שאלה שבועית: 'שומע כעונה' בסיפור יציאת מצרים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור לרפואת מתנאל בן צביה בנו של הרב קריגר ידיד גדול של הישיבה שנפצע בלבנון
שאלה א] סיפור יציאת מצרים מדין 'שומע כעונה'- האם מי שאינו קורא את ההגדה בפיו אלא רק שומעה מפי עורך הסדר יוצא מדין 'שומע כעונה', או לא? אם יוצא מדין 'שומע כעונה', וממילא יש צורך בכוונת משמיע, או לא?
האם בליל הסדר מי שלא קטרא את ההגדה ורוצה לצאת צריך לצאת מדין שומע כעונה וא"כ צריך לכוון כמו בגמ' בפסחים (קטז:) נאמר:
אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא 'בעבור זה' וכתיב התם [ביחס לבן סורר ומורה] 'בננו זה' מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין. איני והאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא [מי אומר את ההגדה] בי רב יוסף אמרו רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב ששת אמרו רב ששת [שהיו סומים, הרי שסומא חייב בהגדה ועל כן יכולים להוציא ידי חובה] קסברי רבנן מצה בזמן הזה דרבנן ....
בהמשך דוחה הגמ' ואומרת שרב יוסף ורב ששת סברו שסומא חייב בהגדה מהתורה, וחלקו על גזירה שוה זו. שאלתנו היא על שלב זה- גם אם נאמר שכל חיוב הסיפור בזמן הזה הוא מדרבנן, כיצד יכול הסומא, שכל חיובו במצוות להבנה זו הוא מדרבנן, להוציא אחרים שחיובים במצוה זו אמנם הוא מדרבנן, אך חיובם בכל המצוות הוא מהתורה (ובמילים אחרות- כיצד בא 'תרי דרבנן', ומוציא 'חד דרבנן')?
שאלה ב] ספירת עומר – האם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת ספירת העומר מפי חברו מדין 'שומע כעונה', או לא? חז"ל דורשים 'וספרתם'- שתהא ספירה לכל אחד ואחד', האם דרישה זו מונעת את האפשרות שייצא ידי חובה או לא?
שאלה ג] קריאת מגילה מתוך הקלף- לפני כשבועיים שמענו קריאת המגילה. את המגילה יש לקרוא מתוך הכתב. לפני רוב הציבור אין מגילה והם יוצאים ידי חובה בקריאתו של בעל הקורא מדין שומע כעונה.
נשאלת השאלה- כיצד יכולים הציבור לצאת ידי חובה כשאין לפניהם מגילה כשרה על קלף לקרוא מתוכה?
שאלה ד] בעל קורא עם אטמי אזנים- האבני נזר (או"ח סי' תלט) דן, האם ניתן לצאת ידי קריאת מגילה מפי בעל קורא ששם אטמים באזניו. כדוג'- בעל קורא שיצא כבר ידי חובת קריאת מגילה, הולך לבתי חולים לקרוא בפניהם. הואיל וראשו כואב מההכאות ב'המן', מעוניין הוא לשים אטמים באזניו. והשאלה היא האם במצב זה, שהוא עצמו אינו שומע את קריאתו, יכול להוציא אחרים ידי חובתם מדין שומע כעונה, או לא?
שאלה ה] עליית סומא לתורה- האם סומא שאינו יכול לראות את האותיות ולקרוא מתוך הכתב יכול לעלות לתורה ולהוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה, או לא?
שאלה ו] שומע כעונה בברכת כהנים- הרב בצלאל הכהן מוילנא בספרו ראשית ביכורים (סי' ד) מספר שבהיותו בעיר טרייסט שבאיטליה בבית כנסת ספרדי כבדוהו לברך את ברכת כהנים לבדו בקול רם וכל הכהנים שהיו בבית הכנסת שתקו ושמעו את ברכתו ובכך יצאו ידי חובה.
