שיחה לפרשת מטות מסעי: הזכות לשרת בצה'ל
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור השיחה היא לעילוי נשמת שילה יוסף אמיר הי"ד שנהרג על קידוש ה' שבוע שעבר סמוך לקדומים.
תלמידנו יאיר כהן שהיה ברכב ירה במחבל ובזכות יריות אלו ניצל הקמב"ץ של קדומים. ועל התנהגותו בקור רוח, בגבורה ובעוצמה, יישר כח גדול.
לאור פרשת השבוע שעוסקת במלחמה במדיין ותקרית הירי, אני מבקש בשיחתנו לעסוק בחשיבות השירות בצה"ל.
חייל המשרת בצה"ל מקיים מספר מצוות חשובות:
1)עזרת ישראל מיד צר. ברור שיש הרוצים להילחם ולהשמיד את מדינת ישראל, וצה"ל בעוצמתו מונע זאת. ברור שלולי צה"ל מדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים, ולכן ברור שיש כאן עזרת ישראל מיד צר. כל חייל מקיים בגופו מצווה חשובה זו. הצלה פיזית של תושבי המדינה.
2)הבאנו שבוע שעבר בשיעור הכללי את שיטת הרמב"ן שכיבוש הארץ וישיבה בה בדורנו היא מצוות התורה של "והורשתם את הארץ וישבתם בה", ועל מצוה זו ייהרג ואל יעבור. ולכן צריך להילחם כדי שארץ ישראל תהיה שייכת לעם ישראל, שהרי ארץ ישראל היא פלטין של מלך ועם ישראל הם בניו של ה' ובניו של ה' צריכים להיות בפלטין של מלך.
בפרשתנו מימד נוסף.
כתוב בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (במדבר פרק לא פסוקים א-ז)
הקב"ה אומר למשה רבינו: מלחמת מדיין חייבת להיות בחייך בניגוד למלחמות אחרות שיכולים להיות אחר מיתתך. מדוע חשוב שמלחמה זו תהיה בחיי משה בניגוד למלחמות אחרות? יש צורך להבין גם, מדוע משה משנה את ציווי ה', הרי ה' אמר: "נקמת בני ישראל", ואילו משה אומר "נקמת ה' במדין". ממה נובע השינוי? מה הכוונה "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", האם לא רצו בני ישראל להתנדב למלחמה במדיין?
כתוב במדרש:
"הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין.... אמר משה: רבון העולמים ! אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך" (במדבר רבה פר' מטות)
וכן כותב רב יוסף בכור שור:
"ומדרש אגדה הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'". אמר לפניו רבונו של עולם הנקמה שלך היא, שאין אומות העולם שונאין אותנו אלא בשבילך, מצאתי" (הרב יוסף בכור שור פר' במדבר)
משה שינה ממה שה' ציווה אותו היות ומלחמת מדיין בשורשה היתה מלחמה דתית אמונית ולכן זו נקמת ה'. מדיין רצו דרך הזנות עם העם להפריד את בני ישראל מהקב"ה ולבטל את היותם עם סגולה, ולכן הנקמה במדיין היא מתוך ההבנה שעם ישראל הם בניו של ה' ועם סגולה. יש כאן מאבק בקשר בין ה' וישראל בין תפיסת מדיין ותפיסת בני ישראל, ולכן זו נקמת ה', כי ה' רוצה שבני ישראל יהיו בניו ועם סגולה. זו הסיבה שהיו דרושים אנשים צדיקים לנצח במלחמה זו כי היא היתה מלחמה אמונית דתית.
כותב הרמב"ם בהלכות מלכים:
"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו)
אנחנו שגרירי ה' ולכן אנחנו נלחמים באויבינו. מדובר במלחמת דת. השנאה היא לריבונו של עולם. אנחנו מייצגים את ריבונו של עולם, כי הגויים לא יכולים להילחם איתו, ואנחנו נלחמים כביכול במקומו על יחוד ה' בעולם.
