שאלה שבועית: ספירת העומר בכתיבה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מעשה שהיה, באחד ששאל את חברו באחד מלילות ספירת העומר אחר צאת הכוכבים בהודעת 'וואטסאפ', מהו מנין הימים לעומר, והלה השיב לו בהודעה. נשאלה השאלה, האם במצב זה יכול הוא לספור באותו ערב בברכה או שמא בכתיבת ההודעה יצא ידי חובתו, על אף שלא הוציא דבר מפיו.
שאלה מעין זו נשאלה בחתונתו של רבי עקיבא איגר והביאה לדיון רחב ידיים בין רבי עקיבא איגר לדודו, המשתרע על פני ארבע תשובות בשו"ת רבי עקיבא איגר, כך מופיע בתחילת התשובה הראשונה (מהדו"ק סי' כט):
"שמח בחור וטוב בחלקך הטובה אשר נתן לך ד', ואנכי וכל חבורא קדישא הדין המסובים נושאים לך ברכה ברכת מז"ט, אורך ימים עם יונתך תמתך, יבנה מכם דור ישרים ויהיה צאצאך כמותך אמן כה יעשה אלקים, מקוה אנכי באין ספק כי יבואוני דבריך בקרב כי ידעת כמה כמה נפשי לשעשע את דבריך הטהורים. ועתה בני צור לבבי בל אחדול מכתוב לך במה דעסקנו במושב הסעודה, הנה הצעתי לפניהם אשר השבתי זה מקרוב על אשר נשאלתי, במי שכתב בימי הספירה היום כך וכך לעומר אם יצא בזה ידי ספירת עומר, כי יצא מחדש מתחת מכבש הדפוס ספר באר היטב עם אשל אברהם, והובא שם בענין זה בשם שו"ת מצה שמורה דלא יצא והוא מועתק בלא ראיה, והספר אינו מצוי לעיין טעמו וראייתו, והיתה תשובתי בזה"ל".
בבואנו לעסוק בשאלה זו עלינו לדון במספר שאלות:
שאלה א] כוונה לספור- כותב ההודעה לא התכוון לצאת ידי חובת מצות הספירה בכתיבת ההודעה, האם יצא ידי חובה או לא? לא נאריך בשאלה זו כעת, ועוד חזון למועד. רק נציין, שהשולחן ערוך (תפט, ד) פוסק שהנשאל מהו המנין להיום טרם שספר, ישיב מה היה המנין אתמול. משום שאם ישיב מה המנין להיום- אף שאין כוונתו לספור לא יוכל למנות בברכה. נראה, שחסרון הכוונה אינו מונע ממנו לצאת ידי חובה.
שאלה ב] ביטוי שפתיים- בדיני שבועות למדנו שישנו צורך בביטוי שפתיים כדי להחיל את חיוב השבועה, ובלשונו של שמואל (שבועות כז:): "גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר לבטא בשפתיים".
האם גם בספירת העומר יש צורך בביטוי שפתיים כדי לצאת ידי חובה, או שמא רק בשבועות שישנו לימוד מפסוק ישנו צורך בביטוי שפתיים?
שאלה ג] כתיבה כ'ביטוי שפתיים'- גם אם נפשוט שצריך ביטוי שפתיים, עלינו לברר האם כתיבה כמוה כדיבור ו'ביטוי שפתיים' או לא?
שאלה ד] מה בין ספירת העומר לספירת זבה- גם ביחס לימי טהרה של זבה נאמר בתורה (ויקרא טו, כח): "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". זבה אינה חייבת לספור את שבעת ימי הטהרה, וזאת על אף שהכתוב השתמש בלשון ספירה ביחס למנין ימי הטהרה. מדוע איפוא בספירת העומר ישנו צורך במנין על אף שהכתוב השתמש באותו מינוח לשוני?
שאלה ה] דברי תורה בכתיבה- המשכים ממיטתו ומעוניין לכתוב דברי תורה, האם צריך להקדים ולברך ברכת התורה או לא?
