "אור לגויים". לכן אמר הקב"ה לאברהם "ויצאו ברכוש גדול" ואז הבינו הגויים שאין להתייחס לעם ישראל כעבדים רגילים כי הם מיוחדים, ואז עם ישראל היה יכול להיות "אור לגויים".
העבודה המעשית שלנו להרגיש "בן חורין" הוא עמל ושקיעה בלימוד וכך ה"חלק אלוק ממעל" יגדל ויתעצם.
יהי רצון שאכן נזכה להרגיש בן חורין-מהותנו ופנימיותנו, שנעמול רבות בתורה, ועל ידי זה נעצים את הנשמה האלוקית, ונזכה להיות כיחידים וכעם "אור לגויים". אמן כן יהי רצון.