וכותב רש"י:
"אנשים" - צדיקים וכן (שמות טז) בחר לנו אנשים וכן (דברים א') אנשים חכמים וידועים"
"לכל מטות ישראל" - (ספרי) לרבות שבט לוי"
"אותם ואת פינחס" - מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור" (רש"י במדבר פרק לא)
כותב ר' ישראל מאפטא בעל "אוהב ישראל":
"וימסרו מאלפי ישראל וגו'. מאי לשון 'וימסרו'. אכן הענין הוא, כי ה' אמר נקום נקמת ב"י משרע"ה לא רצה שינקמו ב"י נקמת עצמם רק אמר לנקום את נקמת ה' במדין. לזה אמר "החלצו מאתכם" היינו שתוציאו את עצמכם מלנקום נקמתכם. והנה כאשר לזה צריך להיות צדיק וחסיד שיהיה כוונתו רק לכבוד ה'. וכל אחד מישראל הסתיר את עצמו לאמר מה אני נחשב לקנא לכבוד ה'. והחברים מבני ישראל אשר ידעו על איש אחד שהוא ירא ה' באו אל משה והגידו לו שזה הוא צדיק גמור. על כן אמר הכתוב לשון וימסרו הוא לשון מסירה כאדם המלשין על חבירו נקרא מסור" (רבי ישראל מאפטא- "אוהב ישראל" פר' מטות)
היות ומלחמת מדיין היתה מלחמה דתית, היה חשוב שכל החיילים יהיו צדיקים וחסידים. הצדיקים והחסידים שבבני ישראל לא העזו להעיד על עצמם שהם כאלו. וזה מה שכתוב "וימסרו". המקורבים לצדיקים ולחסידים העידו עליהם שהם כאלו, ואז גייסו אותם למלחמת מדיין, זו הכוונה "וימסרו". לכן חשוב שנגדם יילחמו הצדיקים והחסידים.
כותב נתיבות שלום:
"הנה בפרשת מלחמת מדין רבו הדקדוקים ... כן צריך ברור מה שנאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, דמשמע שהיה מוכרח שמשה רבינו עוד יהיה בחיים במלחמת מדין, והיינו שמוכרחים למשה למלחמה זו, ומאי שנא משאר המלחמות עם ל"א המלכים שהיו אחר פטירת משה, שלא הוצרכו להיות על ידו דווקא. כן יש לבאר ענין הסדר המיוחד שמצינו בתורה לגבי מלחמה זו, שהיה בה קיבוץ מיוחד של כוחות הקדושה במלחמה כדאיתא במדרש ... שדווקא צדיקים נבחרו למלחמה זו. ועוד נאמר שם שנוסף על האלף למלחמה מכל שבט עמוד עוד אלף בתפילה ...וכן מה דכתיב 'וישלח אותם משה ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש בידו' וברש"י בשם הספרי דכלי הקודש זה הארון והציץ. והרי שלמלחמה הזאת נקבצו ויצאו כל כוחות הקדושה, ולא מצינו כזאת במלחמות אחרות ....ויש לפרש הענין, שמלחמת מדין אכן הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של עם ישראל.. ואיתא על זה בזוהר הקדוש (ח"ג שה.) שלא הייתה עת צרה קשה יותר לישראל מיום היותם לגוי כבשעה זו, אף יותר מעת שעמדו על הים [ו]ממצבם הקשה לאחר חטא העגל. והענין בזה משום דעצת בלעם ובלק הייתה על דרך ולבן בקש לעקור את הכל, שבקשו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל. שבלעם ובלק היו ראשי הקליפה כוחות הסט"א הגדולים ביותר של האומות ... דיש מלחמה על פרט מסויים אך יש מלחמה לעקור את הכל, שלא נלחמו על ענין מסוים אלא רצו לעקור את עם ישראל לגמרי משורשו שלא יהיו עוד העם הנבחר להשי"ת, על ידי שיעשו פירוד בין הקב"ה וישראל. ומשום כך הייתה זו הצרה הגדולה ביותר לישראל, שמעולם לא הייתה כמותה. וכדאיתא בחז"ל (סנהדרין קו) שאמרו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכך רצו להכשילם בזה כדי לעקרם מן השורש .... שגם אצל אדם פרטי יש מה שקרוי מלחמה מקומית, שהיצה"ר מתגבר על ענין פרטי מיוחד, ויש מלחמה בבחינת בקש לעקור את הכל, שפחז עליו יצרו ומבקש לטורדו מן העולם ולעקור אותו לגמרי... ובעת שהיצה"ר נלחם במלחמה מקומית לא צריכים לנקוט בדרכים כאלן, אבל כאשר פחז עליו יצרו הדרך היא רק בכח של מסירות נפש" (נתיבות שלום פר' מטות)
מלחמת מדיין היתה מיוחדת. מדיין רצו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל לגמרי. הם רצו להפריד בין ה' לישראל. מלחמת מדיין לא היתה מלחמה על פרט, אלא על כח הקדושה מול כח הטומאה. מלחמת מדיין היתה מלחמה דתית וחשוב היה שתהיה בחייו של משה כדי שמשה יוסיף את הכוח הרוחני לבני ישראל. כל החיילים היו צריכים להיות צדיקים. מעבר למתגייסים היו בכל שבט עוד 1000 איש שהיו מתפללים, והיה צורך בכלי הקודש שיהיו במחנה ישראל.
