שאלה שבועית: חזרה הביתה מפעילות מבצעית בשבת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור הקודם נסוב אודות מעשים שעושה האדם קודם השבת, שיכניסו אותו למצב שיצטרך לחלל את השבת מחמת פקוח נפש – כדוגמת חייל שהציעו לו לצאת בחופשה ביום שישי, על דעת שיחזור לתפקידו המבצעי בשבת עצמה.

השיעור השבוע, נסוב אודות חייל שניתנה לו אפשרות לצאת לחופשה בשבת עצמה, האם רשאי לצאת או לא? במקרה זה אינו יוצא עבור פקוח נפש, להיפך הוא עוזב את שירותו לצורך שהות ומנוחה בביתו.

נראה בהמשך שהרבנות הצבאית התירה במצבים מסוימים את היציאה בשבת, וננסה להבין את מקורו, טעמו וביסוסו של פסק זה.

נידון זה קיים גם ביחס למתנדב הצלה, המוזעק לשכונה/מקום מרוחק באמצע השבת, ומטפל בפציעה וכדו' בשטח במשך זמן לא ארוך, ולאחר מכן מוצא את עצמו בריחוק מביתו למשך כל השבת.

מסתבר שאם ייאלץ להישאר במקום אליו נקרא ולא לחזור לביתו, ייקשה עליו לצאת בפעמים הבאות, ואף בני משפחתו ייתקשו לקבל זאת, ולבסוף יימנע מלצאת להציל חיים. האם מכח חשש זו רשאי הוא לשוב לביתו אחרי אירוע בו טיפל בשבת, או לא?

מעיון ראשוני במשנה בערובין (מד:) ניתן היה להבין שיש להתיר ליוצאים להציל לשוב למקומם; שכך נאמר שם:

"מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח... כל היוצאים להציל חוזרין למקומן".

אולם הגמ' (שם מה.) מעלה ב' אפשרויות בהסברת המשנה, שבהסתכלות ראשונה נראה ששוללת את ההיתר מכל וכל:

וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן- ואפילו טובא [מרחק רב]? והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא! 1] אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן. 2] ומאי קושיא דילמא להציל שאני. אלא אי קשיא הא קשיא ....והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח ותו לא והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אפילו טובא אמר רב [יהודה אמר רב] שחוזרין בכלי זיין למקומן כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן רב נחמן בר יצחק אמר לא קשיא כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמן".

"1] אמר רב יהודה אמר רב שחוזרין בכלי זיין למקומן[1]. 2] ומאי קושיא? דילמא להציל שאני".

רש"י מבאר את היישוב שמציעה הגמ' ב'ומאי קושיא' כך:

"דילמא להציל שאני - ומי שיצא ברשות דמתניתין [שהגבילה את יכולת הליכתו לאלפיים אמה לכל רוח בלבד]- איכא לאוקמי בעדות החדש, ובחכמה הבאה לילד, אבל הבא להציל מאויבים - יש לחוש שמא אויבים ירדפו אחריו, הלכך אפילו טובא נמי יכנסו לעיר".

לדבריו, הרישא של המשנה שהגבילה את יכולת החזרה לאלפיים אמה בלבד מדברת ביצא לעדות החודש מילדת וכדו', שאין סכנה במקום בו נמצא. אולם הסיפא מדברת במקרה בו יצא לקרב וישנה סכנה במקום בו נמצא- במצב זה רשאי לחזור למקומו.

וזאת בהתאמה לדברי רב נחמן בר יצחק בהמשך הגמ' שהעמיד את דין המשנה במקרה בו "נצחו אומות העולם את ישראל", ומסיבה זו ישנו חשש שמא האויבים יפגעו בו, ועל כן רשאי לשוב למקומו.

נמצא, שלשני תירוצי הגמ' לכאורה אין היתר ליוצאים להציל (חייל, גורמי הצלה ורפואה למיניהם שלא נמצאים במקום סכנה) לחזור למקומם: להסבר הראשון למצילים הותר ללכת אלפיים אמה לכל רוח בלבד כמופיע ברישא, והחידוש בסיפא הוא שרשאים ללכת את אלפיים אמה אלו בכלי זיינם (הואיל והוגדרו כאילו קבעו מקומם במקום זה עם כליהם מערב שבת). ואילו להסבר השני מותר לחזור למקומו רק במצב בו ישנו חשש פיקוח נפש אם יישאר במקום אליו יצא להציל.

