שיחה לפר' מטות מסעי - היחס ל"בין הזמנים"

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

היחס ל"בין הזמנים"

בחו"ל ההתייחסות לחופשה הוא שזה זמן של שינוי אך עם פעילות מרובה, ואילו בארץ אצל תלמידי תיכון רבים החופש נתפס כזמן שאין מחויבות לעשייה כלל, וזה הפריע מאד לעולם חדשים רבים, ולאור זאת הם רצו לשלוח את ילדיהם בקיץ ל"קמפ" בארה"ב. אך האמת היא שאין זה פתרון נכון, כי אז נוצר אצל הילד אי התקשרות לארץ, מתוך הרגשה שבארץ ישראל הוא לומד ובארה"ב הוא נהנה.

מטרת השיחה היום, לבדוק ולעיין מה התייחסותנו ל"בין הזמנים", ומה ניתן וצריך להפיק מזמן זה.

המהר"ל והשל"ה התנגדו ל"בין הזמנים". הם התנגדו הן לעצם החופש והן לשם. למהות- כי אין חופש מתלמוד תורה, והן לשם כי השם "בין הזמנים" נותן תחושה שאין לזה זה כלל חשיבות והרגשה, שבזמן זה אין התחייבות לכלום, כביכול הוא לא זמן אלא רק "בין הזמנים". והם התנגדו לאווירה שהשם יוצר ועושה.

בספירת העומר לא סופרים 46,47,48,49, אלא סופרים 1,2,3, כי אם היו סופרים כמה נשאר, הייתה הרגשה שכלל אין חשיבות לימים אלו רק לשבועות, ולכן סופרים כמה נשאר להגיע לשבועות. אך באמת אנו סופרים 1,2,3,4, להראות שכל יום זה בנייה חיובית, בניית האישיות לקראת מתן תורה, ויש ערך ומשמעות לכל יום ויום.

האם למעשה "בין הזמנים" זה אי עשייה כשהעיקר הוא מנוחה, או שיש לו ערך עצמי, ערך בפני עצמו?

כותב המהר"ל:

"ועל זה נשברה רוחי בקרבי, ואמרתי אוי ואבוי לבני אדם המבלים ימיהם בדברים שאין להם שייכות לתורת אמת כלל. וכי אין לנו תורה תמימה ארוכה מארץ מידה שהיה להם לכלות ולבלות ימיהם בה, וכל איש אשר רוח תורה בו ראוי לו לשאת קינה ונהי על דבר זה בפרט, ומאנה הינחם נפשי על זה וכיוצא בזה ... אלו הם עמודי התורה שבהתקלקל אחד מהם מוט התמוטטה התורה, ובארצות אלה אין משגיחין על זה כלל עד שבעוונותינו הרבים כמעט נסתלקה תורה לגמרי מישראל על ידי זה. ויותר מכל הוא ביטול הלימוד שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים כי אם לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים', וכל אחד הולך בשרירות ליבו הרע שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו 'בין הזמנים'. ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה לקיים 'אם תעזבני יום - יומיים אעזבך', ועל ידי ביטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים ... אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני הא-לוהים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח', ל"ד): 'לשקוד על דלתותי יום יום'" (דרשות מהר"ל מפראג - דרוש על התורה, עמ' מה)

כלומר, פעם היה מקום ל"בין הזמנים", היות והלימוד היה מחוץ לבית אז היה צריך זמן לנסוע להורים. היום כותב המהר"ל, מתייחסים ל"בין הזמנים" כזמן שאין בו מחויבות. והגדרה כזאת היא לא נכונה. אין מציאות כזאת ביהדות שיש זמן שאין בו מחוייבות. ועל זה צריך לקונן. הקינה הינה על ביטול התורה והרגשת אי המחוייבות שקיימת ב"בין הזמנים".

גם השל"ה מתנגד, הן למהות והן לשם של "בין הזמנים".

"ולמדתם את בניכם כסדר הזה ... ואז 'מלאה הארץ דעה'. ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העיתים שווים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'. ועוד איך נעשו רבינו תם ור"י וכל בעלי התוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת ... והתמדה ... וזמן 'בין הזמנים' שווים, רק דבר זה הוא מצוה ובו ידבקון ... ודבר זה יהיה נוהג זמן ו'בין הזמנים', ולא יזכר ולא יפקד שם 'בין הזמנים' ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה" (של"ה מסכת שבועות - פרק נר מצוה, יג )

הרב קוק רואה את הדברים אחרת.

