שאלה שבועית: שומע כעונה בספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור הלכה היא בכל התורה ש'שומע כעונה'- במצוות שבדיבור- השומע מחברו ומתכוון לצאת ידי חובה וחברו מתכוון להוציאו- יצא ידי חובה, בשיעור שלפנינו נעמוד בקצרה על גדרי הדין, והשלכותיו לענין ספירת העומר.
א] שומע כעונה בקריאת התורה- העולה לתורה צריך להוציא את מילות הקריאה בשפתיו וזאת על אף שבעל הקורא קורא ומשמיע. נראה שבקריאת התורה לא נאמר דין שומע כעונה.
בפרשת זכור- יוצא הקהל ידי חובה בלא שיוציא בשפתיו. מדוע? מהו החילוק בין קריאת התורה רגילה לקריאת פרשת זכור?
אכן, המנחת אלעזר (ח"ב סוס"א) סבור שבפרשת זכור על הציבור להוציא את מילות הקריאה בשפתיו. אולם ההלכה המקובלת אינה כן, ונשאלת השאלה מדוע?
ב] סומא בקריאת התורה- השו"ע (או"ח קלט, ג) פוסק שסומא אינו עולה לתורה הואיל ואין לקרוא אות אחת שלא מן הכתב, אולם הרמ"א כתב בשם מהרי"ל ש"עכשיו קורא סומא'. עלינו לברר מה שורש מחלוקתם!
ג] שומע כעונה בקידוש- מידי שבת יוצאים בני הבית בקידוש מפיו של המקדש, ומדין שומע כעונה. בברכת כהנים לעומת זאת כל הכהנים מברכים, ואינם יוצאים ידי חובה בברכת אחד מהם- ונשאלת השאלה- מדוע? מדוע שלא ניישם את ההלכה ש'שומע כעונה' גם ביחס לברכת כהנים.
הרב בצלאל הכהן מוילנא בספרו ראשית ביכורים (סי' ד) מספר שבהיותו בעיר טרייסט שבאיטליה התפלל בבית כנסת ספרדי ובעת ברכת כהנים כבדוהו לברך את ברכת לבדו בקול רם וכל הכהנים שהיו בבית הכנסת שתקו ושמעו את ברכתו ובכך יצאו ידי חובה, אנו איננו נוהגים כך. ונשאלת השאלה- מדוע? מהו החילוק?
שאלות בענייני שומע כעונה בספירת העומר:
ד] מה בין קידוש לספירה כפי שראינו בקידוש ההלכה היא שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, בספירת העומר לחלק מהראשונים והאחרונים (כדוג' האגודה והלבוש) לא יוצאים ידי חובה מדין 'שומע כעונה'. נשאלת השאלה- מדוע? מהו שורש החילוק בין קידוש לספירת העומר.
ה] ספירת נדה- אשה הרואה דם סופרת לטהרתה ז' נקיים, נלמד הדבר מהפסוק: "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". ספירה זו אינה צריכה להיעשות בפה. זאת בשונה מספירת העומר שיוצאים ידי חובה בספירה בפה בלבד. ונשאלת השאלה- מדוע? הרי בשתי ההלכות השתמשה התורה באותה לשון- 'ספירה'?
תשובה
כדי להשיב על השאלות בהן פתחנו עלינו להבין תחילה כיצד פועל דין שומע כעונה- כיצד יכול אדם לצאת ידי חובה המוטלת עליו עצמו, על ידי דיבור של חברו?
לפנינו שלוש הבנות אפשריות:
א] שמיעה כדיבור- מאידך, ניתן לומר שגדרו של החידוש בדין 'שומע כעונה' הוא שנחשב הדבר שהשומע עצמו הוציא את המילים מפיו- כאילו דיבר ממש.
ב] אין צורך בדיבור- מאידך ניתן להבין שגם לאחר החידוש של שומע כעונה- השומע רק שמע ולא הוציא את הדברים מפיו. אלא שהתחדש שניתן להסתפק בשמיעה אמירה/קריאה של אדם בר – חיובא המתכוון להוציאו ידי חובה.
ג] 'שליחות' בדיבור- עוד ניתן לומר, שהמשמיע הוא המדבר, אלא שהתחדש שהשומע יכול להתבטל אליו ולצאת ידי חובתו.
הבה נבחן את מצות ספירת העומר לאור הבנות אלו:
להבנה הראשונה- מאחר שאמרה התורה 'וספרתם לכם', ודרשו חז"ל שתהיה ספירה לכל אחד ואחד, נראה שאין דין 'שומע כעונה' יכול להועיל במקרה זה- הואיל והתורה/חכמים דרשו דיבור ממש (וכן כתבו הלבוש והחוות יאיר.
להבנה השניה- אמנם יש צורך בספירה בדיבור בספירת העומר, אולם על ידי דין 'שומע כעונה' נחשב הדבר כאילו הוא דיבר, ועל כן יצא ידי חובתו. אכן, להבנה זו, גם אם יכול לקיים את המצוה על ידי השמיעה מחברו, עדיין עליו לעמוד בקיום המצוה.
להבנה השלישית- שהתחדש שהמשמיע הרי הוא כשלוחו, אפשר שגם לא יהיה צורך בעמידת השומעים בשעת הספירה, ודי בעמידת המוציא. ואכן, כן כותב הרי"ץ גיאות הובא (בביאור הלכה תפט, א).
