שאלה שבועית: כוונה בספירה וספירה בכתיבה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
רבי עקיבא איגר השתתף בחתונה של קרוב משפחתו, וביושבו עם דודו בשולחן דן עמו האם הכותב מכתב אחר צאת הכוכבים בימי הספירה וציין את מנין הימים לימי הספירה שמונים באותו יום, יכול לשוב ולספור בברכה לאחר מכן או לא? לאחר החתונה הוא שולח תשובה אודות הענין לחתן, ומזה נפתח דיון המתמשך לאורך מספר תשובות בין רבי עקיבא איגר לדודו אודות שאלה זו והמסתעף ממנה:
שמח בחור וטוב בחלקך הטובה אשר נתן לך ד', ואנכי וכל חבורא קדישא הדין המסובים נושאים לך ברכה ברכת מז"ט, אורך ימים עם יונתך תמתך, יבנה מכם דור ישרים ויהיה צאצאך כמותך אמן כה יעשה אלקים, מקוה אנכי באין ספק כי יבואוני דבריך בקרב כי ידעת כמה כמה נפשי לשעשע את דבריך הטהורים. ועתה בני צור לבבי בל אחדול מכתוב לך במה דעסקנו במושב הסעודה, הנה הצעתי לפניהם אשר השבתי זה מקרוב על אשר נשאלתי, במי שכתב בימי הספירה היום כך וכך לעומר אם יצא בזה ידי ספירת עומר, כי יצא מחדש מתחת מכבש הדפוס ספר באר היטב עם אשל אברהם, והובא שם בענין זה בשם שו"ת מצה שמורה דלא יצא והוא מועתק בלא ראיה, והספר אינו מצוי לעיין טעמו וראייתו, והיתה תשובתי בזו הלשון.
בבואנו לעסוק בשאלה זו עלינו לדון בשתי שאלות:
שאלה א] כוונה לספור- כותב ההודעה לא התכוון לצאת ידי חובת מצות הספירה בכתיבת ההודעה, האם יצא ידי חובה או לא? לא נאריך בשאלה זו כעת, ועוד חזון למועד. רק נציין, שהשולחן ערוך (תפט, ד) פוסק שהנשאל מהו המנין להיום טרם שספר, ישיב מה היה המנין אתמול. משום שאם ישיב מה המנין להיום- אף שאין כוונתו לספור לא יוכל למנות בברכה. נראה, שחסרון הכוונה אינו מונע ממנו לצאת ידי חובה.
שאלה ב] ביטוי שפתיים- בדיני שבועות למדנו שישנו צורך בביטוי שפתיים כדי להחיל את חיוב השבועה, ובלשונו של שמואל (שבועות כז:): "גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתיים".
האם גם בספירת העומר יש צורך בביטוי שפתיים כדי לצאת ידי חובה, או שמא רק בשבועות שישנו לימוד מפסוק ישנו צורך בביטוי שפתיים?
שאלה ג] כוונה בספירת העומר- מצוי הדבר, שאדם פונה לחברו ושואלו מה מנין הימים היום לעומר. השולחן ערוך (תפט, ד) מגדיר כיצד יש להשיב על שאלה זו:
מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו: היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה [שכבר יצא ידי חובת הספירה באמירתו]; אבל קודם בין השמשות, כיון שאין זה זמן ספירה אין בכך כלום.
נראה מדברי השולחן ערוך, שיוצא אדם ידי ספירת העומר גם ללא כוונה, שהרי המשיב לא התכוון לצאת ידי חובת הספירה, ובכל זאת אינו יכול לשוב ולמנות בברכה.
אכן, בסי' ס (סעי' ד) מכריע השולחן ערוך (ס, ד) שמצוות צריכות כוונה, ואם כן, מדוע פוסק שבספירת העומר יוצא ידי חובה בלא כוונה?
זאת ועוד, שהבית יוסף (או"ח סי' תקפט) כותב בשם תלמידי רבנו יונה:
דאפילו מי שסובר דמצות אין צריכות כוונה הני מילי בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה.
ואם כן, בספירת העומר שהיא מצוה התלויה באמירה בלבד, יש צורך בכוונה לכולי עלמא, וכיצד יוצא ידי חובה בלא כוונה?
שאלה ד] אנוסוה לקיים מצוה בכפיה- הרמב"ם (חו"מ ו, ג) פוסק, שאם אנסוהו לאכול מצא יצא אף שלא כיוון, ואילו ביחס לשופר (שופר ב, ד) פסק שאינו יוצא ידי מצות שמיעת קול שופר בלא כוונה. וצריך להבין כיצד מתיישבים דברים הרמב"ם הללו אלה עם אלה?
יש שרצו לחלק ולומר, שמצות מצה נעשית על ידי מעשה האדם – האדם אקטיבי, ולכן הגם שלא כיוון בפועל יצא, מה שאין כן בשופר – שם האדם פסיבי ושומע תקיעה של אחר, ועלכן יש צורך בכוונה.