אכן, מדברי הרמב"ם (שבת ב, כג) המתיר ליוצאים בסתם לחזור למקומם מחמת החשש 'שלא להכשילן לעתיד לבא', וכן מדברי תוס' במקום (מד: ד"ה כל) נראה לכאורה שלא כהסברו של רש"י בסוגיא. בשיעור שלפנינו ננסה להבין כיצד למדו את הסוגיא ומה בסיס ההיתר של רבני הרבנות הצבאית

תשובה

לפנינו ארבע שיטות בשאלת היתר חזרת אנשי ההצלה למקומם בשבת (כאשר אין בהישארותם במקומם אליו יצאו להציל חשש פיקוח נפש):

א] אין היתר- רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי או"ח ב, י) סבור שה'קולא' שחידשו חז"ל ביחס ליוצאים להציל, היא להגדירם כאנשי המקום אליו הגיעו ולהתיר להם ללכת אלפיים אמה לכל רוח. זאת בשונה מהיוצא שלא ברשות בשבת שאינו רשאי להלך יותר מד' אמותיו.

אולם גם ליוצאים להציל אין כל היתר לשוב למקומם, אפילו אם חזרתם למקומם כרוכה באיסור דרבנן בלבד (למעט איסור היציאה מד' אמותיו שהתירוהו כאמור).

נמצא שלדברי הרב פרנק, לאחות שהיתה במשמרת בשבת אין היתר לחזור למקומה אפילו על ידי נהג גוי בשבת.

ב] יש היתר באיסורים דרבנן- מו"ר הרש"ז אוירבך (מנחת שלמה א, ח) סבור שכשהתירוהו לצאת אלפיים אמה, לא התירו דווקא את דין זה, אלא התירוהו לשוב ככל שהדבר כרוך באיסור דרבנן- כיציאה מחוץ לד' אמותיו עד אלפיים אמה.

לדבריו, יוּתר לאיש צוות רפואי לשוב לביתו בשבת על ידי נהג גוי, הואיל והדבר כרוך באיסור דרבנן בלבד.

לדברי הרש"ז נתנו אלפיים אמה כי היתרו את כל הדרבנן לא כי הפכו אותו לבן עיר ולכן אחות יכולה לחזור עם גוי אבל שום דאו' לא מותר.

גם לדבריו, ברור הדבר שלא ניתן להתיר לחייל לשוב לביתו תוך מעבר על איסורי תורה.

ג] היתר איסורי תורה כשהחשש שיימנע קיים- האגרות משה (או"ח ד, פ) סבור שהיוצא להציל רשאי לחזור לביתו גם כאשר הדבר כרוך באסורי; הרישא של המשנה שהתירה ללכת רק עד אלפיים אמה, אינה עוסקת בכל היוצאים להציל כדברי רש"י, אלא רק במקרה של עדי קידוש החודש בו יצאו מחוץ לתחום של מחמת פיקוח נפש.

לעומת זאת הסיפא שהתירה חזרה לביתם- עסקה באנשי הצלה שיצאו למקרה של פיקוח נפש- שהם רשאים לחזור למקומם אף בשבת עצמה, ואף אם כלול בדבר איסור דאורייתא, וזאת מחמת שהתירו סופן משום תחילתם.

אכן, אם ישנו איש הצלה החדור בתחושת שליחות ומשפחתו עמדת מאחוריו ודוחפת אותו לעשות את מה שעושה, ואין חשש ש'יכשל לעתיד לבוא'- לגביו לא התירו סופו משום תחילתו.

עוד מחלק האגרות משה בין הצלה נקודתית שידוע שהיא כרוכה בפעולה קצרה, לבין הצלה שאין לה זמן קצוב, והיא יכולה לערוך כמה שעות.

בהצלה קצרה ונקודתית, בני ביתו מצפים בכל עת שיחזור, ואם נאסור עליו לחזור- נמצאת מכשילן לעתיד לבוא. אולם בהצלה שאין לה זמן קצוב- כדוגמת 'דולה'- תומכת לידה, שלעיתים הלידה מתארכת ואורכת שעות רבות, שם בני הבית אינם מצפים שתחזור, ועל כן גם אם הסתיימה הלידה במהירות לא התירו לתומכת הלידה לשוב לביתה, הואיל והחשש לא קיים.

