שאלה שבועית: 'המוצא חמץ ביום טוב'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור מעבר על איסור דאורייתא במקום איסור דרבנן[1]
שאלה א] היחס לאיסור דרבנן במקום איסור דאורייתא- הסברה נותנת שכאשר עומד האדם בפני שתי אפשרויות: האחת- לעבור על איסור דרבנן ולהימנע מהאיסור שתוקפו מדאורייתא, והאחרת- לעבור על איסור דאורייתא, ולהימנע מהאיסור שתוקפו מדרבנן, עליו לעבור על האיסור ה'דרבנני' שתוקפו פחות חמור ולהימנע ממעבר על איסור תורה.
ועל כן, לפלא הוא, שבגמ' (פסחים ו, א) אומר רב יהודה אמר רב:
"המוצא חמץ בביתו ביום טוב, כופה עליו את הכלי [ואינו שורפו]".
הרי בכל רגע ורגע שמשייר את החמץ ביום טוב עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, ולשורפו ביום טוב מותר, שהרי 'מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך' (ביצה יב, א), ואם כן, מדוע שלא ישרפנו?
מסביר זאת רש"י (ד"ה כופה)- "דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי", הבצק אסור בטלטול משום איסור מוקצה.
הרי, שמחמת איסור מוקצה- נאסר על האדם לשרוף את החמץ על אף שגורם הדבר שיעבור על איסור חמור יותר של בל יראה ובל ימצא!
הדבר אינו מובן מסברה- כיצד אומרים אנו לאדם לעבור על איסור חמור כדי להימנע ממעבר על איסור קל?
רש"י, מכח שאלה זו, מעמיד את דברי רב יהודה אמר רב במציאות בה ביטל האדם את החמץ. ונמצא שאינו עובר על איסור תורה בהשאירו את החמץ ברשותו, ועל כן נאסר עליו לטלטלו שלא לצורך ביום טוב.
אמנם תוס' (כתובות ז. ד"ה מתוך) אינם מקבלים את העמדה זו, וכך כתבו:
"ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו. ושם) דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו משום מתוך היינו משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו אבל אין לומר דאיירי כשביטלו דמכל מקום מדרבנן מצוה לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך".
ולפיהם, שאלתנו בעינה עומדת- כיצד יתכן שאומרים לאדם לעבור על איסור דאורייתא- 'בל יראה ובל ימצא', כדי להינצל מאיסור מוקצה- שכל תוקפו מדרבנן?
שאלה ב] אין שורפים קדשים ביום טוב- גם הסברו של רש"י בסוגיא זוקק ביאור נוסף; כאמור רש"י העמיד את הסוגיא בחמץ שביטלו, ועל כן, הואיל ואינו עובר על איסור תורה לא התירו איסר מוקצה עבור שריפתו.
נראה מדברי רש"י, שבמידה והמוצא לא ביטל את החמץ קודם היום טוב- היה עליו לשרוף את החמץ ביום טוב עצמו (לר' יהודה הסובר שאין ביעור חמץ אלא בשריפה), על אף ההבערה הכרוכה בדבר.
הגמ' בשבת (כד, ב) האומרת שהלכה היא שאין שורפים קדשים ביום טוב, וזאת אף אם נאמר בעלמא ש'מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך'. נשאלת השאלה אם כן, מדוע ביחס לביעור חמץ אומרים אנו 'מתוך' ומתירים את שריפתו ביום טוב?
שאלה ג] קושי מהגמ' בשבת (ד, א)- בגמ' בשבת (ד, א) נאמר:
"רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה".
הרי, שהתירו לאדם לעבור על איסור מוקצה כדי שלא יעבור על איסור שבת החמור. ואם כן, נשאלת השאלה מדוע בסוגייתנו לא הותר לאדם לעבור על איסור מוקצה כדי להינצל מאיסור חמץ החמור?
שאלה ד] מעשה בר' ישראל סלנטר- לפני רבי ישראל סלנטר הגיע שאלה- אדם הניח תבשיל חלבי על האש ביום טוב, ובשוגג, בעודו מתבשל, נפלה לו כף בשרית לתוך התבשיל, וחתיכות בשר צפו בתוכו. רצונו של האדם הוא להסיר את התבשיל מעל גבי האש כדי שלא יגיע לרתיחה עם חתיכות הבשר בתוכו- ובכך יעבור על איסור בשר בחלב. אולם נגד רצונו זה עומד איסור מוקצה. זאת משום שכבר מעצם הנפילה נאסר התבשיל לאכילה משום שהבשר היה שומני מאוד והותיר רושם בחלב, ונמצא שכעת התבשיל 'מוקצה'.
האם רשאי הוא לעבור על איסור מוקצה כדי להינצל מהאיסור הדאורייתאי של בישול בשר בחלב, או לא?
לאחר שנשיב על השאלה הקודמת וניישב את היחס בין הסוגיא בשבת לסוגיא בפסחים, יהיה עלינו לבחון לאיזה סוגיא יש לדמות את מקרה זה.
