שיחה לפרת ויחי: שאלות שנשאלתי השבוע
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
אני מבקש לשתף את הציבור בשתי שאלת שנשאלתי השבוע.
הראשונה נשאלתי בליל שבת.
בדברי בליל שבת דיברתי על פגישת יעקב ויוסף הראשונית שיוסף בוכה על צוארי אביו ואילו אביו במקום לחבק ולבכות על צוארי יוסף קורא קריאת שמע. כפי שכותב רש"י על הפסוק:
"וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (בראשית פרק מו פסוק כט)
ומסביר רש"י:
"אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע" (רש"י בראשית מו,כט)
יעקב חשש והיה ירא שהפגישה עם יוסף בנו תהיה כה רגשית לאחר עשרים ושנים שנים וחשש שעיקר תוכן המפגש יהיה אהבת אב לבנו, ולא תהיה מספיק נוכחות של קדושה ועבודת ה', לכן הוא קרא את שמע, לא כדי למעט את אהבתו יוסף אלא לקשר פגישה זו לעבודת ה', כי כל רגע ורגע בחיי האדם צריך להיות קשור לעבודת ה', וכל גשמיות בחיי האדם צריכה להיות קשורה לעבודת ה'.
הרב הוטנר בספרו פחד יצחק מדבר רבות על דברי חובה ודברי רשות. דברי החובה הם המצוות והאיסורים שה' ציווה ואסר, ודברי הרשות הם כל שאר הדברים (אכילה, שתיה, שינה, טיול, פגישה עם חברים, ועוד). גם עבודת הרשות חייבת להיות מחוברת לעבודת ה' והחיים צריכים להיות חיים רחבים ולא חיים כפולים של קודש וחול.
וכך הוא כותב:
"הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי זו היא הנחה פשוטה אצלך כי "secular life" היא "double life". למותר להגיד לך כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן ל – "double life". אמנם מי ששוכר לו חדר לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדק במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי שיש לו "double life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שתי חדרים יש לו "broad life not double life". זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט"א וראיתיו כשהוא ניגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר-ניתוח ושאל לו על שם אמו בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשסיפרתי את זה לאחד מגדולי ירושלים זצוק"ל התבטא "כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות לשמש כלי שרת לכבוד שמים!" הגידה נא לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהילים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח, האם זה הוא double life? ואתה חביבי יקרי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" – אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בוודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עיגול א ח ד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד" ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה" (פחד יצחק)
לאחר השיחה תלמיד מהישיבה בא ושאל, איך בחייו הוא יכול מעשית לחבר את הגשמיות לרוחניות?
אני מבקש לשתף את הציבור בתשובה.
החלק הראשון- אם ברורה לאדם מטרת חייו שהוא שליח ה' ותפקידו בחיים לקרוא בשם ה' ולהשפיע על כלל ישראל, אזי גם הדברים הפרטיים שהוא עושה אם מטרתם לגרום לו לשמחה ובריאות ושמחה זו תגרום לו לכוחות ולמרץ בעבודת ה', אזי כל זה נקרא חלק מעבודת ה'.
וכך כותב ר' שמעון שקופ בהקדמתו לשערי ישר:
"לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו...והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו" (הקדמת שערי ישר)
הקדושה קיימת בכלל ישראל ולא ביחיד, ולכן כאשר היחיד נותן לעם ישראל אז הוא מקבל קדושה. אם האדם יחיה רק לשם עצמו תחסר לו הקדושה. אם אדם חי בתודעה זו אז גם מה שהאדם עושה לצורך עצמו גופו ונפשו כדי לחיות ולתחזק זה גם נכלל בצורך הכלל, שהרי כל עשייתו זה כדי לתת לכלל לחיות אז ממילא גם מעשים הנצרכים להבראת גופו ונפשו נחשבים צורך הכלל.
דבר נוסף אמרתי לו. אתה צריך מידי פעם להשתמש בעושר הזה ולעזור לעניים וליתומים. אתה מתרגל מידי פעם שהעושר קשור לרוחניות.