האגרות משה מבאר על דרך זו את חילוק הגמ' בין 'יד ישראל תקיפה' ל'אין יד ישראל תקיפה'[2]; אם יד ישראל תקיפה בדרך כלל היציאה .היא לפעולה נקודתית המסתיימת במהרה, ועל כן, אם לא תותר החזרה נמצאת מכשילן לעתיד לבוא. אולם אם יד הגויים תקיפה- בדרך כלל הבעיות הינן יותר מורכבות וזמן החזרה אינו ידוע, ועל כן אין חשש שנמצאת מכשילן לעתיד לבוא, הואיל ובני ביתו אינם מצפים לו, ועל כן לא הותר לו לשוב לביתו.

הרבנות הצבאית הסתמכה בפסקה המתיר לחייל לשוב לביתו, על דברי האגרות משה הללו.

אכן יש להעיר הסתמכותם על תשובה זו, ועל ההיקש בינה לנידון שלנו, מספר הערות:

1] ראשית, מתבססים הם על דעת יחיד נגד רוב הפוסקים שנקטו כרש"ז אוירבך.

2] אפשר, שגם האגרות משה יאסור לחייל לצאת, וזאת משום שכל היתרו הוא במקום בו יוצא לפעילות קצרה ובני משפחתו יודעים שכל הסיבה שמתעכב היא מחמת שאסור לו לשוב למקומו. ועל כן, במקרה של חייל הנמצא גם כך תקופה ארוכה בלחימה ובני ביתו פחות מצפים שיבוא בכל רגע, יתכן וגם האגרות משה יודה שיש לאסור.

3] זאת ועוד, שהאגרות משה דיבר על מתנדב, שיש חשש שבפעם הבאה יימנע מלצאת, אולם החייל המגויס למילואים מחויב לחזור ללחימה בכל מקרה, ועל כן, מצד נוסף ייתכן והאגרות משה לא אמר את דבריו ביחס לפסק זה.

ד] ישנו היתר על סמך סוגיא אחרת- הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מי ששימש כרבה הראשון של מדינת ישראל בתשובה (פסקים וכתבים ח"א סי' נז) מבאר, שפסק הרמב"ם המתיר ליוצאים להציל לשוב למקומם, אינו מתבסס על הסוגיא בעירובין, אלא על משנה בראש השנה (כא:):

"בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר אם נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא".

זאת מתוך הנחה שההיתר העולה מהמשנה עוסק אפילו במצבים בהם כרוך הדבר באיסורי תורה של הליכה חוץ לי"ב מיל האסורה (לדעת הרמב"ם) מהתורה.

נמצא אם כן, שלרב פרנק אין האחות יכולה לחזור לביתה אלא לכל היותר להלך אלפיים אמה לכל רוח, לרש"ז אוירבך, רשאית היא לחזור לביתה על ידי גוי, ואילו לאגרות משה רשאית האחות לחזור לביתה בכוחות עצמה ללא עזרת גוי.

הדין באיש כוחות ההצלה המקבל משכורת על עבודתו- תשובתו של הרב הרצוג נסובה אודות שוטר הממלא את תפקידו, ורצה לומר שכאשר מדובר על שוטר המקבל משכורת אין חשש שימנע מלהציל לעתיד לבוא, הואיל ובכך יפסיד את מקור פרנסתו. ועל כן כל ההיתר נסוב על מתנדבים בלבד.

אולם הרב ישראלי (עמוד הימיני ו, ז) חולק ואומר שהיתר זה נכון גם ביחס למקבל משכורת, הואיל וגם ביחס אליו- אם תכבד העבודה יותר מידי, יינסה למצוא מקור הכנסה אחר.

פעם בודדה/התנהלות קבועה- הרב שמואל הלוי וואזנר (שבט הלוי ו, כו) מתיר עקרונית גם כן, אולם אומר שאם מדובר על איש הצלה היוצא בצורה קבוע יש לאסור בגלל זילות כבודה של השבת בעיניו ובעיני בני משפחתו:

"איברא אעפ"י שהנ"ל נראה ברור להלכה לדעת הרמב"ם עכ"פ והתוס' כנ"ל [להקל ולהתיר] מכ"מ למעשה הריני חושש לזה ע"פ שכתבתי כבר במק"א - דזה באופן מקרי ופעם אחת לזמן רחוק שמזדמן איזה פקוח נפש, אבל חברי הצלה שזה דבר הנשנה אצלם מידי שבת בשבתו בכל שבתות השנה, לא יעשו מלאכת החזרה שהתרנו על ידי עצמן אלא ע"י גוי, כי גם מי שעוסק בכל שבת בפקו"נ אעפ"י שהוא מצוה גמורה וחיוב גמור לחלל להציל מכ"מ השבת נעשה בטבע חול אצלם, ומשפיע גם לא טוב על ביתם".