"יש (פעמים) שהזמנים שמתבטלים מהתורה הם פועלים להאיר את העיניים להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים שהיא משפיעה על לומדיה". (אורות התורה פז פג)

יש לפי הרב קוק תפקיד ל"בין הזמנים". זהו זמן להתחבר ל"תוכן קדושת התורה ועמוק החיים". זה הזמן בו האדם בודק את עצמו האם הוא כבר קנה את התורה בצורה שבה גם מחוץ לישיבה הוא ימשיך להיות הוא עצמו, הן בקביעת עיתים לתורה והן בהתנהגותו ושאיפותיו ומעשיו.

המעלה הראשונה של "בין הזמנים" שזהו זמן מבחן- זמן מבחן למי אני (בלי החממה של הישיבה). החיים עצמם ידמו ל"בין הזמנים" ולא לזמן בישיבה. חשוב שבחור יבחן את עצמו, וכשיחזור לישיבה לאחר "בין הזמנים" יידע על אילו נקודות הוא צריך עדיין לעבוד ולעמול.

ניגש אליי בחור פעם, ושיתף אותי בהחלטתו לא להיפגש ב"בין הזמנים" כי ב"בין הזמנים" הוא מרגיש שהוא לא הוא במיטבו, הוא מתנהג אחרת ושואף אחרת, ואילו בזמן שהוא בישיבה הוא נפגש כי אז הוא במיטבו. אמרתי לו שאם זה כך, שהוא מרשה לעצמו להתנהג אחרת ב"בין הזמנים" בשונה מזמן הלימוד, סימן שהתורה והערכים שלמד בישיבה "לא יושבים אצלו" ולא קנויים בו, ולכן אני מציע לו שכלל לא ייפגש עד שיקנה ערכים אלו.

אני חושב שהמעלה הראשונה של "בין הזמנים" היא, להכיר את קדושת התורה ועומק החיים, לבחון ולבדוק כמה התורה משפיעה עליי. לפעמים כשאנחנו בישיבה אנחנו משלים את עצמנו שקנינו קניין תורה, אך זה לא כך.

הרב הוטנר ממשיל זאת לבועות מים חמים, היוצרות אשליה של מים רבים. "בין הזמנים" זה זמן שניתן לתת דין וחשבון איפה אני עומד. עד כמה אני יכול ללמוד בלי חברותא, בלי מראי מקומות. בחינה לאדם אם הוא בשל לחיי נישואין. וזו נקודה יסודית ביותר.

"ההפסקה מכשירה את החיים, את המזג, המידות, החפץ (הרצון), והיחס הסביבתי להסתגל לאותו הטוב ולאותה האמת הרוממה שבהופעה העליונה " (אורות הקודש א' עה)

לאור פרשתנו נראה מעלה נוספת ל"בין הזמנים":

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ" (במדבר פרק ל פסוקים ב-ד)

"וידבר משה אל ראשי המטות - נשאלתי .. היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן?" (רשב"ם שם )

רשב"ם שואל היכן מצינו שמשה מדבר אל ראשי המטות. עד עתה משה תמיד לימד ודיבר לבני ישראל ולא היה תפקיד מוגדר לראשי המטות?. שאלה נוספת שמתעוררת- מה הקשר בין פרשה זו לכניסה לארץ, מדוע משה דווקא כעת מלמד את פרשת נדרים לראשי המטות?

עונה על כךהאברבנאל:

"אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהם נאמרו למשה מסיני. האמנם משה לא אמרם מיד כששמעם אלא כפי הזמן והמקום שהיה ראוי אליו כמנהיג טוב ומסדר משובח והנה הפרת נדרים בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו ע"ה להתירו. והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל כשאמר לו השם עלה אל הר העברים והאסף אל עמך.. כיון שקרוב יום אידו. ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים שהוא בחייו היה עושה בעצמו להיישרת העם ולזה כתבה הפרשה הזאת במקום הזה" (אברבנאל שם )

עד שמשה לא שומע שהוא לא נכנס לארץ, הוא לא מדבר עם ראשי המטות, כי הוא רוצה לרכז את יכולת הפרת הנדרים אצלו, וכל מי שרצה להפר נדר היה ניגש אל משה. כשראה שמתקרב יום פטירתו לימד את ראשי המטות.

וכאן יש לשאול- למה משה לא רצה שיהושע יהיה היחיד שיכול להפר נדרים? מדוע שהריכוזיות לא תמשיך אצל יהושע?

