שאלה שבועית-'בפני נכתב ובפני נחתם' בשליח קבלה ובשחרור עבד
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור לע"נ קדושי הישיבה והקריה הי"ד
בעזרת ה' פותחים אנו את לימוד מסכת גיטין. הסוגיות בתחילת המסכת עוסקות בשליח המביא גט ממדינת הים שצריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'.
בהסבר הצורך באמירה זו נחלקו רבה ורבא- רבה אמר שיש צורך באמירה זו הואיל ובני מדינת הים אינם בקיאים בדרישת ההלכה שהגט יכתב 'לשמה' – לשם האיש והאשה ויבואו להשתמש בגט שנכתב לשם גירושין של זוג אחר והבעל נמלך לגרש. ואילו רבא אמר שיש צורך באמירה זו הואיל ואין עדים מצויים לקיים את חתימות העדים במידה ויבוא הבעל ויערער.
נחלקו הראשונים האם תקנת חכמים תוקנה מחמת שישנו חשש אמיתי שהגט נכתב שלא לשמה (כך שיטת רש"י (ב: ד"ה לפי)), או מחמת חשש שהבעל יוציא לעז ויערער על כשרות של הגט (שיטת תוס' ב: ד"ה לפי).
אפשר לומר, שהסיבה שרש"י לא הסביר כתוס', משום שסבר שאין לחוש לזה, מפני שגם אם הלה יערער, הואיל ולפי האמת אין בעיה בזה היא תמצא עם מי להינשא.
אכן, לדברי רש"י שהחשש הוא אמיתי יש לשאול מספר שאלות:
שאלה א] בעל המביא גט מחו"ל – לא מצינו שתקנו ביחס לבעל המביא גט ממדינת הים שצריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'. אם אכן ישנו חשש אמיתי שהגט נכתב שלא לשמה מדוע אינו צריך לומר זאת?
שאלה ב] הדין בשליח קבלה – רש"י (ב. ד"ה צריך) מעמיד את המשנה בשליח הולכה (המביא את הגט ליד האשה ובנתינתו את הגט לאשה חלים הגירושין). לדבריו שליח קבלה שהביא עמו את הגט ממדינת הים אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
להסברו של רש"י בשיטת רבה שהתקנה תוקנה מחמת חשש אמיתי שאין בקיאים לשמה, מדוע שליח קבלה המביא גט ממדינת הים אינו צריך לומר בפני נחתם ובפני נכתב, הרי החשש במקומו עומד גם במקרה זה?
שאלה ג] אשה המביאה גטה ממדינת הים – מהגמ' (גיטין כד.) עולה, שאשה המביאה את גיטה ממדינת הים אינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. להסברו של רש"י בשיטת רבה שמדובר על חשש אמיתי, לכאורה גם אשה המביאה את גטה היתה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם?
שאלה ד] שליח הבאה – אשה ששלחה שליח להביא את גטה מיד בעלה במדינת הים, אולם לא עשאתו שליח לקבלה (שאז היתה מתגרשת בקבלתו את הגט במדינת הים) אלא להבאה (שתתגרש בעת הגעתו של הגט לידה). האם שליח מעין זה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם?
דעת הרמב"ם בפירוש המשניות (גיטין ב, ה) שבמקרה זה לא די באמירת בפני נכתב ובפני נחתם אלא יש צורך בקיום כהלכתו בשני עדים, והשאלת השאלה מדוע? מדוע לא ניתן להסתפק באמירת בפני נכתב ובפני נחתם ויש צורך בקיום מלא?
שאלה ה] שליח הולכה בשטר שחרור – מהמשנה (ט.) המשווה בין שטר שחרור עבד לגיטין עולה שיש צורך באמירת בפני נכתב ובפני נחתם גם במביא שטר שחרור ממדינת הים.
