שאלת השבוע: נאמנות אדם על יהדותו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בגמ' בפסחים (ג, ב) מובא מעשה בגוי שעלה לירושלים הציג עצמו כיהודי ואחר שהאמינוהו האכילוהו מקרבן פסח, וכך מסופר שם:
"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתיב (שמות יב, מג) 'כל בן נכר לא יאכל בו' (שמות יב, מח) 'כל ערל לא יאכל בו' ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא- מי קא ספו לך מאַליה? אמר ליה: לא. כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה! כי סליק אמר להו: מאליה ספו לי. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא?! אמרו ליה מאן אמר לך הכי? אמר להו רבי יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך ר' יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".
בכל השנים, טרם הגעתו לפני ר' יהודה בן בבא, האמינו לגוי שהוא יהודי ללא כל בדיקה.
תוס' במקום (ד"ה ואנא, ובדומה ביבמות מז. ד"ה במוחזק) סבורים, שאדם הבא לפנינו ואומר 'ישראל אני' נאמן ומוכיחים זאת מסוגיא ביבמות. אלא שמעירים שמהסוגיא בפסחים אין ראיה להלכה זו, זאת משום שאפשר שהאמינוהו רק מחמת שמדובר ב'רוב ישראל'.
נציין, שהמאירי (יבמות מו, ב) מביא ראשונים הסוברים שגם במידה ולא הוחזק כגוי ואמר 'גר אני', אינו נאמן.
שאלה א] נאמנות האדם על יהדותו- שאלתנו הראשונה היא, האם אדם המצהיר שהינו יהודי נאמן. בתי הדין נזקקו לשאלה זו בעת שהחלה העליה מרוסיה. אז באו רבים בפניהם, וטענו ליהדותם. האם ניתן לקבל את דבריהם ללא עדות נוספת, או לא?
שאלה ב] נאמנות האדם על גויותו- שאלה זו נסובה אודות מעשה שהגיעו לפתחו של דודי[1]- הרב ברוך רקובר (בעל הברכת אליהו) ששימש כאב"ד חיפה. באה אשה וספרה שאביה יהודי ואמה גויה. כל העת סבורה היתה שהיא יהודיה- משום שחשבה שהיהדות נגזרת מהאב, ועל סמך זה הציגה את עצמה כיהודיה בעת שעלתה לארץ, וכך נכתב בתעודת הזהות שלה. אולם פעם, בעת נסעה 'ב'כרמלית' בחיפה שמעה שני יהודים משוחחים והבינה מדבריהם שהיהדות נגזרת מהאם. ועל כן בקשה להתגייר (וזאת אף על פי שעד עתה לא שמרה מצוות).
לאחר שהתגיירה, אמרה לבעלה שאינה מעוניינת לשוב ולהתקדש לו, אלא מעוניינת היא להתחתן עם אדם אחר ללא קבלת גט ממנו, הואיל ו'גר שהתגייר כקטן שנולד דמי'.
וכאן נשאלת השאלה, האם ניתן להשיאה לאדם אחר ללא גט מבעלה הראשון, או שמא אינה נאמנת להעיד על גויותה, וחוששים אנו שהמציאה את כל הסיפור כדי להינשא לאחר ללא קבלת גט?
נשים לב, ששאלה זו הפוכה מהשאלה הקודמת- השאלה הקודמת עסקה בשאלה האם אדם נאמן על יהדותו, ואילו שאלה זו עוסקת בשאלה האם אדם (שהחזיק עצמו כיהודי) נאמן על גויותו?
שאלה ג] הכחשת ב' כתות עדים בשאלת יהדות- לפני בית הדין[2] באו זוג- האשה מעוניינת להתגרש, והבעל הסככים לגרשה בתנאי שתשליש לידו סכום של 4000 ₪. עתה, טוענת האשה שהבעל כלל אינו יהודי, ועל כן, לא זו בלבד שאינה צריכה לשלם לו את הסכום אותו דורש, אלא גם אינה זקוקה לגירושיו כדי להיות מותרת לשוק. כסיוע לדבריה הביאה האשה שני עדים שאם בעלה אינה יהודיה.
כנגד דבריה, הביא הבעל עדים שאמו יהודיה.
נשאלה השאלה, האם צריכה האשה לקבל גט כדי להתירה לשוק? וכן, האם צריכה לשלם לבעל את הכסף שהובטח לו במידה ויתן את הגט?