לאור דברנו מסביר הרב הוטנר מחלוקת שבין שמאי והלל
כתוב בגמרא:
"אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר +תהלים סח+ ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום" (מסכת ביצה דף טז.)
בניגוד לשמאי שכבר מיום ראשון שמר אוכל מיוחד לשבת, "הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום" ולכן בניגוד לשמאי הלל לא שמר אוכל מיוחד מיום ראשון לשבת. מה כוונת הגמ'?
מסביר הרב הוטנר:
"הנה המעשים הללו שעליהם מכוון הוא המאמר כל מעשיך יהיו לשם שמים הם מעשי הרשות. הוסיפה הברייתא שבאמת גם שמאי היה מודה להלל כהנהגה של ביטחון עדיף אלא טעם אחר יש בדבר שלא בהנהגתו של שמאי שהיה מניח את ההנאה לשבת. הנאה זו הנה מעשה מצוות ממש והרי היא מעשה של כבוד שבת. משא"כ הנהגתו של הלל שהיה אוכל את הנאה והרי אכילה זו הנה אכילת רשות אלא שע"י הכוונה של כל מעשיך לשם שמים אכילה זו נעשית אכילה של ביטחון" (פחד יצחק)
שמאי טוען שאכילתו של האדם צריכה להיות רוחנית ולכן כבר מתחילת השבוע צריך לחבר את השבת לאכילות, כדי שהאדם יחשוב כבר מיום ראשון על שבת בזמן אכילתו וזה יחבר את האכילות לקדושה. אך להלל היתה הבנה אחרת לגמרי. הוא טען שאם אדם חי חיי שליחות וזו מטרתו בעולם, אז ממילא כל אכילותיו נהפכים להיות קדושים בפני עצמם, ואין צורך לחבר את האכילה לשבת כדי להפוך אותה לרוחנית, כי אכילה המתחזקת חיי שליחות היא עצמה רוחנית וקדושה.
הגמרא כותבת:
"רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר +ירמיהו ל'+ ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מסכת תענית דף ה:)
מה כוונת המילים "יעקב אבינו לא מת", הרי יעקב אכן נפטר? ומדוע ר' יצחק בחר להגיד דווקא דבר תורה זה בסוף הסעודה?
כותב הנצי"ב:
"והנה בהמה נקרא נפש חיה בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה. משא"כ אדם לא מיקרי חי אלא באופן שנפש השכלי ג"כ שלם עמו. ול"א לא מיקרי חי שהרי אינו בשלימות האדם. ואדם מישראל שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה' לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו. וכדכתיב וצדיק באמונתו יחיה וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהל' רוצח שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין וחז"ל אמרו רשעים בחייהם קרואים מתים. היינו משום שחסר ממנו תכלית יצירתו. ומי שהגיע למעלת אהבת ה' ומתענג בזה ויודע תענוג הנפלא של אור פני מלך הקב"ה לא מיקרי חי אלא בשעה שהוא עומד בזה המעלה. ובשעה שאינו בזה המעלה אינו בתכלית שלימותו. וע"ז אמר משה רבינו לישראל ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (ויבואר שם ברצות ה')" (העמק דבר בראשית פרק ב פסוק ז)
רבי יצחק בחר דווקא להגיד דבר תורה זה בסוף הסעודה. הוא הרגיש שרב נחמן התעצב כי במהלך הסעודה לא היה דבר תורה וכאילו הסעודה היא סעודת חולין, ורב יצחק מסביר לו שאם האדם חי בשלימות יצירתו ועושה את שליחותו בעולם, אז כל מה שהוא עושה ומתחזק כדי לתחזק את שליחותו זה נחשב כחלק מהשליחות. האכילה עצמה מתקדשת כי היא מסייעת לחיי השליחות.
שאלה שניה שנשאלתי, כיצד אדם מכין את עצמו לנישואין?
תשובתי הייתה, עבודת המידות.
הנצי"ב בהסברו מדוע יעקב אבינו קרא ק"ש בתחילת המפגש עם בנו יוסף מסביר, שיעקב אבינו רצה לכעוס על יוסף שבא בתלבושת מצרית עם כתר פרעה ויעקב לא הכירו, ויוסף עשה זאת כדי שאביו ישתחווה לו, ויעקב שרצה לעבוד על מידותיו ולא להגיע לידי כעס קרא ק"ש.
