שאלה שבועית: ביטוח מיוחד לפסח בחברת איילון
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
ביטוח מיוחד לפסח בחברת איילון[1]
בעל מאפיה מכר את כל החמץ שברשותו לגוי. במהלך ימי הפסח עלתה המאפיה באש על כל תכולתה. הואיל והחמץ היה בבעלותו של הגוי בימי הפסח בעל המאפיה לא יקבל מחברת הביטוח את דמי הפיצויים עבור חמצו, זאת משום שעל פי חוקי המדינה ביכולתו של אדם לבטח חפצים הנמצאים בבעלותו בלבד, אולם אין ביכולתו לבטח חפצים הנמצאים בבעלות אדם אחר.
כפתרון לבעיה זו, באה חברת איילון- אחת מחברות הביטוח בישראל, והציעה מסלול ייחוד, לפיו, הגם שהחמץ פסח הוא של הגוי, אם אירע דבר מה לחמץ- הבעלים הישראל- מוכר החמץ מקבל את כספי הביטוח.
מסלול זה עורר פולמוס הלכתי רחב- נציג את שתים מהשאלות העיקריות שהתעוררו בעקבות פתיחת המסלול:
שאלה 1] 'בל יראה ובל ימצא' לבעלי חברת הביטוח? בגמ' בפסחים (ה, ב) מסופר שאמר רבא לבני מחוזא:
"בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור".
ציוה רבא על בני מחזא לסלק את החמץ של החיילים הגויים מבתיכם לפני פסח הואיל ואתם נושאים באחריות עליו, ואם יקרה לו דבר תצטרכו לשלם, הרי הוא כשלכם ואתם עוברים עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'.
הרי, שכאשר אדם נושא באחריות על חמץ, מגדיר הדבר את החמץ- כברשותו, ועובר עליו משם איסור 'בל יראה ובל ימצא'. ואם כן, במקרה שלנו כשחברת הביטוח שבבעלות ישראל נטלה אחריות על החמץ- מוגדר הוא כברשותה. ונמצא שבעלי החברה עוברים משום 'בל יראה ובל' ימצא'!
ואכן, דעת הרב ניסים קרליץ היתה שמסיבה זו יש להימנע מלבטח את החמץ באופן זה.
שאלה 2] איסור הנאה מחמץ בימי הפסח ('רוצה בקיומו')- עוד יש לשאול, מדוע בעל חברת הביטוח אינו עובר העל איסור הנאה מחמץ בפסח עצמו- שהרי הוא מעוניין בכך שהחמץ יישאר בעין, מפני שבכך אינו לא יתחייב בתשלום דמי הביטוח עבור החמץ. ואם כן נמצא שבפועל נהנה מהחמץ.
מקור הדברים הוא מהסוגיא בעבודה זרה (סד, א):
"ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה, ומכר עבודת כוכבים והביא לו, יין נסך והביא לו, מותר. אבל אם אמר לו, המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך, יין נסך ואביא לך, אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר רב ששת, סיפא משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו".
הרי שעצם העובדה שמעוניין בקיומו של החמץ מוגדר כהנאה מהחמץ בפסח.
הרי לפנינו סיבה נוספת לאסור ביטוח על ידי חברת ביטוח בבעלות יהודית בפסח, שהרי 'רוצה בקיומו' ונמצא שנהנה ממנו בפסח.
שאלה 3] עובדת לספירת מלאי בחול המועד- לפני כשנתיים נשאלה שאלה על ידי בעל צרכניה השייכת לאחת מרשתות השיווק. הדרישה של הרשת היתה, שבכל תחילת חודש 'לועזי' תערך ספירת מלאי. אירע, ותחילתו של החודש הלועזי היתה בחול המועד פסח.
לשם ספירת המלאי מעסיק בעל הצרכניה עובדת יהודיה. העובדת מקבלת שכר שעתי על עבודתה. ועל כן, ככל שהספירה תהיה ארוכה יותר- תקבל העובדת משכורת גבוהה יותר. נמצא, שהעובדת מפיקה תועלת והנאה ממוצרי החמץ שבחנות, שהרי מאריכים הם את זמן עבודתה ושכרה גדל. נשאלת השאלה האם מותר הדבר, או שמא נחשב ש'רוצה בקיומו' של החמץ ונהנית ממנו בפסח?
תשובה
כאמור, חברת הביטוח 'אילון' מציעה פתרון לביטוח החמץ בפסח, וישנם שמערערים וטוענים שפתרון זה מביא לכך שבעלי חברת הביטוח הם שעוברים על איסור 'בל יראה ובל ימצא' בפסח.