אנו איננו נוהגים כך. נשאלת השאלה מדוע? האם נובע הדבר מבעיה עקרונית לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין 'שומע כעונה'?
שאלה ז] הפסקה לקדושה באמצע תפילת לחש- אדם העומד באמצע תפילת לחש והציבור הגיע לקדושה- מה עליו לעשות? רש"י (סוכה לח, ב ד"ה הוא) כותב בשם רב האי גאון שעליו להפסיק ולכוון לצאת ידי חובת קדושה, ובלשונו:
וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא - ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה - יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג.
אכן, תוס' במקום (ד"ה שמע) סבורים שהפסקה אפילו בשתיקה תחשב כהפסק, ועל כן עליו להמשיך בתפילתו:
אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו.
ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם.
בנוסף, בדברי רש"י עלינו להבין מדוע אינו נפטר מענייה על הקדושה מדין 'עוסק במצוה (תפילת לחש) פטור מן המצוה (קדושה)?
שאלה ח] המעשה באדר"ת- רבי אליהו דוד רבינוביץ (האדר"ת) רבה של ירושלים סידר קידושין, וכשברך על הכוס לפני ברכת האירוסין בירך 'שהכל נהיה בדברו' במקום 'בורא פרי הגפן'. הוא שם לב לטעותו מיד ושב ובירך 'בורא פרי הגפן'.
לאחר שנגמרה החופה שאלוהו על פשר הנהגתו, שהרי יודעים אנו שברכת 'שהכל' פוטרת בדיעבד גם את ברכת הגפן?
השיב להם האדר"ת, שאכן אמנם ברכת שהכל פוטרת הכל, אולם הואיל והוא ובברכתו הוא שימש שליח של החתן והכלה והם 'לתקוני שדרוהו ולא לעוותי', ובמעשהו גרם לכך שברכתו תועיל בדיעבד בלבד- התבטלה השליחות. אכן, יש שחלקו עליו. ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם.
תשובה
'שומע כעונה' בברכת כהנים- הזכרנו בשאלה מנהג שהיה נהוג בקהילות מסויימות- שכהן חשוב נושא כפיו ומברך בקול רם ואילו יתר הכהנים שומעים את הברכה מפיו ויוצאים מדין 'שומע כעונה'. ושאלנו, מדוע למעשה אין נוהגים לעשות כן.
בעל בית הלוי בחידושיו על התורה (עניינים שונים ד"ה מה שאמר) מבאר שאין בברכת כהנים דין שומע כעונה מפני שבברכת כהנים ישנה דרישה ייחודית באופן אמירת הברכה- 'בקול רם', ואת זה המשמיע לא יכול להעביר לשומעים מכח דין 'שומע כעונה'; ובלשונו:
אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא ד'אמור להם' ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא.
נראה, שבית הלוי הבין שגדר דין שומע כעונה הוא שהשומע יצא ידי חובה בשמיעה שלו עצמו- התחדש שהשמיעה כמוה כדיבור המשמיע, ועל כן אין נזקקים לשליחות כלל.
לאור זאת, סבר, שמכיון שבברכת כהנים ישנה דרישת הלכתית באופן האמירה- שתעשה ב'קול רם'- מה שאינו קורה בשמיעתם של השומעים- אינם יכולים לצאת ידי חובתה מדין שומע כעונה.
החזון אי"ש (או"ח כט ס"ק ג) חלוק על הגדרתו של בית הלוי כשאחת מטענותיו- היא השאלה ששאלנו ממקרא מגילה- אם אכן גדר דין 'שומע כעונה' הוא ששמיעתו של השומע כמוה כדיבור שלו- נמצא שבמצבים בהם יש צורך בתנאים נלווים לדיבור- אין אפשרות לצאת מדין 'שומע כעונה'.