להלכה זכות היא לעבד שיצא לחירות, ואם כן, ברגע שקיבל שליח ההולכה את הגט לידו אמור לחול השחרור מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'. ואם כן, מדוע צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואינו ככל שליח קבלה? [כן הקשה הפני יהושע].
שאלה ו] הקונה בשוק חושש לערלה? – רוב פירות הנמצאים בשווקים בארץ ישראל אינם פירות ערלה. הקונה בשוק בדוכן ללא תעודת כשרות צריך לחוש שמא הפירות הם ערלה או שמא יכול הוא לסמוך על כך שרוב פירות אינם ערלה?
שאלה ז] חדר במלון בערב פסח – המגיע למלון בערב פסח צריך לשאול את פקיד הקבלה האם חדרו נבדק מחמץ, או שמא יכול הוא לסמוך על כך שחזקה על כך שבית מלון המחזיק משגיח דאג לכך שחדריו ייבדקו מחמץ?
תשובה[1]
שלושה כיוונים לפנינו בביאור גדר התקנה ויישוב השאלות:
1] החובה לברר כשאפשר – הפני יהושע (ב:) מחדש שתקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' אינה תקנה עצמאית בהלכות גירושין, אלא היא חלק מהחובה המושתת על האדם לברר במקום שביכולתו לברר, ונבאר:
ברור הדבר, שאדם 'בשרי' שחשקה נפשו לאכול עוגת גבינה, אינו רשאי לעמוד מול המקרר ולאכול בעצימת עיניים את כל תכולתו בטענה שרוב המוצרים שבמקרר אינם חלביים. וזאת, מחמת שמצב זה אינו מוגדר כספק.
נכון הדבר גם ביחס למצב בו יכול לברר- כאשר יכולת הבירור לפניו מוטל עליו חקור ולברר. ולכן, הקונה ענבים ישירות מהחקלאי צריך לשאולו האם ענבים אלו אינם ערלה, אולם הקונה סחורה בשוק או בסופר מארקט ואין ביכולתו לברר מהו מקור הסחורה – יכול להסתמך על הרוב ולאכול את הפירות ללא בירור.
לדברי הפני יהושע מרכזה של התקנה לא היה באמירת בפני נכתב ובפני נחתם בעת הגעת הגט לארץ, אלא בכך שהשליח יצטרך להיות בשעת הכתיבה והחתימה ולדווח ולברר לנו לאחר מכן שהיא נעשתה לשמה כראוי. אלא שמחמת שאנשי מדינת הים אינם בקיאים בהלכה לא היו מקשיבים לנו אם היינו משיתים את התקנה עליהם, הטילו את התקנה על השלב בו הגט מגיע לארץ ישראל אז יברר שליח שהגט נכתב ונחתם כראוי.
לדבריו מיושבות שאלות הבסיס בהן פתחנו – כאשר הבעל עצמו מגיע מבררים אנו איתו ישירות בכל מקרה – מדין החובה לברר כשאפשר, ועל כן אין צורך לתקן לו אמירה מיוחדת ש'בפני נכתב ונחתם'.
ואף יתירה מזאת, אפילו לדברי רבא הסובר שאין התקנה מחמת 'לשמה', הואיל והבעל לפנינו ויכולת הבירור ישנה, שואלים אנו אותו האם הגט נכתב לשמה.
מסיבה זו, לא העלתה הגמ' כ'נפקא מינה' אפשרית בין רבה לרבא מציאות בה הבעל מביא הבעל את הגט ממדינת הים, הואיל ובמצב זה הן לרבה והן לרבא ישאלו בית הדין את הבעל האם הגט נכתב לשמה או לא.
אכן, חובת הבירור קיימת לפני מעשה, אך לאחר מעשה, שהמעשה הוא 'עובדה מוגמרת' חובת הבירור לא קיימת. ולכן שליח קבלה ואשה המביאה גיטה, אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
2) לעשות מעשה גירושין מבורר – הרב שמואל רוזובסקי בשיעוריו סבור שתקנת בפני נכתב ובפני נחתם היא תקנה במעשה הגירושין: דרשו חז"ל שמעשה הגירושין ייעשה בצורה מבוררת. דהיינו, שיהיה ברור ששטר הגירושין נעשה כתיקנו והלכתו וכעת חלים הגירושין.