הנחת היסוד העומדת בבסיס ערעורם זה היא- שהגדרת חובתה של חברת הביטוח היא להשלים את דמי החפץ המבוטח במידה ואירע לו דבר מה, ובמילים אחרות- 'אחריות' על החפץ. לאור זה התקשינו מהגמ' בפסחים שם אמר רבא שהנושא באחריות על חפץ הרי הוא כבעליו.
1] 'ביטוח'- עסקה חדשה: אולם הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין אב (ח"א סי' ע) מבאר, שבהסכם הביטוח חברת הביטוח אינה מקבלת עליה את האחריות על החפץ, אלא סוגרת 'עסקה' חדשה עם בעליו לפיה, אם יקרה דבר לחפץ תשלם לו סך ממוני- כערך שווי החפץ.
תשובתו שם נסובה אודות אדם שנפטר וביתו עלה באש. חברת הביטוח שילמה את הביטוח ליורשים, ועתה בא הבן הבכור ודורש לקבל פי שנים (כחלקו של בכור) בתשלום ששילמה חברת הביטוח. אם נניח שתשלומי הביטוח אינם שיפוי של ערך הדירה אלא 'עיסקה' חדשה- בזאת אין לבכור זכות ליטול פי שנים.
הרב בקשי דורון מוכיח את הגדרתו זו- מכך שתאורטית[2] ניתן לבטח במספר ביטוחים את אותו חפץ ובמידה ויקרה דבר לחפץ יקבל בעל החפץ את מלא שווי החפץ מכל המבטחים- אף שדי בקבלה מאחד כדי לכסות את החיסרון שנוצר ולהשלים את החפץ! זאת משום שביטוח אינו השלמת החפץ, אלא עיסקה ממונית בין החברה לבעלי החפץ.
לאור זאת, ודאי שבעלי חברת הביטוח לא יעברו על איסור 'בל יראה ובל ימצא' אף אם יבטחו את החמץ בימי הפסח.
שאלה זו בהגדרת ביטוח, נידונה בדורות קודמים- כדוגמת האור שמח (שכירות ה, ו) שכתב לדון:
"מי ששכר בית מחברו, והוא דר בה והבטיח את הבית בחברת אחריות משריפה אם ישרף, ונשרף הבית, מי יקח השאראנץ [דמי הביטוח], אחרי כי החוק אשר לא יוכל אדם להבטיח בית של אחר וליקח אחר כך השאראנץ, בלתי שיהיה שלו, או שידור בתוכה. וזה טוען ואומר אני שלמתי התשלומין להחברה בכל שנה כפי החוק, ולכן הדמים שלי, וזה טוען דמי ביתי אני נוטל, מה יעשו בית דין בזה".
שאלה זו תלויה בשני הצדדים שהעלנו- אם עניינו של הביטוח הוא השלמת החפץ- אכן אינו נוגע לשוכר- שאינו בעל הבית. אולם אם עניינו של הביטוח הוא 'עסקה ממונית'- שבה המבטח משלם לחברה סך קבוע והם מתחייבים לו לשלם סכום כסף מסוים אם יקרה דבר לחפץ
תחילה הביא האור שמח ראיה לנידון זה ממשנה בבא מציעא (לה, ב):
"השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים".
ובגמ' (שם לו, ב) נפסקה הלכה כר' יוסי.
לכאורה, טענתו של ר' יוסי- 'כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו', נכונה גם ביחס לביטוח- כיצד עושה השוכר 'סחורה' ב'פרתו'-ביתו של חברו?
כאן, מחדש האור שמח ואומר, שביטוח אינו לקיחת אחריות גרידא, אלא הוא 'עיסקא' בין חברת הבטוח למבטח, ועל כן עקרונית אין קשר בינה לבין הבעלות על הנכס.
2] הגדרת 'בעלות' החברה על נכסיה [גדר 'חברה בע"מ' בהלכה]: כיוון נוסף המופיע בפוסקים להתיר את פוליסת הביטוח של חברת אילון, נוגעת לשאלת הגדרת בעלי החברה כ'בעלי הממון'.
הגמ' בפסחים ממנה עלה שהנושא באחריות על חמץ הוא שעובר משום 'בל יראה ובל ימצא', עסקה ביחיד המקבל על עצמו חיוב אחריות על חמץ- והוא אכן עובר על איסור בל יראה ובל יימצא.
במקרה שלנו- חברת איילון היא 'חברה בע"מ'- בערבון מוגבל. משמעות הדבר- מבחינת דיני 'המשפט האזרחי' היא, שהחברה אינה בבעלות מנהלה, אלא היא יישות ממונית נפרדת. מסיבה זו במידה ונקלעה החברה לחובת ופשטה את הרגל, אין החובת מוטלים על כתפיו של מנהלה, אלא רק על הנכסים שבבעלותה של החברה.