שאלה ו] ברכה על ביעור חמץ- מדוע מברכים אנו על בדיקת החמץ שלראשונים רבים חיובה מדרבנן בלבד, ואיננו מברכים על הביטול שחיובו מדאורייתא?
תשובה
'ביטוי שפתיים' בספירת העומר
הר"ן (כז: מדפי הרי"ף) כותב:
"וספרתם לכם כל א' - גמרי רבנן, דהאי וספרתם מנין ממש מה שאין כן בשאר ספירות הכתובות בתורה".
על פניו נראה מדברי הר"ן שבספירת העומר ישנה חובה לספור בפיו דווקא.
אולם רבי עקיבא איגר בתשובה מבאר, שאין כוונת הר"ן שבספירת העומר יש צורך בספירה בפה, אלא שבעוד שבזבה אין צורך בספירה כלל, אפילו במחשבה ודי בכך שתעבור שבעה ימים בטהרה, בספירת העומר ישנו צורך בספירה, אולם אין צורך שיספור בפיו.
לאור זאת יתכן ודי בספירה בכתיבה.
תוס' במנחות (סה: ד"ה וספרתם) שואלים מדוע זבה אינה מברכת על ספירת ימי טהרתה? ומשיבים:
"וגבי זבה דכתיב (שם טו) וספרה לא שייך בה ברכה כיון שסותרת דאי חזיא אפילו בשביעי סתרה".
השל"ה מדייק, שדברי תוס' נסובו אודות הברכה, אולם לספור עליה לספור.
למד השל"ה בדברי תוס' הפוך מדברי רבי עקיבא איגר- לא די שזבה צריכה למנות את ימי הטהרה, היא גם צריכה לעשות זאת בפה.
אכן, הסברם של תוס' צריך ביאור- מדוע לא תברך הזבה על ספירת ימי הטהרה כל עוד עוברים עליה ימי ז' הנקיים בטהרה, מה בכך שלאחר מכן יתכן ותאנס? וכי אדם שקיבל על עצמו תענית לא יאמר ענינו בתפילה מחשש שייאנס ולא יסיים את הצום?
הרדב"ז (א' קב) מקשה על דברי תוס' מספר קושיות, ומציע פרשנות אחרת להבדל בין ספירת העומר (עליה מברכים אנו מידי ערב לספירת ז' נקיים- והוא- שמברכים אנו רק על מצוות שהאדם מוכרח לקיימן, אולם מצוות שאם ירצה האדם יכול להימנע מלקיימן (כספירת הזבה, שהרי ברצונה יכולה לא להיטהר), אין מברכים עליהם. ובלשונו:
"ומה שנראה לי הוא שהמצוה של וספרתם לכם היא מצוה הכרחית אין לו להנצל ממנה ולפיכך צריכה ברכה וספירה ומעומד אבל ספירת ז' נקיים אינה מצוה הכרחית שהרי אם לא רצתה להזקק לבעל ולהכנס למקדש ולא לאכול קדשים אלא להשאר טמאה כל ימיה הרשות בידה ולפיכך אינה מברכת ואינה מוציאה הספירה בפיה ואינה צריכה מעומד
אכן, מכך שרוב מוני המצוות לא מנו את מצות ספירת הזבה בתרי"ג מצוות (בשונה מספירת העומר), נראה כדברי רבי עקיבא איגר שאינה צריכה לספור.
הבית יוסף (או"ח תלב) מבאר, שהסיבה שתקנו חכמים לברך על הבדיקה ולא על הביטול, היא משום ש'ביטול' הוא בלב, וחכמים אינם מתקנים ברכה על מצוה שבלב.
דייק דודו של רבי עקיבא איגר מדברי הבית יוסף הללו שבספירת העומר יש צורך בדיבור בדווקא ולא די בכתיבה, מפני שאם ניתן לצאת ידי חובת הספירה ללא דיבור לא היו מתקנים עליה חכמים ברכה. ואם כן
רבי עקיבא איגר דוחה את הראיה, ואומר, שאף שאכן מוכח שלא די בהרהור, מנין שלא די בכתיבה שהינה 'מעשה'?
