שיחה לפר' בא - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פרק ו משנה ז)
משנה זו דורשת ביאור. מדוע העוסק בתורה נקרא "בן חורין"? במבט ראשון אין זה כך שהרי כל מי שעוסק בתורה לוקח על עצמו עול תורה וקיום מצוות, ואם כן מדוע הוא נחשב "בן חורין"?
הרב קוק כותב:
"ההבדל שבין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה משועבד לאחר וזה בלתי משועבד, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד... החירות מרוממת את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו. ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שוים את ערכם" (עולת ראיה חלק ב)
מקובל לחשוב שעבד הוא זה שיש לו אדון המכתיב לו מה לעשות, ובן חורין הוא זה שאין לו אדון, ולפי זה כולנו נחשבים בני חורין. אך רואים מהבנת הרב קוק זצ"ל שהבנה זו מוטעית, שהרי בן חורין הוא מי שהנשמה האלוקית-"החלק אלוק ממעל" היא מרכז אישיותו. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כלומר חירות זה לא חופש לעשות כל מה שרוצים אלא העצמת ה"חלק אלוק ממעל" ע"י עמל התורה.
אדם הפועל מתוך לחצים חיצוניים כגון קנאה תאווה וכבוד, מתוך נפש בהמית וציפיות של אחרים ממנו ומלחץ חברתי ונורמות חברתיות, והוא משועבד להם ולא מקשיב לעצמו ולפנימיותו הוא בגדר עבד. מי ש"חלק אלוק ממעל" לא בא לידי ביטוי הוא עבד.
"אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך" (תלמוד בבלי מסכת חולין ס.)
הלבנה טוענת מול ה' שאין שני מלכים (היא והשמש) יכולים להיות יחד. והקב"ה עונה לה "לכי ומעטי את עצמך", כעונש על כך שהמניע שלה נבע מכבוד.
כותב הרב קוק:
"חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איך", מפני שלא ידע נפשו.. בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר..קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה" (אורות הקודש ח"ג)
האדם הראשון הוא דוגמא ל"עבד". האדם הראשון לא הלך לפי הקול הפנימי שלו אלא שמע לעצת הנחש. האדם הראשון החליט לאור ציפיות הנחש וממילא הוא נחשב לעבד. גם הלבנה היא דוגמא לכך. מה שהעסיק אותה זה כבוד שהשמש באותו גודל כמוה והרי זה שיקול חיצוני ולא חשוב.
רק התורה מגדילה את "חלק אלוק ממעל" ורק היא יכולה לגרום לנו להיות בן חורין. וזו כוונת המשנה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
חשוב שתהיה לנו בחירה חופשית וחירות אמיתית להיות "בן חורין", לשמוע לצלם האלוקי שבתוכנו, לא ללכת לפי נורמות חברתיות. צלם האלוקים שבתוכנו הוא זה שצריך לנווט אותנו כדי שנהיה בני חורין.
כותב המדרש:
"כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו" (מדרש "שוחר טוב")
שני המשלים במדרש באים לסמל. האחד בא לסמל את השעבוד הפיזי והשעבוד הקשה שהעבידו אותם וזה דומה למטבע הזהב שנמצא בכור וצריך להוציאו, והשני בא לסמל את השעבוד המנטאלי וזה דומה לעובר הנמצא במעי אימו וקשור אליה וצריך לנתקו. כך בני ישראל הושפעו ממצרים רבות וגאולת מצרים שחררה אותם לא רק פיזית אלא גם רוחנית מהמנטאליות המצרית. העבדות המצרית הייתה לא רק פיזית אלא בעיקר גרמה לבני ישראל לא להיות הם עצמם, והתרבות המצרית השפיעה עליהם רבות.
כותבת הגמ':
"דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" (תלמוד בבלי מסכת ברכות ט.)
למה שאלת הזהב והכסף נאמרה בלשון בקשה "נא"? למה זה לא נאמר בלשון ציווי? ובכלל מה מטרות לקיחת כלי הכסף והזהב ממצרים?
עונה הרב קוק:
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היתה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות" (עין איה ברכות)
לכן ה' אומר לאברהם שזה חשוב לו להשפיע על כלל העולם, שאין לו מה לחשוש ולדאוג. למרות שבני ישראל יהיו במצרים כאשר הם ישתחררו הם ימשיכו בתפקידם להיות נציגי ה' בעולם ולהשפיע על העולם כולו.