צריך להבין איך עובד העניין של התרת נדרים. לצורך כך נראה את דברי הכלי יקר, ואחר כך נחזור לאברבנאל.

"טעם להיתר נדרים ביחיד מומחה או בשלושה הדיוטות שנקראו בית דין, אנו למידין מן הפרת האב והבעל כי כשם שהאב והבעל לכך יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות בעלה או ברשות אביה ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם, ודומה כאילו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר מעיקרו כי מסתמא על דעתם נדרה או כאילו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות בית דין ומחויב לעשות ככל אשר יורו לו הבית דין וכל נודר דומה כאילו התנה בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבית דין עמו וכשאינן מסכימין נעקר הנדר מעיקרו" (כלי יקר שם)

כשנערה בת שתים עשרה נודרת, היא בעצם אומרת לעצמה בראש, אני נודרת על דעת שאבא שלי יסכים. היא לא צריכה להגיד זאת בשפתיים. הכלי יקר אומר, שכך, כל איש ישראל נמצא ברשות בית דין. וכל נדר הוא על דעת בית דין. כשאדם נודר נדר, עומד לו בראש משה רבנו.

אחד הדברים שהציבור שלנו, הדתי לאומי צריך להתחזק בו, הוא "עשה לך רב". שאלות לרב, קשר עם הרב, שהמספר הראשון בפלאפון יהיה של הרב.

אני חושב שמשה רבנו הבין שהמצב בו כל העם מחובר לאדם אחד, הוא טוב בתור שלב ביניים. אך זה לא מתאים לארץ ישראל, שם לכל אחד יש ייחודיות. כשיש ריכוזיות, חלק מהאישיות לא בא לידי ביטוי. כמו שהמרגלים לא הבינו שהניסים גורמים לירידה ברמת הבחירה החופשית, ורק טובים למדבר בתור שלב ביניים.

אחד הדברים שחשוב לי בישיבה, הוא שבחורים ספרדים המגיעים לישיבה, המורשת שלהם תישאר, ולא יטשטשו מי הם. שירת בקשות, מנינים בראש השנה ויום כיפור, גישה להיות שליח ציבור לפי הנוסח שלהם,ועוד.

משה רבינו לא מעביר את הפרת הנדרים רק ליהושע, כי הוא מבין שבארץ ישראל האדם צריך להיות יותר יחידי ויותר הוא, והריכוזיות גורמת להתבטלות מסויימת.

ההליכה דווקא לראשי המטות, מטרתה שכל אחד ירגיש שהוא ייחודי ומחובר לשבטו, וראש השבט יהיה בראשו, ויצור על דעת שהוא מסכים.

ההשתייכות לשבט מסויים הוא חלק מההבנה מי אני.

אני משווה את הישיבה לתקופה של משה רבנו, ואת "בין הזמנים" לכניסה לארץ. אני רוצה שבחור ישאל את עצמו, איזה כוח פחות בא לידי ביטוי במהלך ה"זמן", ולהשלים אותו ב"בין הזמנים". לא כבריחה אלא כחלק מעבודת ה'. זה יכול להיות כיבוד הורים, חסד, אהבת ארץ ישראל. חשוב שזה לא יהיה זמן של בטלה. אלא א. זמן מבחן. ב. זמן לדברים שאין להם מענה בישיבה.

לדעת חלק מהמפרשים, זו הסיבה שפרשת המועדים חוזרת שוב, למרות שנאמרה כבר בספר ויקרא. כי בארץ ישראל יש משמעות וייחודיות לכל שבט, ולאור זאת למועדים יש תפקיד נוסף והוא לאחד ולחבר את כלל ישראל בבחינת שירושלים לא נתחלקה לשבטים.

אם נסכם עד כה, ל"בין הזמנים" יש תפקיד:

א.לבחון את עצמי, האם אני לומד גם כשאין מסגרת. האם אני מבין שזה חמצן שאני לא יכול בלי זה?

ולדעתי זה מבחן עצום.

ב. האם אני נשאר אני, לא רק בלימוד תורה, אלא גם בהקפדה על הלכה, בשאיפות, האם אתה נשאר אתה ב"בין הזמנים". זה חלק מהמבחן.

ג. למצוא את הכוחות שאתה לא יכול להשלים אותם ב"זמן", ולהשלים אותם ב"בין הזמנים".

שתי נקודות נוספות הקשורות גם לפרשה שלנו.

