שאלה שבועית - 'נאמנות אישית' בעדות איסורים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור הקודם נסוב אודות הסתמכות על עדות ה'חשוד על הדבר' באיסורין. השיעור שלפנינו יעסוק בשאלת נאמנות שאינה עומדת באמות מידה אלו של עדות איסורין:
שאלה א] אינו שומר תורה ומצוות נאמן – אדם מתארח אצל משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. בני המשפחה מודיעים לו שקנו עברו אוכל בחנות כשרה, ואף נוקבים בשמה של החנות. אלא שהמזון מגיע לפניו פתוח, ללא כל סימן היכר הקושר אותו לחנות.
בני המשפחה המארחת ידועים כאנשים ישרים, אולם מאידך אינם מקפידים על שמירת כשרות ו'חשודים על הדבר'. האם במצב זה יכול לסמוך על דבריהם, או לא?
שאלה ב] שאלות האגרות משה - נשאל ג' שאלות בנושא, ובתשובותיו חידש חידוש מיוחד שעורר דיון בין פוסקי זמננו:
1] עד בן שסר מהדרך - ברוסיה מצוי היה שהורים מבוגרים התגוררו אצל בנם שלצערנו הפסיק לשמור תורה ומצוות. הם מכירים את בנם ויודעים שדובר אמת. הבן מכין את האוכל להוריו, ומצהיר בפניהם שהאוכל שמגיש לפניהם- הרי הוא כשר. האם ההורים יכולים לסמוך על דבריו?
2] עדות קצב מחלל שבת - קצב המחלל שבת (ופסול לעדות) אך ידוע כאדם ישר ודובר אמת, נאמן להעיד על כשרות הבשר שנמכר באיטליזו, או לא?
3] עדות אם המחללת שבת – אם שאינה שומרת שבת, הצהירה באוזני בנה שהינו חלל, מחמת שקודם שנשאה לאביו הכהן נבעלה לגוי. הוא יודע שאמו מקפידה שלא להוציא דברי שקר מפיה. האם יכול על סמך דבריה לשאת גרושה (מחמת שהתברר שהינו חלל), או לא?
שאלה ג] טהרת המשפחה באינה שומרת תו"מ – בעל שחזר בתשובה ואשתו עדיין אינה שומרת מצוות, שאל את הרב משה שטרנבוך שליט"א האם רשאי לסמוך על עדותה שנטהרה, או שמא הואיל ואינה מאמינה בה' ובתורתו חשודה ואינה נאמנת.
שאלה ד] הכשרת עדות משגיח שהתברר שהינו גוי – באחד מהמפעלים שימש יהודי כמשגיח כשרות במשך שנים. לאחר שנים התברר שאביו אמנם היה יהודי, אך אמו אינה מישראל. האם ניתן לסמוך על כל מה שעבר תחת שבט השגחתו עד עתה, או שמא התברר למפרע שלא היה נאמן באותה שעה? [כך נשאל הרב שמאי קהת הכהן גרוס בשו"ת שבט הקהתי (ח"ו סי' רפז)].
שאלה ה] סמיכה על עדות קטן – אב ששלח את בנו הקטן לטבול כלים, והבן טבל. האם רשאי להשתמש בכלים אלו בדיעבד, או שמא לא?
וכן במידה והאב לא זוכר האם בירך על המזון או לא, ובנו הקטן טוען שכבר בירך, האם נפטר בעדותו של הקטן מלברך שוב, או לא?
תשובה
המקור הראשוני ל'נאמנות אישית' מופיע בסוגיית הגמ' בכתובות פה.:
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא [שהיתה אשתו] ידענא בה דחשודה אשבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה א"ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי' דמר א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא א"ל רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא? [השיבו רבא]: בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא אפומיה.
מבואר בגמ', שעל סמך נאמנות אישית שהיתה לרבא באשתו (בת רב חסדא), התייחס רבא לאשה שהתדיינה לפניו כ'חשודה על השבועה', והפך את השבועה על המתדיין שכנגדה. מנגד, נמנע מלסמוך על דברי אמוראים שלא הכירם בצורה קרובה, הואיל וביחס אליהם לא היתה לו 'נאמנות אישית'..
הרב משה פיינשטיין באגרות משה (ח"א סי' נד) מחדש על סמך גמ' זו שישנה משמעות הלכתית ל'נאמנות אישית'. ובמידה וישנו אדם הנתפס כנאמן בעיני אדם אחר, יכול הוא לפעול על סמך עדותו.
נאמנות זו אינה בתורת 'עדות', אלא כ'מצלמה'. דהיינו – נאמן הוא לשקף ולהעביר לחברו המאמינו את שקרה.
על בסיס זה מתיר האגרות משה לזקנים ברוסיה לאכול אצל בנם שאינו שומר תורה ומצוות, במידה ומוחזק הוא בעיניהם כאדם ישר ונאמן שאינו משקר.
בנוסף, התיר (אבה"ע ח"ד סי' יב) לכהן שאמו העידה שנבעלה לגוי לפני שנשאת לאביו, ונמצא שהינו חלל ופסול לכהונה, להינשא לגרושה, במידה ואמו אינה משקרת ונאמנת עליו.
אמנם, לגבי הקצב (המקרה השלישי שמנינו בשאלה) השיב (יו"ד ח"ב סי' מג), שאמנם יש לו שם של אדם ישר, אבל לא די בזה כדי להגדיר את היכרות אנשי העיר עם יושרו, כהיכרות טובה. וזאת משום שיתכן ובעת מצוקה כספית, עלול הוא לנהוג אחרת.