שאלה ד] התנהגה מנהג גויים וזרעה טוען ליהדותה- מעשה היה באשה שחיה כגויה גמורה עם גוי, ועתה מגיע בנה לפנינו וטוען שהיא היתה יהודיה שנשאה לגוי, ובמהלך השואה התחבאה והתנהגה כגויה גמורה. וכסיוע לצדקת דבריו אומר שנימול כילד, וכן שבדרכון של הסב- אבי האם מופיעה האות j כביטוי להיותו יהודי. והשאלה היא האם ניתן להאמינו על סמך ראיות אלו ולקוברו בקבר ישראל, או לא?
שאלה ה] נאמנות האדם על גויותו לענין חמץ- אדם נקלע לחנות לממכר מזון בבני ברק לאחר הפסח, וכשביקש את אישור מכירת החמץ, השיב לו המוכר שהוא גוי ועל כן לא היה צריך למכור את החמץ. האם יכול הקונה לסמוך על דברי המוכר ולרכוש ממנו את החמץ, או לא[3]?
תשובה
כאמור, שיטת תוס' בפסחים היא, שאדם נאמן להעיד על יהדותו. תוס' מוכיחים זאת מהגמ' ביבמות (מה, א) שם נאמר, שהאומר על עצמו שהוא גר נאמן במיגו שיכול היה לומר 'ישראל אני'. נראה בפשטות, שאדם נאמן להעיד על עצמו שהינו מישראל.
לפנינו מספר כוונים בהסבר נאמנות זו, כשלכוונים השונים ישנן השלכות הלכתיות משמעותיות.
- 'רובא דליתא קמן' - מדברי תוס' ביבמות (שם) שנאמנותו היא מדין 'רוב'- רוב מי שמגיע לפנינו ואומר שהוא ישראל- הרי הוא ישראל, משום שגוי בדרך כלל לא יאמר על עצמו שהוא יהודי.
- 'חזקה' - רבנו תם בספר הישר מבאר, שנאמנותו היא מדין חזקה- לא מסתבר שאדם יאמר על עצמו שהוא יהודי.
בשונה מההסבר הראשון המתבסס על דבר הטבוע בטבע המציאות, הסבר זה מתבסס על חזקה התנהגותית (כדוג' חזקת 'אין אדם פורע תוך זמנו'- המבוססת על הרגל וטבע אנושיים).
חזקה זו שייכת יותר בדורות בהם מצב האומה הינו בשפל, אולם בדורנו, שעם ישראל שב לארצו ויש לו מדינה חזקה ועצמאית, יתכן וחזקה זו כבר אינה נכונה.
- מילתא דעבידא לגילויי – מדברי הריטב"א (יבמות מז.) והנימוקי יוסף (טז.) עולה נימוק אחר לדין זה, והוא ש'מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינישי'- אנשים אינם משקרים בדבר העשוי להתגלות. גם שאלת יהדותו של הבא לפנינו האי 'מילתא דעבידא לאגלויי, שהרי ניתן יהיה לתחקר את הם כשתבוא לפנינו.
אף ביחס לכלל זה עצמו יש לדון על מה הוא מבוסס- האם גם הוא מבוסס דין רוב, וכן האם תוקפו מהתורה או מדרבנן?
מדברי הריטב"א והנימוקי יוסף שהסבירו לאור כלל זה את היכולת להעיד על עצמו נראה שתוקפו של דין זה הוא מהתורה. ומנגד, בדעת החולקים שנזקקו לטעמים אחרים כדי להסביר את נאמנות האדם על יהדותו, נראה שסברו שתוקפו של כלל זה אינו מהתורה.
נציין, שהמאירי הביא, שיש הסוברים שאדם נאמן להעיד על יהדות רק אם הוחזק ביהדות שלושים יום. את הסוגיא ממנה עולה שנאמן האדם להעיד על יהדותו, העמיד במקרה שהוחזק שלושים יום כיהודי.
בדבריו, חולק המאירי על שלושת ההבנות הנ"ל, וסובר שרק במידה והוחזק כיהודי בפועל על ידי התנהגותו כיהודי- נאמן.
במקרה שהוזכר בשאלה ג'- הכחישו ב' כיתי עדים זו את זו, ונמצא שישנו ספק בשאלת יהדותו. האם במצב זה ניתן להשתמש ברוב להכריע את הספק?
בדרך כלל בתרי תרי אין הולכים אחר להכריע את הספק, אולם אחר חזקה הולכים גם בזה.