אכן, הסבר זה נותן מענה להבדל בין מצה לשופר, אולם אינו מסביר את ספירת העומר וקריאת שמע שהינן מצוות הכרוכות ב'קום עשה' מצד האדם?
שאלה ה] דבר תורה לנהג מונית- הנוסע במונית, והנהג שחזותו מעידה עליו שאינו שומר תורה ומצוות, מבקש ממנו שיאמר דבר תורה. האם רשאי לומר דבר תורה, הגם שאותו נהג לא בירך על התורה תחילה, ואסור ללמוד ללא ברכה, או שמא בכך שמלמדו עובר על איסור 'לפני עיור'? נחלקו בדבר גדולי הדורות- בעוד שדעת הרב יוסף שלום אלישיב שהואיל והנהג לא התכוון לקיים מצות תלמוד תורה ומצוות צריכות כוונה, וממילא לא יצא יד חובת המצוה ונמצא שלא הכשילו במצות תלמוד תורה בלא ברכה.
לעומתו, הרב אשר וייס שליט"א צידד שהגם שלא כיוון ללמוד מקיים מצוה. ננסה בדברים לעמוד אי"ה על שורש מחלוקתם.
תשובה[1]
כאמור, שאלנו על סתירה לכאורה בין הלכות קריאת שמע (סי' ס) שם פוסק השולחן ערוך שמצוות צריכות כוונה, להלכות ספירת העומר – שם פסק השולחן ערוך שהאומר את מנין היום טרם שספר אינו יכול לשוב ולספור בברכה אף שלא התכוון לצאת.
לפנינו מספר כיוונים ביישוב השאלה:
1] מצוה דרבנן א"צ כוונה- המשנה ברורה (סי' ס ס"ק י) מביא:
כתב המגן אברהם בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה.
לאור זאת, הואיל ונפסק למעשה שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, כוונה אינה מעכבת. ולכן, אף שלא התכוון לשם ספירה יצא ידי חובה ואינו יכול לשוב ולספור בברכה.
2] הזכרת שם חמירא- עוד מוסיף המשנה ברורה (שם) וכותב:
ודע דכתב המ"א לקמן בסימן תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות כונה וא"כ היכא שלא כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא יברך עוד עליה שלענין ברכה צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי' בבה"ל.
מחדש המגן אברהם, שהגם שנפסק בשו"ע שמצוות צריכות כוונה ועל כן עליו לשוב ולקיים את המצוה במידה ולא כיוון. מכל מקום על הברכה לא יחזור, מחשש לשיטת החולקים וסוברים שאין צורך בכוונה, לפיהם הזכרת השם- לבטלה.
3] פסיקה לחומרא- הביאור הלכה (סי' ס) מביא בשם הפרי מגדים שפסיקת השו"ע היא מספק, ולא הכריע באופן ודאי בין הדעות השונות בשאלת הצורך בכוונה במצוות. ולכן פסק לחומרא לשני הכיוונים- מחד, חייב לשוב ולקיים את המצוה, מאידך דרש שלא יברכו עליה.
ובלשון הביאור הלכה:
ועיין בפמ"ג בפתיחה דמספקא ליה אם הא דפוסק השו"ע להלכה דצ"כ הוא מטעם ודאי או משום דספיקא דאורייתא לחומרא ונ"מ לענין דרבנן ובחיבורו בסימן תקפ"ט ובסי' תפ"ט כתב נ"מ ג"כ לענין ברכה [הוא סותר למש"כ בפתיחה עי"ש] ולא ראשון הוא בזה כי גם העו"ש כתב דטעם השו"ע הוא מחמת ספק כמו שמובא בשמו בא"ר בסימן רי"ג ולכן הוקשה לו בכמה מקומות עי"ש בא"ר.
4] חק יעקב (תפט ס"ק טו) פוסק:
דשאני ספירת העומר דאינו אלא ספירה בעלמא.
מהי כוונתו של החק יעקב? במה שונה ספירת העומר?
הסבר א] כאמור, הרמב"ם פוסק שמי שאנסוהו לאכול מצה יצא, אך השומע שופר בלא כוונה לא יצא. מהו שורש ההבדל?
מסביר זאת הרב אשר וייס שליט"א:
ויש בזה סברא יסודית המתיישבת על הלב, דאם אינו מתכוין בשמיעה מה עשה ואיזה יחס יש בין הקול לאדם. ומצינו בזה תוספת סברא בדברי רבינו חננאל בר"ה שם במה שאמרו דהו"א דבמצה יצא "דאכול מצה אמר רחמנא והא קאכיל אבל בשופר זכרון תרועה כתיב ומתעסק הוא", ובר"ח כתב דבשופר צריך הבנת הלב וכ"כ באבודרהם להל' פורים דבשופר מברכין לשמוע דצריך הבנת הלב בשמיעתו, ונראה ביאור דבריהם דענין השמיעה ומצותה בהבנת הלב הוא, דהלא מעשה אין כאן אלא שמיעה ותכליתה הבנת הלב, וכן ס"ל להרמב"ם להלכה דבשמיעה צריך כונה ודו"ק בזה.