ברכת כהנים- בעל בית הלוי בחידושיו על התורה (עניינים שונים ד"ה מה שאמר) מבאר שביחס לברכת כהנים לא נאמר דין 'שומע כעונה' מפני שבברכת כהנים ישנה דרישה ייחודית באופן אמירת הברכה- 'בקול רם' (סוטה לח, א), ואת זה המשמיע לא יכול להעביר לשומעים מכח דין 'שומע כעונה'; ובלשונו:
"אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכמו דנפקא לן בסוטה (דף ל"ח) מקרא ד'אמור להם' ובזה לא שייך 'שומע כעונה' דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא".
נראה, שבית הלוי הבין שגדר דין שומע כעונה הוא שהשומע יצא ידי חובה בשמיעה שלו עצמו- התחדש שהשמיעה כמוה כדיבור המשמיע, ועל כן אין נזקקים לשליחות כלל.
לאור זאת, סבר, שמכיון שבברכת כהנים ישנה דרישת הלכתית באופן האמירה- שתעשה ב'קול רם'- מה שאינו קורה בשמיעתם של השומעים- אינם יכולים לצאת ידי חובתה מדין 'שומע כעונה'.
החזון אי"ש (או"ח כט ס"ק ג) חלוק על הגדרתו של בית הלוי, ולאחר שמקשה עליו מספק קושיות, הולך בכייון השלישי אותו הזכרנו
"...שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה ויוצא ידי חובתו בשיתוף השמיעה והדיבור של חבירו...וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע לכן אף במצוות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו מכל מקום יוצא בשמיעה".
קריאת עשרת בני המן- מנהג ישראל לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת על ידי הציבור, טרם קריאת בעל הקורא. הצפנת פענח מבאר, שיש צורך שכל אחד ואחד מהציבור יקרא בעצמו את עשרת בני המן, מחמת שאת הקריאה באופן המיוחד של 'נשימה אחת' לא ניתן להעביר לציבור השומעים מכח דין 'שומע כעונה'.
כמובן, שחידושו זה נכון להגדרתו של בעל בית הלוי, שהרי לדעת החזון אי"ש אין מונע להעביר את מעשה המשמיע לשומעים על ידי דין שומע כעונה.
הפסקה לשמיעת קדושה- כאמור, נחלקו רש"י ותוס' האם העומד באמצע תפילת לחש ושומע שהציבור שהגיעו לקדושה יפסיק תפילתו וישמע (רש"י) או לא (תוס').
יש מן האחרונים שרצו לומר ששורש מחלוקתם של רש"י ותוספות הוא בגדר דין 'שומע כעונה':
רש"י למד שהשומע בדין 'שומע כעונה' יוצא על ידי פעולת החזן המשמיע, וכהגדרת החזון אי"ש- ועל כן הואיל והשומע לא דיבר הוא כלל אין בזה משום הפסק.
לעומת זאת תוס' למדו כהגדרת בית הלוי שהשומע הוא שמדבר את דיבור המצוה, ועל כן אם יפסיק המתפלל ויכוון לצאת, נמצא שהפסיק בתפילתו. ועל כן סברו שאל לאדם להפסיק לקדושה בעודו באמצע התפילה.
השומע דברי תורה ואינו מוציא בשפתיו- האלף לך שלמה דן בדבר. נראה ששאלה זו תלויה בגדר דין 'שומע כעונה'. אם 'שומע כעונה' כמוהו כשומע בלבד- אפשר שיוכל לשמוע את הדברים ללא בעיה, שהרי מהרהר בלבד, אולם אם נאמר שגדרו של 'שומע כעונה' הוא שנחשב הדבר כאילו עצמו מדבר- בכדי להוציא דברי תורה מפיו עליו לברך תחילה ברכות התורה.
קידוש בשבת רגילה- דנו הפוסקים האם עדיף שיקדש כל אחד מעצמו או שייצאו ידי חובה בברכת המקדש. העולת שבת כתב שעדיף שכל אחד יקדש לעצמו מדין 'מצוה בו יותר מבשלוחו', אולם התוספת שבת תמה על דבריו, שמצוה בו יותר מבשלוחו לא שייכת בדין 'שומע כעונה'- זאת משום שמחמת שמיעתו מוגדר הדבר כאילו הוא עצמו אומרים את המילים. נראה אם כן, שב' צדדים אלו תלויים בשאלת מנגנון פעולתו של דין שומעו כעונה.
מה בין זכור לקריאת התורה-מדברי בעל המאור והר"ן נראה, שקריאת התורה בציבור אינה חובה על כל יחיד ויחיד אלא חובה על הכלל.
הרב עובדיה מאריך בתשובה להוכיח שבמצוה המוטלת על הציבור לא אומרים את דין שומע כעונה. לאור זאת מובן היטב החילוק בין קריאת התורה רגילה לקריאה בפרשת זכור:
הקריאה הרגילה בתורה, היא חובת הציבור ועל כן בה לא שייך דין שומע כעונה, מה שאין כן קריאת פרשת זכור המוטלת על כל יחיד, ניתן עקרונית לצאת ידי חובה בשמיעה מאחר.