משה מבדיל את שלושת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי, למרות שעד שלא יפרישו את שלושת ערי המקלט בעבר הירדן המערבי, הערים בעבר הירדן המזרחי לא תקלוטנה. ונשאלת השאלה, הרי כעת איך ערך למעשיו, ומדוע בכל אופן הוא מפריש את שלושת ערי המקלט?

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה...

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים. אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי.וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים פרק ד פסוקים ד-ה, מ-מד)

מה זה "אז יבדיל משה", מה הקשר לפסוקים הקודמים. ואח"כ כתוב "וזאת התורה". מה הכוונה? מה הקשר בין ערי המקלט ל"זאת התורה"?

"ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה" (רש"י שם )

אומר הכלי יקר: "פסוק זה עם הענין הקודם יצאו המפרשים ללקוט ולא מצאו ביאור מספיק ומהו לשון אז. ועתה הטה אזנך ושמע כי מצינו שהאדם מתחיל במצוה אף על פי שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו מכל מקום מצוה שבאה לידו חייב לקיימה (מכות י א), כמו שמצינו בדוד שאמר לשלמה בנו והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וגו' (דברי הימים - א כב יד), אף על פי שידע שהוא אינו יכול לגמור המצוה כי לא הורשה לבנות הבית מכל מקום התחיל במצוה אף על פי שידע באמת שלא תהיה במלואה וטובה כי אם על ידי בנו. דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה אף על פי שהוא יודע באמת שלא יוכל לבוא לידי מצוה זו מכל מקום בניו יכולין לבוא לידי קיומה, וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. ועל זה נאמר בפסוק הקודם ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך. רצה לומר שאם תבוא לידך איזו מצוה תקיימה היום לאלתר אף על פי שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מכל מקום תעשה המצוה היום לאלתר בין שייטב לך רצה לומר שבידך לגומרה בין שייטב לבניך אחריך כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט לבניך אחריך מלת אחריך מיותר ולדברינו אתי שפיר. ועל זה נאמר אז יבדיל משה שלוש ערים אף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שלוש בארץ מכל מקום אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה" (כלי יקר דברים פרק ד פסוק מא)

לפי הכלי יקר, משה רבינו רצה ללמדנו את "ולבניך אחריך", שחובה על האדם לפעול ולעשות גם אם התוצאות יהיו לבניו. וזה הכוונה אז-לאור הפסוק הקודם "ולבניך אחריך".

אני מבקש לתת הסבר אחר.

הבאנו כמה פעמים את דברי הכלי יקר על הסירוב של בני ישראל ללכת מהר סיני. לא ראו ערך במעשים, אלא בתובנות. ולכן שנאו את הארץ. אין בה ניסים, יש בה מעשים.

"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. ורב לכם הוא מלשון רב לכם בני לוי (במדבר טז ז) כלומר המעט הוא המרד והמעל הזה כי רב הוא באמת לכם ענין שבת ישיבה של קבע בהר הזה... אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ" (כלי יקר דברים פרק א פסוק ו)

אני חושב שמשה רבנו רצה לחנך את עם ישראל לעשייה. בני ישראל רוצים להישאר בהר סיני ומפחדים לבוא לארץ ישראל, כי בהר סיני חושבים על הניסים שראו ואין צורך בבחירה אישית ועשייה, ובארץ ישראל אין ניסים ויש עשייה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".

בני ישראל מבינים (כפי שהמרגלים לא הבינו) את הערך של "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". החשיבות של מעשים ועשייה שהם מעצבים את האדם, ולכן משה עושה ועושה ומסביר להם שזאת מהותה של תורה "וזאת התורה אשר שם משה לבני ישראל", וזה הקשר ל"ושמרת את חקיו ואת משפטיו", ע"י העשייה.

על רקע דברי המהר"ל והשל"ה שראינו, שהשם "בין הזמנים" נותן הרגשה שאין ערך לזמן זה, אני מציע לקרוא ל"בין הזמנים" "ימי עשייה". ימי עשייה באהבת ישראל, ימי עשייה בדיבוק חברים, באהבת הארץ, בכיבוד הורים, בחסד, וכו'. הימים הללו צריכים להיות מלאים בעשייה ולא בסתלבט.

באמצע החורף אימי נפלה, ושהיתי בבית חולים לידה, וראיתי מעשה שנחרת בזיכרוני. נשים נשואות שיש להם ילדים, מקבלות רשימה מבית החולים של זקנים שאין מי שיבקר אותם, והן באות לבקר אותם ולשוחח עימם. אחת כזו הייתה בחדר שאימי אושפזה, וראיתי כמה זה עושה טוב לחולה, וכמה החולים מחכים ומצפים לדקות אלו.