מעגלי ה'נאמנות האישית' – אחד מבוגרי הישיבה משמש במשרה רבנית בחו"ל, ובקהילתו חברים חוזרים בתשובה רבים, ושאלת ההתארחות אצל קרובים שאינו שומרי תורה ומצוות מצויה. בבירור שערך אצל קרובי משפחתו של האגרות משה, השיבוהו שהאגרות משה התכוון לבני משפחה קרובים (כבעל, אשה, בן, אבא, אמא ואח. אבל ביחס לבן דוד גם אם סבור שאינו משקר, לא די ברף ההיכרות והנאמנות כדי להגדיר זאת כמקרה בו ישנה 'נאמנות אישית'.
הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות יו"ד סי' תכט) והרב אשר וייס שליט"א (מנחת אשר ח"ב סי' מח) אינם מסכימים עם חידושו של האגרות משה, אולם ישנו הבדל בין דבריהם.
נאמנות לחומרא בלבד- הרב שטרנבוך סבור שמבחינת ההלכה אין 'נאמנות אישית'. 'נאמנות אישית' (היינו אדם הנאמן עליך, אך אין לו נאמנות הלכתית) יכולה אמנם ליצור ספק, אבל אינה נחשבת לראיה.
על דרך זו ניתן להסביר את סוגיית הגמ' בכתובות. רבא לא סמך על דברי אשתו- בת רב חסדא בתורת ודאי, אמנם די היה בדבריה כדי לעורר ספק 'לחומרא', ולהעביר את השבועה ל'שכנגדה' של אותה אשה.
לאור דבריו אלו פסק הרב שטרנבוך לאדם שחזר בתשובה שעליו לגרש את אשתו! הואיל ומצד הדין אינה נאמנת, ואף שהוא מכירה ויודע שהיא אשה ישרה, אין בכוחה של 'נאמנות אישית' להתיר, אלא רק לעורר ספק לחומרא.
נאמנות לבית דין בלבד- הרב אשר וייס שליט"א דחה את הראיה מהגמ' בכתובות, וביאר שאמנם ישנו מקום מבחינת ההלכה ל'נאמנות אישית', אולם מלבד שאין זה בתורת ודאי אלא בתורת ספק, זהו כלי שניתן לבית הדין להשתמש בו, אולם לא ניתן לסמוך עליו חוץ לבית הדין.
הרב אשר וייס ישב שנים רבות בבתי דין לממונות, וכמעט אף פעם לא מכריעים על פי עדות גרידא. ועל כן בית דין זקוק לכלים מעין אלה להגיע להכרעה על פי רוחב ואומד דעתו.
מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על נאמנות אישית, הוא מהגמ' בפסחים (קיג:) העוסקת באדם שעובר עבירות ש'מצוה לשנאתו, ודנה האם רשאי לספר זאת לרבו של אותו אדם כדי שישנאהו:
תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי אלא פשיטא שונא ישראל ומי שריא למסניה והכתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך'! אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא? כולי עלמא נמי מיסני סני ליה! מאי שנא האי אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר 'יראת ה' שנאת רע'. אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי מהו למימרא ליה לרביה למשנייה? אמר ליה אי ידע דמהימן לרביה כבי תרי לימא ליה ואי לא לא לימא ליה.
נראה מגמ' זו לכאורה שישנה 'נאמנות אישית' מבחינת ההלכה.
אכן, גם את ראיה זו דוחה הרב אשר וייס שליט"א, ואומר, שכשם שדיין יכול להסתמך בהכרעתו על 'נאמנות אישית', כך גם רב רשאי להסתמך על 'נאמנות אישית' עבור הטיפול בצרכי הקהילה, אולם בעלמא לא ניתן להסתמך על 'נאמנות אישית'.
נאמנות על מחשבת פיגול - אכן, על אף שהרב אשר וייס דחה את ראייתו של האגרות משה, הוא מסכים עמו חלקית וזאת על סמך הלכה המופיעה ברמב"ם בהל' קרבן פסח (ד, א):
כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו ואם שחטו במחשבת שינוי השם פסול השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם היה נאמן להן סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן ורוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני.
הרי שעל סמך עדותו של אותו אדם ששחט במחשבת פיגול, מביאים יתר בני החבורה קרבן חדש. הכיצד? הרי אם לא ניתן לסמוך על דבריו, נמצא שמביאים חולין לעזרה? וכיצד ניתן לאם כן לסמוך על דבריו (גם לקולא- להבאת הקרבן)?
ועל כן מסכים הרב אשר וייס לדינו של האגרות משה, וסבור שישנה 'נאמנות אישית', אלא שסבור שאין גדרה 'כמצלמה', ועל כן רק אותו אדם המכיר את חברו ויש לו עליו 'נאמנות אישית' יכול לסמוך עליו. אולם אנשים אחרים לא.
בנוסף, לדבריו 'נאמנות אישית' שוה בדרגתה לעד אחד ולא לשני עדים, ועל כן במקום בו צריך ב' עדים – כעדות על חלל, לא ניתן להסתמך על 'נאמנות אישית'. ועל כן סבור שאותו כהן אינו רשאי לשאת גרושה על סמך עדות אמו.
כיצד יסביר הרב שטרנבוך (הסבור שאין דין 'נאמנות אישית') את דברי הרמב"ם הללו? הרב שטרנבוך יסביר, שרשאי להצטרך לחבורה (ואף צריך לעשות זאת, שהרי לחומרא ישנה 'נאמנות אישית'), אולם אינו רשאי להביא קרבן בפני עצמו מחמת שאין נאמנות אישית גם לקולא.