וכך כותב הנצי"ב:
"עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה ומכש"כ לפי מהשכתוב בספר הישר שפרעה שלח לו הכתר. והי' סבור יוסף שיעקב יכירנו מ"מ וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה. או אפי' אם לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו. יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת לא הכירו יעקב מתחלה וכסבור שהוא פרעה והשתחוה לו שהרי כבר נודע לו שפרעה גזר שיבואו לשם ויהיו משועבדים אליו. ואח"כ הראה עצמו יוסף לאביו והי' לאביו תרעומת בלבו עליו כי אע"ג שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו. מ"מ לא באופן שיוסף עצמו יהא גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו. ע"כ מה עשה להסיח דעתו כרגע קרא ק"ש בדביקות ואהבת ה' שיש בזה כח להסיח דעת מכל דברי עוה"ז" (העמק דבר בראשית פרק מו פסוק כט)
יוסף רצה שהחלומות תתגשמנה. הוא הבין שלמען עתידו של עם ישראל צריך שאביו והאחים ישתחוו לו. לכן עלה בדעתו להגיע לפגישה עם אביו בבגדי מלכות, ועם הכתר של פרעה. יעקב לא הכיר אותו בתחילה וחשב שיוסף הוא פרעה והשתחווה לו, ואז יוסף התגלה אליו. ולמרות שהיה חשוב שהחלומות תתגשמנה, יוסף לא היה צריך לעשות זאת בדרך שתשפיל את אביו, ולכן יעקב הגיע לידי כעס והקפיד על יוסף. וכאשר הוא שם לב שהוא מגיע לידי כעס הוא קרא קריאת שמע על מנת להסיח את דעתו מהכעס. זו היתה דרך להתגבר על הכעס על יוסף. הרוחניות עדנה את יעקב וגרמה שלא יכעס.
אדם שרוצה לעבוד על המידות חשוב שילמד על המידה ויעבוד עליה וכן שיהיה שקוע בלימוד והתורה תעדן אותו.
היתה אזכרה לדודי שמחה רז ז"ל ובאזכרה זו פגשתי ידידי אמת את אלי לדרמן ואשתו העושים רבות לטובת עם ישראל, ולא ידעתי שחתנם אמיר הי"ד נהרג על קידוש ה', ואלי לדרמן סיפר לי סיפור על חתנם:
"אחרי שנהרג אמיר והוא במיוחד מדגיש את אמיר כמנהיג. אחרי השבעה, יונה קיבלה שיחת טלפון מאיש אחד שלא הספיק לבקר בשבעה ורצה לתאר את הקשר של משפחתו עם אמיר. כשהוא היה קצין בגבעתי, היה לו חייל אחד שהתנהג בחוסר משמעת , ואמיר העניש אותו בסגירת שבת בבסיס. החייל התחנן לפניו על אף שהוא יודע שמגיע לו להיענש, ובכל זאת ביקש בכל ליבו לקבל את העונש בשבת אחרת, כי הבטיח לאבא שלו לעזור לו לבנות פרגולה שהוזמנה על ידי לקוח, ואבא שלו סומך עליו לעזור. בעייני תגובתו של אמיר אל החייל הייתה שעתו של מנהיג: עם יד שמאל דוחה, וימין מקרבת - אמיר דחה את בקשתו, אבל הקדיש את זמנו החופשי לעזור לאבא של החייל ובנה איתו את הפרגולה, במקום לבלות עם יונה שחיכתה לו ברעננה. מעשה זה של מנהיגות ודוגמא אישית היה מעשה תפנית עבור החייל שנענש"
ראו את מידותיו ואישיותו המיוחדת של אמיר הי"ד. יהי רצון שכולנו נלמד מאישיותו המיוחדת.
יה"ר שנזכה שהגשמיות תהיה מחוברת לרוחניות, שלעולם לא נגיע לידי כעס, ונעבוד על מידותינו, ובעז"ה נקדש שם שמים כל חיינו.
