פר' מטות - מסעי: תוכן קדושת התורה ועומק החיים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור אני מבקש להתחיל את השיחה בהתייחסות ל"בין הזמנים" ודרך זה להגיע לפרשתנו.
מה היתה התייחסות גדולי ישראל ל"בין הזמנים"?
כותב המהר"ל:
" ויותר מכל הוא ביטול הלימוד שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים כי אם לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים', וכל אחד הולך בשרירות ליבו הרע שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו 'בין הזמנים'. ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סיבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה לקיים 'אם תעזבני יום - יומיים אעזבך', ועל ידי ביטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים ... אבל הדרך שהוא טוב וישר לפני הא-לוהים ללמוד בכל יום ויום בלי הפסק כלל כנאמר (משלי ח', ל"ד): 'לשקוד על דלתותי יום יום'" (דרשות מהר"ל מפראג - דרוש על התורה, עמ' מה)
היום כותב המהר"ל, מתייחסים ל"בין הזמנים" כזמן שאין בו מחויבות. והגדרה כזאת היא לא נכונה. אין מציאות כזאת ביהדות שיש זמן שאין בו מחוייבות ותמידיות. ועל זה צריך לקונן. הקינה הינה על ביטול התורה והרגשת אי המחוייבות שקיימת ב"בין הזמנים".
המהר"ל מתייחס לכך ש"בין הזמנים" נותן תחושה לאדם שהתורה נלמדת פרקים פרקים ואינה צורך קיומי, ולכן יש זמן שהוא בין הזמנים, זמן ללא מחוייבות, ואין זה נכון, כי התורה היא תמידית וקיומית. אין זמן ללא חמצן, כי בלי חמצן האדם לא שורד. התורה היא כמו חמצן ולכן אין זמן ללא תורה.
ולכן לדעת המהר"ל "בין הזמנים" פוגם בכל ההתייחסות הנפשית ללימוד תורה והבנת צורכה הקיומי לאדם.
בספירת העומר לא סופרים 46,47,48,49, אלא סופרים 1,2,3, כי אם היו סופרים כמה נשאר, הייתה הרגשה שכלל אין חשיבות לימים אלו רק לשבועות, ולכן סופרים כמה נשאר להגיע לשבועות. אך באמת אנו סופרים 1,2,3,4, להראות שכל יום זה בנייה חיובית, בניית האישיות לקראת מתן תורה, ויש ערך ומשמעות לכל יום ויום.
גם "בין הזמנים" חייב להיות לא זמן שסופרים לתחילת חודש אלול, אלא זמן של בנייה. זמן שמטרתו לא חוסר מחויבות אלא זמן של בנייה, זמן שלוקחים את מה שנלמד בישיבה ומיישמים בחיים, וכך התורה מקבלת משמעות של תורת חיים.
השם "בין הזמנים" נותן תחושה שאין לזה זה כלל חשיבות והרגשה, שבזמן זה אין התחייבות לכלום, כביכול הוא לא זמן אלא רק "בין הזמנים". והמהר"ל התנגד לאווירה שהשם "בין הזמנים" גורם.
אם בחור ירגיש ש"בין הזמנים" הוא רק חופש ולומדים אז פחות תורה, זה נורא. הרגשת בנייה ב"בין הזמנים" תלויה בשאלה כמה אדם חווה וחי את עבודת ה' בחייו. הרי בעבודת ה' (בניגוד לזמן הלימוד) לא צריך להיות הבדל בין השנה כולה ל"בין הזמנים". בחור צריך להרגיש שהוא עובד את ה' כל הזמן, ושעבודת ה' היא כמו חמצן, ואם ירגיש כך אז ימצא פתרון ומענה לחששו של המהר"ל.
השל"ה כותב:
"יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של 'בין הזמנים', לא יזכר ולא יפקד, רק כל העיתים שווים לטובה, יתנהגו במנהג אחד לתורה, כמו שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'. ועוד איך נעשו רבינו תם ור"י וכל בעלי התוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת ... והתמדה ... וזמן 'בין הזמנים' שווים... ודבר זה יהיה נוהג זמן ו'בין הזמנים', ולא יזכר ולא יפקד שם 'בין הזמנים' ויעקר מן העולם, אז תהיה תורתנו תורת ה' תמימה" (של"ה מסכת שבועות - פרק נר מצוה, יג )
השל"ה תוקף את השם הזה של "בין הזמנים". לשיטתו זמן זה של "בין הזמנים" בטעות יסודו.
הרב קוק רואה את הדברים אחרת.
"יש (פעמים) שהזמנים שמתבטלים מהתורה הם פועלים להאיר את העיניים להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים שהיא משפיעה על לומדיה". (אורות התורה פז פג)
יש לפי הרב קוק תפקיד ל"בין הזמנים". זהו זמן להתחבר ל"תוכן קדושת התורה ועמוק החיים". זה הזמן בו האדם בודק את עצמו האם הוא כבר קנה את התורה בצורה שבה גם מחוץ לישיבה הוא ימשיך להיות הוא עצמו, הן בקביעת עיתים לתורה והן בהתנהגותו ושאיפותיו ומעשיו.
המעלה הראשונה של "בין הזמנים" שזהו זמן מבחן- זמן מבחן למי אני (בלי החממה של הישיבה). החיים עצמם ידמו ל"בין הזמנים" ולא לזמן בישיבה. חשוב שבחור יבחן את עצמו, וכשיחזור לישיבה לאחר "בין הזמנים" יידע על אילו נקודות הוא עדיין צריך לעבוד ולעמול.