ממשיך הנתיבות שלום ומשוה בין מלחמת ישראל למדיין לבין מלחמת האדם עם יצרו. כשאדם נלחם ביצר הרע יש מקרים שיש מלחמה מקומית ויש מקרים שיש מלחמה כללית, כאשר יש למלחמה זו השלכות רבות בקשר בין האדם לבוראו. במלחמה כללית כאשר כל מטרת יצר הרע להפיל את האדם ולנתקו לגמרי מריבונו של עולם, אז חובה על האדם לגייס את כל כוחותיו להילחם עם יצר הרע.
יש החלטות מקומיות ויש החלטות לתווך ארוך. אנו לפעמים משווים בין החלטות אלו. צריך להשקיע בהחלטות שיש להם משמעות לטווח ארוך הרבה יותר כח ומחשבה, כי חובה עלינו תמיד לבחון דברים בטווח הארוך ולא בטווח הקצר.
יש בפרשתנו פרשה נוספת שמעבירה לנו מסר חשוב לכל השנה ובעיקר לתקופת "בין הזמנים".
הפסקה האחרונה בפרשתנו, היא טענתו של שבט מנשה, שאם בנות צלפחד מקבלות את נחלת אביהן והם תתחתנה עם חתן משבט אחר, אז הנחלה תעבור לשבט השני ונחלת השבט תקטן.
האם כך מסיימים חומש במדבר? האם לא ראוי לסיים עם רעיון חשוב יותר בעבודת ה'? מדוע מסיימים את כל התורה כולה דווקא בפסקה זו?
יש בפרשתנו יסוד גדול. היסוד של רצון ה'.
ה' עונה לשבט מנשה:
"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר פרק לו פסוק ה)
וכותב "מעייני החיים":
"שבאמת נתן הקב"ה לבנות צלפחד את הרשות לעשות כטוב בעיניהן לפנות על ימין ועל שמאל ולבחור בחירה חופשית אבל באותו זמן נאמר להן בתור עצה טובה והגונה להיות נשואות למטה אביהן כמ"ש חז"ל"
ומוסיף וכותב "ישועות בנימין":
"יש לנו מדבריו ציור מוחשי מה זה רצון השם יתברך דעצם מה שנצטוו שלא להנשא לשבט אחר לא היתה בבחינת איסור ממש אלא עצה טובה קמ"ל בבחינת רצונו יתב' והם הוסיפו עוד שלא יחוב נחלה גם ממשפחה למשפחה..וזה מיקרי רצונו יתברך כלומר יש תורה שאינו כותב מה שאסור ממש אלא מה זה רצונו ית'..זה תורה של רצון ה'"
תשובת ה' היא שמבחינה הלכתית אכן מותר לבנות צלפחד להתחתן עם כל מי שתרצנה כולל חתן משבט אחר. אך עצת ה' ורצון ה' שיתחתנו עם חתן מאותו שבט. ואכן בנות צלפחד לא רק שהתחתנו עם חתן מאותו שבט, אלא אף מאותה משפחה, מכיוון שהיה חשוב להן לא רק להיות בסדר ולא לעבור על איסורים, אלא לעשות את רצון ה'.
חייל המשרת בצה"ל זוכה א"כ לקיים בגופו מספר מצוות חשובות מאד. הצלת ישראל מיד צר, כיבוש הארץ, וייצוג של ריבונו של עולם. אשרי חיילנו שזוכים לזכות זו.
מסר נוסף בפרשה זו מביא ה"מי שילוח":
"כן מטה בני יוסף דוברים, הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת שאינה נוהגת רק לשעה והענין בזה להראות להם לישראל כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, לחם היינו דברי תורה כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות, והעיקר הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן ומדברי תורה יצא אור ללבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן, ועי"ז נכתב הפרשה הזאת אחר סיום כל התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי תורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה ויעסוק בה, ע"כ נכתב הפרשה הזאת שהוא ג"כ אינו נוהג אלא לזמן" (מי שילוח פר' מסעי)
המסר מפרשתנו הוא, שאין מקרה שאין התייחסות בתורה אליו. שאלת העברת השטח לשבט אחר לא קשורה להלכה לדורות, ולמרות זאת התורה מתייחסת לנושא זה. אין דבר שאין לתורה ולה' הדרכה כיצד להתנהג בו.
יה"ר שה' ישמע תפילתנו ויאמר לצרותינו די ולא יהיו פיגועים יותר, ונצליח כל חיינו לעשות רצון ה' בעולם ולהיות דבקים בה' יתברך. אמן כי"ר.