שאלה ה] קידושין בשבת- במשנה בביצה (לו, ב) נאמר שאין מקדשין אשה בשבת, ובגמ' (לז, א) ביארה הטעם מחשש שמא יכתוב. כך גם נפסק להלכה. מעשה היה, שקידש הרמ"א זוג בשבת.
וכך היו פני הדברים- בקרקוב, עירו של הרמ"א, נהוג היה להתחתן ביום ו בצהרים (כך שסעודת החתונה תהיה בליל שבת ותחסוך בהוצאות נוספות). מעשה היה בכלה יתומה שעמדה להינשא, וטרם הכניסה לחופה נפל ויכוח אודות הנדוניא והכתובה. התווכחו הצדדים ולא הגיעו לעמק השווה עד אחר כניסת השבת. הבין הרמ"א, שאם הזוג לא ינשא כעת, והקידושין והנישואין ידחו עד מוצאי השבת תהיה בושה גדולה לבני הזוג ולמשפחותיהם, ולאורך השבת ירננו וידברו לשון הרע על בני הזוג ומשפחותיהם. ועל כן הורה הרמ"א לחתן שיקדש את כלתו בתוך השבת, וזאת על אף האיסור הכרוך בדבר! [מאז תקנה היא בקרקוב שלא להנשא ביום שישי בסמיכות לשבת].
הרי, שהתיר הרמ"א לעבור על איסור דרבנן, כדי להציל (אחרים!) מאיסור תורה של לשון הרע.
שאלה ו] המוצא חמץ בפסח בזמן הזה- בימינו, מקובל לכתוב בשטרי מכירת החמץ שגם חמץ שלא פורט על ידי המוכר בשטר מכור לגוי. לאור זאת יש לדון מה יעשה המוצא חמץ בביתו בפסח בזמן הזה. הרי לפי שטר המכירה שערך החמץ שייך לגוי, ואם ישרפנו נמצא שעובר משום 'גזל הגוי'!
האם אכן יש למשפט זה את משמעותו החלותית כפי שהקדמנו, או שמא נכתב כסלסול בעלמא אך בפועל אין לו כל משמעות חלותית, משום שלא ניתן למכור חפץ (חמץ) שאינו בעין?
תשובה
יישוב הקושי בשיטת רש"י- כאמור, רש"י (ועמו ראשונים נוספים- כאור זרוע והרשב"א) העמידו את דברי רב יהודה אמר רב ('כופה עליו כלי') בביטל את חמצו. וכאמור, לדבריהם אם לא ביטל, נאסר עליו לשרוף את החמץ.
התקשינו לדבריהם, מדוע אם ביטל לא ישרוף- במה שונה הדבר משריפת קודשים? שאלה זו נשאלה על ידי הנודע ביהודה (או"ח מהדו"ק טו), והוא משיב עליה כך:
"נלע"ד שיש הפרש גדול בין ביעור קדשים טמאים ובין ביעור חמץ... שמצות שריפת קדשים טמאים הוא מצוה מצד עצמה שמצות קדשים טמאים בשריפה ולא מצד הבעל שהקודש שלו. וכל מי ששורף קדשים טמאים הוא מקיים המצוה. ומחמת חשיבות קיום המצוה חשיב מלאכה וכן תרומה טמאה.... אבל ביעור חמץ אינו מצד החמץ רק מצד בעל החמץ איהו מצווה עליו להשביתו. אבל מי ששורף חמצו של אחר לא עשה מצוה כלל...נמצא שחמץ אינו דומה לתרומה טמאה שמצות ביעורה חל על כל אדם וכל מי שמבער מקיים המצוה ושייך לומר רחמנא אחשביה לביעוריה...אבל חמץ לא אחשביה רחמנא לביעורו ועל בעל החמץ לבד מוטל הביעור.... וא"כ איך נימא רחמנא אחשביה ויהיה נחשב מלאכה לגבי בעל החמץ ולגבי אחר לא יהיה נחשב מלאכה. ולא מצינו בשבת ויו"ט שיהיה מלאכה לזה ולא לזה".
מיישב הנודע ביהודה, שמצות שריפת קדשים מוטלת היא על כל אדם, ובעלת ערך (מצוותי) היא עבור כולם, ועל כן, בגלל חשיבותה הוגדרה כמלאכה ונאסרה ביום טוב. מה שאין כן ביחס לשריפת חמץ- המוטלת על בעלי החמץ בלבד. רק עבורו פעולה זו היא ברת משמעות וחשיבות. ועל כן 'לא אחשביה רחמנא' ואינה מוגדרת כמלאכה.
יישוב הקושי בשיטת תוס'- כאמור, הקושי העיקרי לפנינו היה בשיטת תוס', שהרי לדבריהם עולה שאף שלא ביטל ועובר על איסור תורה של 'בל יראה ובל ימצא' אינו רשאי לעבור על איסור מוקצה- ה'דרבנני' בכדי להינצל מאיסור התורה החמור!
לפנינו ארבעה כיוונים ביישוב הקושי בדבריהם:
א] אינו עובר על בל יראה- תוס' בפסחים (כט, ב ד"ה רב אשי) אומרים בשם ר"י:
"שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה.... וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף".