ואם כן, כיצד מצינו שניתן לצאת בקריאת מגילה מדין 'שומע כעונה'- הרי הלכה היא שיש לקרוא את המגילה מתוך הכתב- על הקלף, והשומע 'קורא' את 'קריאתו' בעל פה? על אותה דרך יש לשאול מקידוש בשבת- בו יוצאים אנו מידי שבת מדין 'שומע כעונה', אף שבדרך כלל אין לפניו המסובים כוס עם רביעית יין?
אכן על שאלה זו האחרונה ניתן היה להשיב, שמכיון שישנה בחדר כוס הראויה לברכה, אף שאינה לפני השומע נחשב הדבר לברכה על היין.
כיוון נוסף ביישוב שאלה זו מביא הרב פרנק (הר צבי או"ח א, נז) בשם החסד לאברהם, שמחדש שגם לגברים המצוה במגילה אינה בקריאה אלא בשמיעה! ועל כן אין צורך שהשומע יקרא ממגילה, אלא שישמע קריאה הנעשית ממגילה כתיקנה.
אולם החזון אי"ש בעקבות קושיות אלו מגדיר את 'מנגנון' דין שומע כעונה באופן אחר:
...שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה ויוצא ידי חובתו בשיתוף השמיעה והדיבור של חבירו...וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע לכן אף במצוות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו מכל מקום יוצא בשמיעה.
לדברי בעל בית הלוי דין 'שומע כעונה' אינו שייך להלכות שליחות- שהרי השומע אינו יוצא ידי חובה על ידי דיבור המשלח אלא על ידי ה'דיבור' שלו- השמיעה! אולם לדברי החזון אי"ש שהשומע יוצא ידי חובה בדיבור המשמיע, ישנו בדין 'שומע כעונה' אלמנט של שליחות.
מעשה האדר"ת- כמובן, שטענתו של האדר"ת שלא הוציא את החתן והכלה ידי חובה משום שהוא שליח שלהם, ו'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי', נכונה אם נניח שגדרי דין 'שומע כעונה' אחוזים הם בחבלי דין שליחות, אולם אם דין 'שומע כעונה' אינו בגדרי שליחות, לא שייך דין 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' שהינו הלכה בשליחות!
קריאת עשרת בני המן בידי הקהל - בעל הצפנת פענח תלה את הנוהג לקרוא את עשרת בני המן על ידי הקהל בכך שיש לאומרם בנשימה אחת, ואת גדר זה לא ניתן להעביר על ידי דין 'שומע כעונה'. כמובן, שכל המקום לפרשנות זו הוא על פי בית הלוי, משום שלדבריו אין יכולת לשייך ולזהות את המעשה עם השומע, אלא רק יוצא ידי חובה בשמיעה. ועל כן במקרה בו ישנו גדר נוסף ולא די בשמיעת - אמירה אינו יוצא ידי חובתו.
אך לדברי החזון אי"ש שניתן לייחס את המעשה בכללו לשומע, לכאורה אין מניעה לשייך גם מעשה הכולל רכיב נוסף – לשומע.
'שומע כעונה' בספירת העומר – נחלקו הראשונים בשאלה האם בספירת העומר נאמר דין 'שומע כעונה':
דעת האגודה והלבוש שבספירת העומר לא נאמר דין שומע כעונה ועל כן על כל אחד ואחד לספור בפני עצמו (אמנם גם לשיטתם בברכה על הספירה ניתן לצאת ידי חובה בשמיעה מחברו מדין 'שומע כעונה').
המגן אברהם (או"ח תפט ס"ק ב) מסתפק בדבר, ובמשנה ברורה (תפט ס"ק ה) מביא שנחלקו בזה האחרונים, והכריע (בביאור הלכה) שלכתחילה צריך כל אחד לספור בפיו, אולם אם שמע מפי אחר יחזור ויספור בעצמו בלי ברכה.