נמצא, ששאלת הנאמנות במקום 'תרי ותרי' נתונה במחלוקת בין הכוונים השונים שהועלו ביסוד נאמנות האדם על יהדותו. לדברי רבנו תם שנאמנותו היא מדין חזקה, יהיה נאמן גם בזה, ואילו לתוס' הסוברים שנאמנות היא מדין רוב, בזה אינו נאמן.
בפסק הדין הכריעו הדיינים שהנאמנות היא מדין רוב, ועל כן- בתרי ותרי לא יועיל, וכן ממון לא ניתן יהיה להוציא על פיו. ועל כן נמצא, שצריכה גט, אולם מנגד ממון לא יוכל הבעל להוציא ממנה.
בבואנו לדון במקרה הראשון שהוזכר (שאלה ב) אודות האשה שהציגה עצמה יהודיה ולאחר מן טוענת שטעתה ולא ידעה מיהו יהודי, עלינו להידרש לסוגיית 'אמתלא'.
הלכה היא- שאשה שאמרה לבעלה 'טמאה אני לך' (נדה), ולאחר מכן אומר שאינה נדה ומתרצת את דבריה הקודמים בכך שלא חשה בטוב, נאמנת- שהרי נתנה אמתלא לדבריה. אולם כל סאת אם לא לבשה בגדי נדות, אך בלבשה בגדי נדות אינה נאמנת לתת אמתלא לדבריה, הואיל ועשתה מעשה, ומסתבר שלא היתה עושה מעשה אם אין הדבר אמת.
גם במקרה שלפנינו- האשה חתמה בעבר על כך שהיא יהודיה, ומתוקף זה קבלה אזרחות ישראלית. האם נחשב הדבר למעשה המונע ממנה את היכולת לתת אמתלא לדבריה, או לא?
חברי בית הדין סברו שבמקרה זה נאמנת האשה לתת אמתלא לדבריה, וחילקו בין מקרה זה למקרה של הגמ' בשני אופנים:
א] בהוחזקה נדה- מדובר שהאשה נותנת אמתלא המסבירה מדוע טענה טענה שקרית, ובזה אינה נאמנת אם עשתה מעשה, אולם במקרה שלפנינו, האמתלא שאומרת האשה מסבירה מדוע טענתה נטענה בטעות (סבורה היתה שהיהדות נקבעת על פי האב), ועל כן תהיה נאמנת.
ב] בנוסף, בהוחזקה נדה על ידי לבישת בגדים, היא עשתה את מעשה הלבישה מרצונה, ועל כן הלבישה נחשבת לעדות משמעותית דיה ואינה יכולה לחזור בה. אולם במקרה שלפנינו, האשה חתמה על המסמכים על כרחה- כחלק מהליך קבלת תעודת הזהות, ועל כן אין מעשה זה מהווה ראיה לכנות טענתה הראשונה וניתן לקבל את דבריה האחרונים.
זאת ועוד, שבמקרה שלפנינו ישנה נאמנות נוספת לאשה מדין 'הפה שאסר'- שהרי אם לא היתה האשה אומרת שחתמה על המסמכים המורים על כך שהיא יהודיה לא היינו יודעים זאת- ואם כן, הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ממכלול הסיבות הללו, פסקו בית הדין שהאשה נאמנת בדבריה ואינה צריכה גט מבעלה הראשון
במקרה שהאם התנהגה במנהג גויים והבן טוען שהיתה יהודיה והוכיח זאת מכך שנמצא נימול ומתעודת הזהות של הסב- אבי האם. דעת הרב הרצוג שניתן להתיר על סמך ברית המילה, ואילו הרב עובדיה מתיר על סמך תעודת הזהות. ועל כן פסקו למעשה בבית הדין של ארץ חמדה שניתן להכירו כיהודי על סמך הפרטים הנ"ל.
במקרה האחרון- אודות מוכר הטוען שהאו גוי ועל כן לא היה צריך למכור את חמצו בפסח, הורה הרב דינר שנאמן, וזאת, משום שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הינו מדרבנן בלבד, ועל כן גם אם נאמר שאין לפנינו לא חזקה ולא רוב לסמוך עליהם (הואיל ולדבריו הוא גוי ואינו נאמן), נאמן הואיל וכל הספק שלפנינו הוא ספק דרבנן, ועל כן ניתן לקנות מאותו חנות.