לדבריהם, כשיבער הלה את החמץ במוצאי היום טוב, יתברר למפרע (!) שלא עבר משום בל יראה.
לאור זאת מובן מדוע עליו להימנע מלעבור על איסור מוקצה, הואיל ויכול להימנע מאיסור התורה החמור על ידי שישרוף את החמץ במוצאי היום טוב, ואינו צריך לעבור עבור זה על איסור דרבנן.
החזון אי"ש (ב"ק סי' יח) מוכיח שניתן לעשות קנין אודיתא (קנין המעביר את החפץ לקונה ללא צורך במגע עם החפץ הנקנה ואף ללא מעשה קנין פיזי, אלא בעצם ההודאה שהחפץ שעד עתה היה בבעלותי שייך לאחר) גם כאשר החפץ אינו ברשותו של האדם, ומקשה מדוע המוצא חמץ ביום טוב לא יקנה את החמץ לגוי בקנין אודיתא?
לדברי תוס' התשובה ברורה- משום שלדבריהם ישנו פתרון שאינו כרוך באיסור כל שהוא- והוא, לשרוף את החמץ בסוף היום. ועל כן אין צורך לעבור באיסור, אפילו הקטן ביותר, כדי להינצל מאיסור בל יראה ובל ימצא.
תשובה ב] 'צורך היום קצת'- הכסף משנה (חו"מ ג, ח) מבאר, שהגם ש'מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", מכל מקום לא התירו אלא במקום בו יש 'צורך היום קצת', אולם במידה ואין צורך כלל- לא הותרה הבערה.
לדבריו, קיום המצוה אינו נחשב לצורך לענין זה, ועל כן נמצא שיש בביעור החמץ בשריפה איסור תורה, ועל כן לא התירו לו לשרוף את החמץ על אף איסור בל יראה ובל ימצא המושת עליו- 'שב ואל תעשה עדיף'.
תשובה ג] זמן המעבר על האיסורים- כיוון נוסף שמעלה הכסף משנה שם- שאכן חכמים עשו חיזוק לדבריהם אפילו במקום בו יעבור על איסורי תורה בשב ואל תעשה. אכן, במידה ובעצם המעבר על האיסור שתוקפו מדרבנן מציל את עצמו מאיסור תורה- לא העמידו חכמים את דבריהם.
ועל כן, בשריפת החמץ- שעצם המעבר על איסור מוקצה הדרבנני עדיין אינו מצילו מאיסור התורה (עד שישרוף את החמץ), העמידו חכמים את דבריהם במקום איסורי תורה ואסור לאדם לטלטל את החמץ לשם זה. אולם ברדיית פת מהתנור- בה בשעה שעובר על איסור דרבנן ברדיית הפת מציל את עצמו מאיסור התורה- ובזאת לא העמידו חכמים דבריהם במקום דין התורה.
תשובה ד] איסורים 'מאותה משפחה'- רבי ישראל סלנטר כתב לחלק בין איסורים שהינם 'מאותה משפחה'- כדוגמת שאלת רדיית הפת בשבת שהן האיסור הדרבנן הן האיסור דאורייתא הינם איסורי שבת- בזה ניתן עדיפות לאיסור התורה החמור יותר; לבין מצב בו האיסורים אינם 'מאותה משפחה'- כדוגמת איסור ביעור חמץ ביום טוב- שאיסור התורה הוא בהלכות חמץ והאיסור מדרבנן הוא מהלכות יום טוב, בזאת חכמים עשו חיזוק לאיסור מדבריהם.
מסיבה זו אסר רבי ישראל סלנטר לטלטל את הסיר המבושל ולהסירו מעל גבי האש ביום טוב- הואיל והאיסורים אינם מ'אותה משפחה' (איסור בישול בשר בחלב ואיסור מוקצה ביום טוב), ובזאת עשו חכמים חיזוק לדבריהם גם כנגד דין התורה.
שריפת חמץ שנמכר לגוי- הרב צבי פסח פרנק בספרו מקראי קודש סבור שבימנו, לאור נוסח שטרות מכירת החמץ הכולל במכירה גם חמץ הנמצא ברשותו אף שלא ידוע בעת המכירה, אסור למוצא חמץ במהלך החג לשורפו, הואיל והוא בבעלות הגוי.
אכן, הרב שמואל וואזנר (שבט הלוי ט, קטז) והרב אשר וייס שליט"א (בהגדה של פסח מנחת אשר) סבורים שגם בזמן הזה מוטל על המוצא חמץ בפסח ברשותו לשרוף את החמץ, זאת מחשש שהמכירה לא חלה ביחס לחמץ זה. ומצד גזל הגוי אין מניעה, הואיל ולגוי לא משנה האם ישרוף את חמץ זה או לא- שהרי הוא יקבל בסוף את הכסף שסוכם איתו עבור התהליך:
ובלשונו של שבט הלוי:
"מכל מקום פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע"ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ"מ שריפת חתיכת חמץ וכיו"ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו"..
[1] השיעור מוקדש לרפואת הרב שמחה כהן- הרב שמחה בן זהבה גולדה לאה, שנמצא במצב בריאותי קשה וזקוק לרחמי שמים.