אנו יכולים לעשות רבות בתחומים שונים. חובה ב"בין הזמנים" להיות יצירתיים ולעשות רבות.

שתי נקודות לסיום שלדעתי צריך להיזהר ב"בין הזמנים":

1.כל נושא המדיה. בקלות אפשר ליפול ב"בין הזמנים" אם רואים משהו שאסור לראות. אני חייב לצאת ל"בין הזמנים" כשאני יודע מה הקו האדום שלי מראש, ושאני לא עובר אותו.

2.אסור שהחומריות תהפוך לעיקר. הליכה לעוד מסעדה ועוד פיצה.

יש משהו מחריד בפרשה, שאם הפרשנים לא היו אומרים אותו, לא הייתי מעלה אותו על דל שפתיי. משה רבנו נתן שלוש ערי מקלט לשניים וחצי השבטים, ושלוש ערים לשאר העם. שואלים חז"ל מהי הסיבה, ועונים שהמרצחים שכיחים שם יותר. שואלים חז"ל מהיכן זה נובע, ועונים: "גדרות צאן נבנה לצאננו"- היחס לחומריות. כאשר אדם חומרי ולא רוחני, אז גם היחס לחיים והזהירות וההקפדה משתנים, ולכן שכיחי יותר רוצחים בשוגג בעבר הירדן המזרחי, ולכן הם זקוקים לשלש ערי מקלט.

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ...

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְקֹוָק וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְקֹוָק. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַיקֹוָק וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם..

וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי יְקֹוָק לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר" (במדבר פרק לב פסוקים טז-יז, כ-כג, כה-כז)

בפסוקים אלו רואים את ההבדל בהתייחסות לבין אדם לחברו, בין השבטים הרוצים להיות בעבר הירדן המזרחי היכן שהחומריות בראש מעיינותיהם, וממילא גם ההתייחסות ל"ואנחנו נחלץ חושים" ונעזור לשאר השבטים בכיבוש הארץ זה בין אדם לחברו, ולכן הם אומרים "לפני בני ישראל". ואילו משה קורא לזה "אם תחלצו לפני ה'". משה מלמד אותם שגם בין אדם לחברו הוא חלק מבין אדם למקום, ואז כל ההתייחסות היא שונה.

"בין הזמנים" הוא זמן בעיקרו של "בין אדם לחברו". כיבוד הורים, ביקורי משפחות, דיבוק חברים. וחשוב שנחוש ונרגיש שזה חלק מ"בין אדם למקום". אז נדע להתבונן על הדברים ולעשותם אחרת, כחלק מעבודת ה' הפרטית שלנו.

המדרש אומר:

"אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה.. וחבבו את המקנה, וישבו להם חוצה לארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מן השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי.. מי גרם להם, על שהפרישו עצמן מן אחיהם בשביל מקניהם" (מדרש תנחומא מטות סימן ח)

המדרש מלמדנו, ששניים וחצי השבטים גלו ראשונים מארץ ישראל מכיוון שהיו חומריים, וארץ ישראל קדושה היא. חובה עלינו ב"בין הזמנים" להתחבר לקדושתה של ארץ ישראל, ולא לעסוק יותר מדי בחומריות, כדי שנוכל לחוות ולהרגיש את קדושה של הארץ וקדושת התורה.

לסיכום:

אני חושב שהגישה שלנו ל"בין הזמנים" צריכה להיות כמו של הרב קוק, שיש לתקופה זו ערך. אך זה דורש הכנה, כמו כל דבר בחיים.

א. תלמוד תורה. מתי אני מתכונן ללמוד כל יום, מה אלמד ועם מי.

ב. השתלמות של האדם.

ג. עשייה מבורכת של חסד כיבוד הורים ותקשורת נכונה.

ד. בין אדם לחברו שהופך להיות חלק מבין אדם למקום, ושלא עומד בפני עצמו.

משלושה דברים צריך להיזהר מאוד:

א. בטלה.

ב. הפתיחות של התקשורת שמשפיעה עלינו

ג. לא לאבד את האיזון בין גשמיות לרוחניות.

"בין הזמנים" היא תקופה שיכולה להעלות את האדם ולרוממו. תקופה של "קדושת התורה ועומק החיים". יהי רצון שאכן נזכה לחוות וליהנות מ"בין הזמנים".