הפוסקים דנו מהי עמדת ההלכה ביחס 'לחברה בע"מ'. הגדרה זו משמעותית לענייני שבת, קניינים ועוד תחומים רבים בהלכה. הרב אשר וייס שליט"א סבור שגם בעיני ההלכה 'חברה בע"מ' היא יישות ממונית עצמאית. מסיבה זו בעל החברה (שלאור ההגדרה הנ"ל הינו מעין 'מנהל' שלה בלבד) אינו הנושא באחריות על החמץ- וממילא החמץ אינו ברשותו אלא ברשות החברה.
3] חברת 'על'- בבעלות גוי: הרב שמואל אליעזר שליט"א כותב שבעלי חברת הביטוח אינם עוברים משום 'בל יראה ובל ימצא', משום שלחברת אילון ישנה חברה אנגלית המבטחת את החברה- ומשלמת על כל תשלום אותו משלמת החברה באופן יחסי. ונמצא, שאליבא דאמת האחריות מוטלת על החברה שבבעלות הגוי- ועל כן בעלי חברת איילון אינם עוברים משום 'בל יראה ובל ימצא'; וכך כתב:
"כיון דחברת הביטוח מבוטחת על ידי חברת ביטוח עליונה, והיא בדרך כלל חברה של נכרים. וכך הוא הנוהל בכל חברות הביטוח, שהם עצמם מבוטחים מחברה עולמית מעליהם. הרי נמצא דבפועל אין אבדן החמץ גורם לו הפסד, אלא לחברה העליונה שמעליו. ובכהאי גוונא פקע מיניה דינא דבל יראה, וכמבואר להדיא בדברי המג"א בסי' ת"מ, דכל היכא דהנפקד הפקיד אצל אחרים, אין הנפקד עובר, כל שהאחריות של הנפקד השני חופפת לאחריות של הראשון..".
אכן, למעשה כתב הרב שמואל אליעזר שטרן שאין זה פתרון, הואיל וישנו סכום מסוים של 'השתתפות' שנושאת חברת הביטוח הישראלית על עצמה :
"לפי מה שנתברר לי מתוך המציאות, הרי שאפילו אותן החברות המבוטחות אצל חברות על, עם כל זה יש אחוז מסויים או סכום מסויים של השתתפות עצמית. וכיון שכן, נמצא דאין האחריות של אותה החברה מכסה את כל האחריות, ואכתי החמץ נמצא גם באחריותם של חברות הבטוח הישראליות, ואם כן הם עוברים על בל יראה", והביטוח אצל "חברות העל" אינו מועיל".
שאלת 'רוצה בקיומו'- כאמור, מלבד הקושי ה'בעלותי' על החמץ, התקשו הפוסקים מדוע לא מוגדר הדבר כ'רוצה בקיומו' של החמץ?
מצינו מספר כיוונים: 1] יש שחלקו- שרב בעבודה זרה החייבת בכילוי עובר ישנה בעיה אם 'רוצה בקיומה' ונהנה ממנה, אולם בחמצו של גוי שלא מוטלת על הישראל חובת ביעור אין בעיה בכך שרוצה בקיומו.
2] יש שביארו (כך עולה מדברי החתם סופר), ש'רוצה בקיומו' המוגדר כהנאה, היינו רק כאשר יש ל'רוצה' רווח חיובי, אולם כאשר כל הנאתו מסתכמת במניעת הפסד בלבד, אין הרצון בקיומו נחשב להנאה אסורה.
הסבר זה צריך עיון מהסוגיא בעבודה זרה, שם ה'רצון בקיומו' הוא עבור מניעת הפסד בלבד?
כשאלה זו שאל הרב גנוט שליט"א את הרב חיים קנייבסקי, שהשיב שמלוה גוי אינו מוגדר כבטוח ועל כן אינו מוגדר מניעת הפסד גרידא, אלא כרווח.
3] יש שהשיבו שב'רוצה בקיומו' נכללת רק הנאה ישירה מהממון עצמו ממש.
כמובן, ששאלת הנאתה של העובדת בצרכניה הסופרת את מלאי החנות תהיה תלויה בתירוצים השונים- זאת משום שהנאה ישירה מהחמץ אמנם אין לה, אך סוף כל סוף מפיקה ממנה רווח חיובי ולא רק 'מניחת הפסד', ועל כן, להגדרתו של החתם סופר תהיה עבודתה אסורה משום הנאה מחמץ בפסח.