על פניו, גם בענייננו יש לתת לשיקול זה מקום, משום שאם חיילים שומרי מצוות יחלו לשוב לביתם תוך כדי השבת, עלול הדבר להביא לזלזול בכבודה של השבת.

הרבנות הצבאית התירה במצבים מסויימים לחייל לשוב לביתו גם אם הדבר כרוך באיסורי תורה:

"לפיכך מפקד שהוזעק מביתו בשבת לצורך מבצעי, רשאי לעבור על איסורי דרבנן בכדי לשוב לביתו (שכן בקרב אוכלוסיית הלוחמים שבין כך פוגשים מעט את בני משפחותיהם, 'הקפצות' מעין אלו עלולות להביא לפגיעה קשה במרקם היחסים בתא המשפחתי, וממילא החשש לרשלנות עתידית קיים ביתר תוקף, וכל שכן כשלהבא בעת אירוע מבצעי יימנע מהגעה ליחידה, ויסתמך על המפקדים שנותרו שם למרות שאינם מנוסים כמוהו, דבר שעלול להביא לידי תקלה מבצעית), על כן מותר לצורך זה לנסוע עם גוי למרחק הקטן מכ-12 ק"מ, ובמקום צורך רשאי אף להסתמך על שיטות המקילים שאף יציאה למרחק גדול יותר אינה אסורה מן התורה, ולנסוע עמו למרחק גדול יותר. ברם, אין המפקד רשאי להסתמך על דעות יחידניות ולעבור על איסורי תורה (כנהיגה ברכב וכד') בכדי לחזור לביתו עם תום הפעילות, למעט מקרים חריגים ביותר (כדוגמת העדרות ממושכת העלולה לפגוע בשלמות התא המשפחתי, או חזרה בעיתות לחימה הנצרכת לבניית החוסן הנפשי) ותוך היוועצות ברב היחידה".

שח לי הרב אשר וייס שליט"א, שסיפר לו רב צבאי אחד, שלאחת מהחיילים בגדוד שלו נולד בן והברית היתה בשבת. ביום שישי, ערב אותו שבת, לא איפשרו לו לצאת מחמת צרכים מבצעיים, אולם בליל שבת, אחר שנוכחו שאין צורך מבצעי להשאירו, התירו לו לצאת. הוא ניגש לרב היחידה ושאלו האם רשאי לצאת?

רב היחידה השיב לו שעבור הברית אינו רשאי לצאת, שהרי ימולו את בנו וכל הסיבה שרוצה לצאת היא עבור 'מצוה בו יותר מבשלוחו', ועבור זה ברור הדבר שאין לחלל שבת.

אולם אם בשבת אחרת היה יוצא על סמך ההיתר של 'התירו סופן משום תחילתן', רשאי הוא לצאת עכשיו מחמת היתר זה.

ישב אותו חייל עם עצמו מספר דקות, והגיע למסקנה שבשבת רגילה לא היה משתמש בהיתר זה, ועל כן נמנע למעשה מלצאת לברית של בנו בשבת עצמה.

באחד העיתונים התפרסם שאשה אחרי לידה שבעלה מגויס ביקשה שיסדרו לבעלה את החופשות מהלחימה ביום חול, הואיל ושלוש פעמים הציעו לו לצאת לחופשה בשבת עצמה, ועל אף המצב בבית נמנע מלנסוע בשבת. אשריכם ישראל!

שנזכה בזכות גיבורי חיל אלו לישועות ישראל במהרה בימנו.

[1] לדברי רב יהודה אמר רב- כל היוצאים להציל- אפילו אותם היוצאים לקרב אינם רשאים לילך יותר מאלפיים אמה. וכוונת המשנה באומרה ש"חוזרין למקומם"- היינו שחוזרים למקום אליו רשאים ללכת- לסוף האלפיים אמה. והחידוש בזה, שרשאים לחזור יחד עם כלי זיינם.

[2] נשים לב, שהסברו הפוך מהסברו של רש"י. בעוד שלרש"י במידה ונצחו ישראל אין חשש פקוח נפש, ועל כן אין מתירים ובנצחו גויים ישנו חשש, לדבריו דווקא בניצחו גויים החשש משמעותי יותר הואיל והיציאה מראש היא לטווח זמן ארוך יותר ואין כל היתר לחזור, מה שאינו נכון בנצחו ישראל.