אפשר, שמחלוקתם נעוצה בהנ"ל- אם נגדיר את דין 'שומע כעונה' כבית הלוי, אפשר שבספירת העומר אכן לא יועיל דין 'שומע כעונה' הואיל ובה לא די בשמיעה אלא יש צורך בספירה לכל אחד ואחד. אולם לדברי החזון אי"ש – הספירה מיוחסת אליו במעין שליחות, ונחשב הדבר כאילו הוא עצמו ספר, ומתקיימת הדרישה של 'וספרתם לכם'.
הפסק לקדושה באמצע תפילת לחש- כאמור, נחלקו רש"י ותוס' האם רשאי המתפלל להפסיק מתפילתו (כן היא דעת רש"י), או שמא אסור לו להפסיק- ההפסקה מהווה הפסק (תוס').
ניתן לומר (וכ"כ הקהילות יעקב) שמחלוקתם נעוצה בשני הצדדים שהעלנו בגדר דין 'שומע כעונה'- תוס' למדו כצד הראשון שהעלנו- שהחידוש בדין 'שומע כעונה' הוא שנחשב הדבר שהשומע הוציא את המילים בפיו, ועל כן אם המתפלל יעצור ויכוון לצאת ידי חובה- יחשב הדבר שהפסיק בתפילתו בדיבור שאינו מנוסח התפילה.
רש"י לעומתם למד כצד השני- שבדין שומע כעונה התחדש שניתן להסתפק בשמיעת דיבור, ועל כן, שמיעתו באמצע שמונה עשרה לא מהווה הפסק.
[וביחס לשאלה מדוע לא נאמר דין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה? מבאר הרב משה שטרנבוך שליט"א, שעניינה של קדושה הוא השבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה, ובמידה ואינו מפסיק נראה כמזלזל. ואכן, לאור זאת מחדש שלברכת כהנים או כל דבר אחר לא יפסיק מדין 'עוסק במצוה פטור מן המצוה'.
בעל קורא עם אטמי אזניים- נראה, ששורש הספק של האבני נזר האם בעל קורא עם אטמי אזניים מוציא ידי חובה מדין 'שומע כעונה' או לא, תלוי גם כן בהנ"ל. לחזון אי"ש- מסתבר שלא יוכל להוציא הואיל ואינו יכול לשמש כשליח, אולם לבית הלוי הואיל וסוף סוף שומע מבר חיובא, יתכן ויצא!
עליית סומא לתורה- האם סומא יכול לעלות לתורה ולהוציא את הרבים ידי חובתם? אם גדר דין 'שומע כעונה' שייך לעולמה של שליחות, עליו להיות בעל יכולת להוציא ידי חובה. אולם אם הביאור בדין 'שומע כעונה' הוא שיוצא ידי חובה בשמיעה, יתכן ויוכל לצאת ידי חובה גם במקרה זה[1].
מצבים בהם לא נאמר דין 'שומע כעונה'- הקהלות יעקב הקהילות יעקב (פסחים סי' מה, ה וראה בברכות סי' יא) כותב, שגם אם נסבור שלא כדברי בית הלוי- ונאמר שגם במקרה בו ישנה הלכה ייחודית באופן האמירה עקרונית ניתן להוציא ידי חובה מדין שומע כעונה[2], מכל מקום בברכת כהנים לא ניתן להוציא ידי חובה מדין שומע כעונה, ונימוקו:
דלא אשכחן דין שומע כעונה אלא במצוות שבין אדם למקום ב"ה אבל במצוות שבין אדם לחבירו לא אשכחן זה דשומע כעונה תורת וכן במצוות תוכחה שמענו שיהא תורת שומע כעונה שיהא אחד מוכיח ומוציא את הרבים ידי חובתם. דלכאו' מסברא י"ל דבמה שציוותה תורה שאדם ידבר לחבירו לא נאמר הדין דשומע כעונה כי חבירו האדם יראה לעינים ולא נחשב אמירה לחבירו ע"י מה שהלה שומע האמירה מאחר ומתכוין לצאת באמירת חבירו.