כתיבת שבועה- מחילה חיוב על האדם? השו"ע (או"ח מז, א) פוסק שהכותב דברי תורה גם בלא שמוציאם מהפה צריך לברך.
החוות יאיר (סי' קצד) מסיק מדברי השו"ע הללו, לענין שבועה בכתב:
"ולכן נ"ל פשוט דכל שמקבל עליו בנדר או בשבועה ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו אני מקבל עלי לצום בה"ב או ליתן לצדקה כך וכך הוי כאלו הוציאו בפיו, וק"ל גבי כותב ד"ת צריך לברך דכתיבת המלות הוי כאלו דברם".
דודו של רבי עקיבא איגר (שם) כותב שאין להוכיח מהלכות ברכת התורה שכתיבה הרי היא כדיבור, וזאת על פי דברי השב יעקב שהמדד לחיוב ברכת התורה הוא לימוד כזה שניתן לקיים בו 'ושננתם לבניך'.
בהרהור- לא ניתן לקיים ושננתם לבניך ועל כן אין מתחייבים עליו בברכת התורה, אולם בכתיבה ניתן לקיים 'ושננתם לבניך', ועל כן לפני הכתיבה יש לברך ברכות התורה.
אולם ביתר חלקי התורה יתכן וכתיבה אינה כדיבור.
ראיה מהלכות נדרים - הברכי יוסף (תפט ס"ק יד) מביא ראיה שכתיבה אינה כדיבור, מהלכה בהלכות נדרים:
"ולכאורה נראה להביא ראיה מהא דקי"ל בי"ד סי' רכ"א דין יו"ד מי שנשבע או נדר נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב. אלמא כותב לאו מדבר הוא, וה"ל מהרהר, וקי"ל הרהור לא כדבור דמי".
אכן ניתן לדחות את ראיה זו ולומר (וכ"כ החוות יאיר שם) שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, ולכן אומרים אנו שלזה התכוון, אך יתכן וביתר חלקי התורה הכתיבה אינה כדיבור.
ברכת אילם- אילם אינו מברך. אם נניח שכתיבה הרי היא כדיבור, מדוע שלא יברך בכתיבה? על זאת ניתן להשיב- שאם כתיבה הרי היא כדיבור נמצא כותב את השם המפורש, ולכן יש צורך בכוונה שלילית- שלא מתכוון לצאת ידי חובה, וממילא לא יוכל לצאת ידי חובה.
דיבור של קבלה/הפנמה- החתם סופר (ח"ב יו"ד רכ) מחלק בין שני סוגי דיבורים:
דיבור שתכליתו היא קבלה שמקבל האדם על עצמו, וישנו דיבור שעניינו להביא להפנמת הלב. כאשר מטרת הדיבור היא לקבל קבלה/להחיל חלות, כתיבה אף מוסיפה ומועילה לזה יותר מדיבור. מה שאין כן בדיבורים כאלה שעניינם ליצור הפנמה והשרשה בלב- זאת, רק דיבור בפועל מיטיב להביא לתכלית המטרה, ועל כן באלו לא די בכתיבה.
כתב שהקורא מבינו מעצמו- הכתב סופר (יו"ד קמו) כתב שהחיסרון בכתב הוא במידה והקורא צריך עוד להשלים הבנה בכוחות עצמו, כגון דבר שאינו נקרא בלא ניקוד, ובלשונו:
דנ"ל מסברא דאין כתיבה כמדבר כי כתב אשר נכתב אם אינו מנוקד ומצוין בציונים אין לו ביאור והבנה לפי פשוטו רק המבין יבין בשכלו לקוראו ולהבין הענין ע"פ שכלו אבל אין נקרא מאליו, והמדבר דובר בשפה ברורה ועל פי תנועתו והפסקתו בין תיבה לתיבה ונתינת רווח בין הדברים מובן הענין לשומע קולו".
לזאת, במצבים בהם יש צורך בדיבור שלם (כבעדות) בזאת לא די בכתיבה.