מעלת "בין הזמנים" היא, להכיר את קדושת התורה ועומק החיים, לבחון ולבדוק כמה התורה משפיעה עלינו. לפעמים כשאנחנו בישיבה אנחנו משלים את עצמנו שקנינו קניין תורה, אך זה לא כך.
איך באמת מגיעים ל"בין הזמנים" מוכנים? ממה צריך להיזהר ומה צריך לעשות? מה הוא ה"עשה טוב" ומה הוא ה"סור מרע"?
הכלי יקר כותב על הסירוב של בני ישראל ללכת מהר סיני, היות ולא ראו ערך במעשים, ולכן שנאו את הארץ שאין בה ניסים, ויש בה מעשים, ורצו להישאר בהר סיני ששם יש ניסים ואין צורך במצוות המעשיות:
"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות.... אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ" (כלי יקר דברים פרק א פסוק ו)
בני ישראל רוצים להישאר בהר סיני ומפחדים לבוא לארץ ישראל, כי בהר סיני יש ניסים ואין צורך בבחירה אישית ועשייה, ובארץ ישראל אין ניסים ויש עשייה "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".
"בין הזמנים" הוא זמן של עשייה, זמן של ביצוע. ישיבה היא זמן של תכנון, של תובנות, זמן של עומק. אין להוריד במעלה הישיבה, אך יש גם ערך בביצוע, ביישום, במעשה.
משה רבנו מפריש את שלושת ערי המקלט מעבר הירדן המזרחי למרות שהוא יודע שהן לא יחולו בכלל עד שיכבשו את הארץ :
"ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה" (רש"י שם )
וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים. אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם " (דברים פרק ד )
יש ערך במעשה, ולכן אפילו שמשה יודע שלא יחול שם עיר מקלט, אך היות ויש ערך במעשה ההפרשה, של ההקדשה, ייחוד הערים, לכן הוא פועל.
ולכן חובה עלינו ב"בין הזמנים" להיות אנשי מעשה-אנשי יישום, כדי שתורתנו תהיה תורת חיים. ישנם דברים שצריכים להיות רגישים אליהם, כדי שאכן נצליח להתרומם ב"בין הזמנים".
"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
"שהמרצחים שכיחים שם יותר" (חז"ל)
החומריות של בני גד בני ראובן וחצי שבט המנשה, גרמה להם לא להיות רגישים מספיק ואכפתיים לחיי אדם, ולכן הם היו זקוקים לאותו מספר ערי מקלט כמו שאר השבטים.
חובה עלינו לא להיות חומריים ב"בין הזמנים", ולחשוב על המינון הנכון בין רוחניות וחומריות, כדי שנוכל להתעלות.
בשנים וחצי השבטים אנו רואים דבר דומה:
"אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה.. וחבבו את המקנה, וישבו להם חוצה לארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מן השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי.. מי גרם להם, על שהפרישו עצמן מן אחיהם בשביל מקניהם" (מדרש תנחומא מטות סימן ח)
המדרש מלמדנו, ששניים וחצי השבטים גלו ראשונים מארץ ישראל מכיוון שהיו חומריים, וארץ ישראל קדושה היא. חובה עלינו ב"בין הזמנים" להתחבר לקדושתה של ארץ ישראל, ולא לעסוק יותר מדי בחומריות, כדי שנוכל לחוות ולהרגיש את קדושה של הארץ וקדושת התורה.
כותב הנתיבות שלום:
"שמלחמת מדין אכן הייתה מלחמה כבדה מאד על עצם קיומו של עם ישראל.. והעניין בזה משום דעצת בלעם ובלק הייתה על דרך ולבן ביקש לעקור את הכל, שביקשו לקעקע את יסוד קיומו של עם ישראל.. דיש מלחמה על פרט מסוים אך יש מלחמה לעקור את הכל, שלא נלחמו על עניין מסוים אלא רצו לעקור את עם ישראל לגמרי משורשו שלא יהיו עוד העם הנבחר לה' יתברך, על ידי שיעשו פירוד בין הקב"ה וישראל.. אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא, וכך רצו להכשילם בזה כדי לעוקרם מן השורש.. שבמלחמה זו היו מוכרחים למשה שהוא הכנגד לבעלם.. שי"ב אלף למטה עמדו בתפילות ובקשות ורק צדיקים יצאו למלחמה"
בחור צריך לצאת ל"בין הזמנים" ולדעת שאם הוא לא מקפיד על הנושא של צניעות, על מה שהוא רואה, הוא ח"ו עוקר את הכל. הוא יכול להגיע למצב בו הוא מזיק לנשמתו, נזק בל ישוער.
יהי רצון שנגיע ל"בין הזמנים" במצב שעבודת ה' תתגבר ביתר שאת, בלי שום הפסקה כחמצן שפועל 24 שעות ביממה. יהי רצון שנרגיש שאנו תמיד בעשייה, לא בבטלה. שנהיה משפיעים ולא מושפעים. והכל מתוך שמחתה של תורה.
התנאי להצלחה בעשייה זו, היא עמל התורה. אנו צריכים להציב לעצמנו יעדים ב"בין הזמנים", יעדים שאנו מסוגלים לעמוד בהם.
בעזרת ה' נצליח ב"בין הזמנים" להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים לא רק כתיאוריה אלא כתורת חיים בעשייה ובפועל בסביבתנו.