לאור זאת, בברכת כהנים- שהלכה היא שצריך לאומרה כ'אדם האומר לחברו', לא ניתן להוציא ידי חובה מדין שומע כעונה- הואיל והיא שיח בין בני אדם.
לאור זאת ניתן לומר- שגם במצות סיפור יציאת מצרים אינו יכול לצאת מדין 'שומע כעונה', הואיל וכל עניינו של הסיפור הוא שיח בין שנים- אדם עם חברו, וכאמור במצוות מעין אלו לא ניתן לצאת מדין שומע כעונה.
הרב אשר וייס שליט"א (מנחת אשר פסחים סי' עח[3]) מבאר שבסיפור יציאת מצרים אינו יוצא מדין 'שומע כעונה', הואיל ואין צורך שכולם יאמרו את נוסח ההגדה אלא יש צורך שיווצר סיפור- בין עורך הסדר לאחרים המסובים עמו. וכך כתב:
דבאמת הוי עיקר המצוה בסיפור לאחרים, אלא דנתרבה מקרא דאף כשאינו יכול לספר לאחרים חייב לספר לעצמו, אבל עיקר ומהות המצוה הוא בהשמעה לאחרים, ואם כן מסתבר דאין בו דין שומע כעונה, אלא דגדר המצוה כך הוא, שאחד מספר והאחרים שומעין וכולם כאחד יוצאים ידי חובתם זה בסיפור וזה בשמיעה דזה דרך סיפור דברים, וקיימא להו לחז"ל בעומק דעת קדשם, דכשציותה התורה לספר ביציאת מצרים אין כוונת התורה שכל אחד יספר לאחרים ואותם השומעים יצטרכו שוב לחזור ולספר לו או לאחרים, אלא דכך גדר המצוה שכל המשתתפים בסיפור דהיינו המספר ושומעיו כולם יוצאים בכך ידי חובה במצות הסיפור.
לדבריו, מובן היטב מדוע סומא שחיובו הוא 'תרי דרבנן', יכול להוציא את שחיובו הוא 'חד דרבנן', הואיל ואיננו משתמשים בגדרי ההוצאה ידי חובה הרגילים. אמנם, עדיין צריך שיהיה בר חיובא מדרבנן כדי שמעשהו יחשב כ'מעשה קריאה' וסיפור, אולם 'מנגנון' ההוצאה ידי חובה אינו מדין 'שומע כעונה'.
נמצא, שכאשר נמצאים בליל הסדר בביתו של הסב יוצא גם בנו- ידי חובת סיפור יציאת מצרים כלפי בנו- נכדו של הסב (נציין, שהרב משה שטרנבוך שליט"א חידש, שעל הבן למנות את אביו לשליח לקיום מצות סיפור יציאת מצרים).
בדומה כותב הרב יצחק מרדכי רובין שליט"א ביחס למצות תלמוד תורה- כאשר לומדים בחברותא- גם אם רק אחד מהשניים קורא ומדבר- יוצא השני ידי חובה. אך לא מדין 'שומע כעונה', אלא מפני שכך דרך לימוד התורה.
[1] אין כאן מקום להאריך, אך נחלקו בזה הפוסקים- עי' בשו"ע (או"ח קמא, ג) הפוסל סומא מעליה לתורה, ובט"ז במקום שחלק.
[2] תלוי הדבר בגדר דין 'שומע כעונה'- האם הביאור הוא שהשמיעה היא כדיבור לענין יציאה ידי חובה, או שמא זוהי מעין שליחות- שאמירתו של המוציא מתייחס לשומע. אם נאמר כצד זה האחרון, יתכן וגם במקרים בהם ישנה הלכה באופן הדיבור- יוכל להוציא ידי חובה.
[3] יש מהדו' שמופיע הדבר בסי' פד.