העם היה במנטאליות של עבד "ראש קטן". ה' רצה לשנות את המנטאליות הזו למנטאליות של בן חורין, של "ראש גדול". כל עניין שאלת הממון היה כדי שעם ישראל ירגישו שהם אדונים על המצריים ויבינו שהם אינם עבדים מנטאלית ובהמשך יהיו "אור לגויים", ויזמו ויעשו. ענין שאלת הממון נאמרה בלשון בקשה, כי אם היה בלשון ציווי עם ישראל היה חושב שלזהב יש ערך עצמי ומי שיש לו זהב הוא בן חורין. ובאמת הזהב היה אמצעי- כלי לשינוי המנטאליות כדי שלא ירגישו יותר שהם עבדים אלא בני חורין ויוכלו לקדש שם שמים ויהיו שגרירי בורא העולם.
כותב הרמב"ם:
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין שמונעין ממנו התשובה ואין מניחיו לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה וכו'. ולפיכך כתוב בתורה ואני אחשק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל נתו הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח וכו' כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה תשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ו הלכה ד)
אפשרות התשובה נמנעה מפרעה. מדוע נלקחה מפרעה אפשרות התשובה?
כותב המהר"ל:
"וזה כי התשובה שייכת לאדם בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שנוי ותמורה, לכך אין מעשיו וחטאים שלו נחשבים מעשים גמורים. כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף בעל שנוי ותמורה אף המעשה שלו אינו מעשה גמור, שמתחלה בא המעשה מן האדם אשר אפשר שישנה מעשה שלו מן רע לטוב, ולפיכך יכול לשנות מעשיו בתשובה ונחשב המעשה כלא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, ההעדאה והתראה זאת עושים לו שמעשיו שלו נחשבים מעשה יותר שהרי העיד ולא שמע, וזהו מעשה גמור בודאי אז נועל הקדוש ברוך הוא ממנו דרכי תשובה ומכביד את לבו.... שההתראה שהוא עובר נראה שהוא חוטא בשכלו ובדעתו, ואין תשובה רק לטעות שהוא בא מן גוף האדם לא מן הדעת" (ספר גבורות השם - פרק לא)
המהר"ל כותב יסוד חשוב מאד. כשאדם חוטא אבל הוא ממוקד מטרה לעבוד את ה', החטא נהפך להיות חיצוני- קליפה שאפשר להסירה והיא לא פוגעת בפנימיות האדם ולכן הוא יכול לחזור בתשובה. תשובה נמצאת במקום הפנימי של האדם.
לעומת זאת מי שמתרים בו שלא יעשה את העבירה והוא עושה את העבירה במזיד למרות ההתראה, הוא גורם שחטא זה פוגם ב"חלק אלוק ממעל" ואיננו חיצוני, ולכן תשובה לא תעזור לחטא זה.
זה מה שקרה לפרעה. הוא הותרה ובכל זאת שעבד את עם ישראל, ולכן החטא היה פנימי ולא חיצוני, ולכן התשובה לא הועילה.
התשובה מועילה כאשר האדם בא ואומר לקב"ה שהחטא הוא חיצוני בלבד ובפנימיות הוא טהור ורוצה בקרבת ה'.
כותב הספורנו:
"ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לא-ל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לא-ל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר הא-ל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גודלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית" (ספורנו ספר שמות פרק ז פסוק ג')
לפי הספורנו הסיבה להכבדת לב פרעה היתה כדי ששליחת עם ישראל ממצרים תהיה מתוך בירור פנימי שה' קיים בעולם ולא מתוך אילוץ חיצוני של המכות שיהיה בלגן בתוך מצרים.
אנחנו צריכים לעבור בירור פנימי וזה מה שינווט אותנו. חשוב שכל בחור בישיבה יברר לעצמו את מטרת חייו ויעודו, ומהם הדרכים ליישם את ייעוד חייו.
עמל תורה, עומק התורה, בירור פנימי ושמירה על הפנימיות מחטא, הגדלת חלק אלוק ממעל, , כל אלו יסייעו לנו במימוש ייעודנו ושליחותינו. אמן כן יהי רצון.