אמנם אפשר דכונת הר"ח משום פנימיות המצוה ומהותה, דכל ענין השופר הוא הבנת הלב, התבוננות ותשובה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מתשובה ומשו"כ הכונה מעכבת בו, וזה הנראה גם בכונת התוס' בפסחים קי"ד ע"ב 'דבאכילה לא בעינן כונה כולי האי… אבל בתפלה ותקיעה צריך כונה טפי'.
כוונה מעכבת, במקום בו מוסיפה על עיקר המצוה כדוגמת שופר- שם כל משמעותה של המצוה היא מהתבוננות והתעוררות הלב שנוצרת מכח התקיעה. אולם במקום בו הכוונה אינה מוסיפה עיקרון עצמי על פני הקיים בפעולה (כבאכילת מצה), אינה מעכבת.
וזוהי כוונת החק יעקב- הואיל וספירת העומר הינה ספירה בעלמא אין הכוונה מוסיפה דבר מהותי על מעשה המצוה עצמו, ולכן אינה מעכבת
הסבר ב] הרב אשר וייס שליט"א מציע כיוון נוסף: הבונה מעקה לגגו בלא שכיון שלא לשם מצוה, קיים מצוה או לא? מסתבר שקיים, וזאת שעיקר עניינה של מצות מעקה הינו בתוצאה- שיהיה מעקה לגג ולא יוכלו לפול ממנו. כך הדבר גם ביחס לספירה העומר – ערכה הוא לספור את הימים שבין פסח למתן התורה, ולכן אין צריך בה כוונה. מה שאין כן במצות קריאת שמע- שם ערכו של הדיבור הינו עצמי- עבודת ה', ולכן הכונה בו מעכבת. ובלשונו::
ובאמת לענ"ד פשוט מסברא דכל ענין הספירה מעצם טבעו וענינו לעולם אינו מטרה בפנ"ע ולעולם הוא אמצעי לידע מספר הדברים שאנו סופרים, וכן גם במצוות שבספירה, דכל שאר מצוות שבדיבור יש בעצם הדיבור ענין שיש בו עבודת הא-ל, כמו תפלה וברכה והלל וכדו' אבל ספירה אין בה עבודה כלל, וע"כ דאינו אלא אמצעי לקבוע מספר הדבר, וכן פשוט בכל מצוות שבספירה, שארבע הן, ספירת ימי העומר, שנות השמיטין והיובל, ספירת שבעה נקיים דזבה, וספירה שבמעשר בהמה,
דברי תורה לנהג מונית- כאמור, דעת הרב אלישיב היתה שהואיל ונפסק שמצוות צריכות כוונה, והלה לא מתכוון לשם מצוה, ממילא לא קיים מצוה ונמצא שלא עבר על איסור קיום מצות לימוד תורה ללא ברכה. וממילא- הנוסע שאומר את דבר התורה לא הכשילו בדבר ולא עובר משום 'לפני עיור'.
לעומת זאת, הרב אשר וייס שליט"א לאור יסודו הנ"ל סבור שהלה קיים את המצוה על אף שלא כיוון, הואיל ועיקרה מצות תלמוד תורה הינה בתוצאה – שהוא יודע את דבר ה' בצורה יותר רחבה. ובסוג מצות מעין אלה אין צורך בכוונה.
אכן, על אף שסבר שהנהג מקיים מצות תלמוד תורה בשמיעתו, ונמצא שלומד תורה בלא ברכה, מכל מקום סבר הרב אשר וייס שליט"א שיכול הנוסע לומר לנהג דברי תורה, וזאת משום ש'בלפני עיור' רואים אנו א ת השיקול הרוחבי- מה יביאנו לעבוד את ה' יותר טוב. והואיל ושמיעת דבר התורה תוסיף ותקרבו לדבר ה'- ניתן לאומרו.[2]
בה הגרא ויס ואומר בתת העיקר הוא התוצאה לידיע את דבר ה' ולכן מ'יים גם אם לא מכוון לשם המצוה ולכן אותו נהג מונית כן מקיים א המתוה.
מדעו א"כ מותר לומר לו ד"ת? עדיף שישמע דת בלא ברכות מאשר שלא ישמע אז לא נחשב מכשילו בלפנ"ע כמו הגרש"ז על השקיית אינו שומר תו"מ.
[1] מפאת קוצר הזמן התשובה נגעה רק לחלקן השני השאלות ולא לשאלת ספירה על ידי הכתב.
[2] מעין סברה זו הזכרנו בעבר בשם הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתיר להגיש שתיה לאורח חשוב/עובד העושה בית פעולות תחזוקה שאינו שומר תורה ומצוות מטעם מעין זה. אי הגשת השתיה- תביא לחילול ה' ולשנאת היהדות וההולכים בדרך השם, ועל כן מתוך ראיית ה'תמונה הכללית', ניתן להגיש לו שתיה.