עד כדי שהעלתה הגמ' (ה:) שלר' מאיר הסובר ש'כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר' במידה והשליח לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם מעשה הגירושין לא חל, ואם נשאת לאחר 'יוציא, והולד ממזר'!
ממילא, כל זאת נכון במידה ומעשה הגירושין נעשה כעת לפנינו, אולם אם מעשה הגירושין נגמר בחו"ל לא שייכת חובת הבירור שהינה דרישת סף קודם מעשה הגירושין.
ולכן שליח קבלה או אשה המביאים גט ממדינת הים אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
אכן, עדיין יש לשאול מדוע בעל המביא גט ממדינת הים ורוצה לגרש בו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם? ניתן להשיב על דרך הפני יהושע ולומר שבבעל אין צורך בתקנה מיוחדת הואיל ובכל מקרה שואלים אנו אותו אודות כשרות הגט.
עוד ניתן לומר שהבעל גם כך הולך לסופר ואמור לוודא שהגט נכתב כראוי ולכן אין משמעות בתיקון תקנה נוספת עליו, מה שאין כן ביחס לשליח הולכה, שעקרונית לולי התקנה כלל לא היה צריך לראות את מעה כתיבת הגט, מובן מה חידשה והוסיפה התקנה על פני המציאות הקודמת.
3] האם גמר בדעתו לגרש? הבאנו תחילה את דברי האחרונים, עתה נשוב לדברי הראשונים - לשיטתו של הר"ן[2]: הר"ן (גיטין ב. בדפי הרי"ף) מבאר, שכאשר מעשה הגירושין חל סמכה וגמרה דעתו של הבעל לעשותו, ולכן אין חשש שיבוא הלה ויערער. מסיבה זו שליח קבלה ואשה עצמה המביאה גיטה אינם צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
אולם במקרה בו שולח הבעל את הגט על ידי שליח הולכה, מחמת שיודע שיש עוד פרק זמן עד שיחול מעשה הגירושין, לא גמר בדעתו לגמרי לגרש את האשה וישנו חשש שיבוא ויערער.
אכן, הר"ן אומר זאת כהסבר לשיטתו של רש"י, בה בשעה שרש"י עצמו הרי סבר שהתקנה נובעת מחשש אמיתי ולא מחשש לעירעור? ומדעו אם כן יכולת העירעור מעלה או מורידה, הרי החשש האמיתי קיים בכל מקרה? [כן הקשה הפני יהושע על דבריו].
ביישוב הדבר ניתן ללכת באחת משתי דרכים:
- ניתן לומר שגם לרש"י אין הביאור שישנו חשש אמיתי העומד לעצמו. אלא כוונתו היא שבמידה והבעל יערער יווצר לנו חשש אמיתי בכשרותו של הגט ולא רק רצון להסיר לעז.
- עוד ניתן ליישב ולומר, שדברי רש"י שישנו חשש אמיתי הם רק ב'הוא אמינא' של הסוגיא שרבא חולק על רבה. אולם למסקנה שרבה אית ליה דרבא (ה:), וממילא מקבל שישנו מקום לחוש לערעור הבעל (שהרי אית ליה דרבא שחשש שמא יבוא הבעל ויערער ולא יהיו העדםי מצויים לקיימו), ועל כן חש גם בפסול 'לשמה' לערעור הבעל בלבד.
[1] מפאת קוצר הזמן, על חלק מהשאלות נשיב אי"ה בשבוע הבא.
[2] הבאנו את שיטת הר"ן בסוף מחמת הקושי שקיים לכאורה בהבנתה, עי' בהמשך הדברים).
