שאלה שבועית: בא במחתרת (3) – 'פיקוח על הגל' להצלת ה'בא במחתרת'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעורים הקודם מנינו מספר הסברים בטעם היתר הריגת 'בא במחתרת', נשוב ונציינם בקצרה:
א] פיקוח נפש כשאין 'מאי חזית'- בבא במחתרת אין את סברת 'מאי חזית', ועל כן במצב זה אומרים ש'הבא להורגך השכם להורגו'- ורשאי להרוג את הבא במחתרת להצלתו.
ב] מדיני עונשים- ההריגה מדיני עונשים, מעין 'שליח בית דין'.
ג] ימות אחד ולא שניים- במידה ויהרגנו ימותו שניהם (הבא במחתרת- על ידי בית הדין), ועל כן ימות אחד ואל ימותו שנים.
וכאמור תלינו את הכיוונים השונים במחלוקת האמוראים בירושלמי, אודות קבוצה שתפסוה גויים ואמרו להם- או שתמסרו לנו את אדם פלוני או שנהרוג את כולכם.
בנוסף, הארכנו בשיטתו של המגן אברהם הסובר שבשבת (בשונה מיום חול) אסור לאדם להעמיד עצמו על ממונו, וביארנו את דבריו על פי שיטת בעל המאור בענין היתר הכניסה למצב של פיקוח נפש.
השיעור שלפנינו נעסוק בשאלה האם ניתן לפקח על הגל בשבת לשם הצלת ה'בא במחתרת'. גנב 'בא במחתרת' ובהיותו במחתרת נפגע, האם ניתן להזמין עבורו את כוחות ההצלה בשבת?
נחלקו בשאלה זו הראשונים- הרמב"ם בהלכות גניבה (ט, יג) כותב:
"כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו[1]".
מנגד, על הגמ' בסנהדרין (עב, ב) בה נאמר:
"אין לו דמים בין בחול בין בשבת... אלא דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן ליה בשבת מבעיא אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל".
מפרש רש"י (ד"ה אם):
"אם כשהיה חותר נפל עליו (את) הגל - מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה - גברא קטילא הוא משעת (סתירה)".
נראה מדבריו, שרק במידה ו'יש לו דמים' (באב הבא על בנו במחתרת שרחמיו עליו) יש לפקח עליו את הגל, אולם במידה ו'אין לו דמים' ונפגע תוך כדי שבא במחתרת אין לפקח עליו את הגל.
שיטת רש"י טעונה הסבר- מדוע אחר שנפגע בהיותו במחתרת אין לפקח עליו את הגל? מדוע שונה הוא מ'בא במחתרת' רגיל אחר שיצא מהמחתרת, שאז שוב יש לו דמים?
מנגד, אם נשים לב- הגמ' למדה שמפקחים את הגל על הבא במחתרת ביש לו דמים. לדברי הרמב"ם מדוע חידשה זאת הגמ' דווקא ביחס ל'יש לו דמים'? מדוע לא כתבה זאת ביחס ל'אין לו דמים'? הרי לדעת הרמב"ם גם עליו מפקחים את הגל בשבת?[2]
המאירי מצדד בדעתו של הרמב"ם, ומבאר שהגמ' שחידשה את דין זה דווקא ב'יש לו דמים', משום שעסקה בספק חי ספק מת- ובזה יש הבדל בין 'יש לו דמים', בו מפקחים את הגל, ל'אין לו דמים' עליו אין מפקחים את הגל מספק.
הסברו של המאירי דורש ביאור – שהרי הלכה היא שבספק פקוח נפש מחללים את השבת כודאי, ואם כן מדוע לא נחלל את השבת גם על מי ש'אין לו דמים'.
תשובה
מעשה שהיה לפני שנים- תושב ארצות הברית זקוק היה לניתוח, מכיון שלא היה לו ביטוח רפואי, החליט לעשות את הניתוח במדינת עולם שלישית. כשחזר לביתו לאחר הניתוח חש בכאבים חזקים בבטן, ובבדיקה התגלה שכשפתחו את בטנו בכדי לנתחו 'הסירו' ללא רשותו את אחת הכליות והשתילוה בגופו של אדם אחר, שהיה זקוק להשתלה.
אותו אדם שלח חוקר פרטי שחקר ובדק אצל מי מושתלת הכליה. אחר שגילה מיהו המושתל, תבעו הלה בבית המשפט ודרש ממנו- או שיעשה ניתוח וישיב לו את הכליה, או שישלם עליה כדת וכדין טבין ותקילין.
שאלתנו היא, האם מבחינה הלכתית יכל הלה לדרוש תשלום עבור נטילת איבר מגופו או לא?
המענה לשאלה זו, נעוץ בשאלה האם האדם 'בעלים' על גופו, או שמא הגוף הופקד בידיו, אולם אינו ממונו?
בשאלה זו האחרונה, נחלקו הרב שלמה יוסף זוין והרב שאול ישראלי.
דעת הרב זוין: אדם אינו בעלים על גופו- הרב זוין (בספרו 'לאור ההלכה') חיבר מאמר שלם אודות מחזה של שקייספיר; המחזה עוסק בשיילוק שלוה כסף, וכערבון נתן את ידו-'ליטרא בשר כערבון'. במאמר דן הרב זוין האם יש לחוזה זה משמעות מבחינה ההלכה?
דעתו היא, שהחוזה בטל ומבוטל, וטעמו הוא, שאין ביכולתו של אדם לסחור בגופו השייך לבורא העולם.
בין השאר, מבסס הרב זוין את דבריו על הפסוק (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו"- הואיל והגוף אינו בבעלותו של האדם, אסור לו לשלוח את ידו, ובמידה וישלח יד- יידרש דמו!
עוד הוכיח דבריו מהאיסור להכות את חברו אפילו אם נעשה הדבר בהסכמתו! זאת משום שהאדם אינו בעלים על גופו[3]. כך גם כותב שולחן ערוך הרב (הלכות נזקי גוף ונפש):
"אסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות, כי אין לאדם רשות על גופו כלל".
בדרך זו מסביר הרב זוין מדוע הודאת בעל דין מחייבת בדיני ממונות, אך לא באיסורים- בחיובי מלקות ומיתה. זאת משום שממון הוא בבעלותו- ועל כן נאמן עליו, מה שאין כן גופו- שהואיל ואינו בבעלותו אין בכוחו להודות עליו.
דעת הרב ישראלי: אדם בעלים על גופו- מנגד, דעתו של הרב ישראלי (עמוד הימיני סי' יא) היא, שאדם בעלים על גופו. לדבריו, כל ההיתר להוציא ל'מלחמת רשות' מבוסס על הסכמת האומות לסכן את הציבור עבור זה, וזאת על אף הסכנה הכרוכה בדבר. על כרחך, שביכלתו של האדם להחליט ולקבוע את שיעשה עם גופו.
לדבריו, במעשה באותו אדם מארצות הברית שנטלו את כלייתו שלא ברשותו, בכוחו לתבוע מהמושתל שיביא את כלייתו או לחילופין ישלם את תמורתה.
המנחת חינוך (מצוה רלז) כותב שבמידה וניסה האדם לשלוח יד בנפשו, ולא הצליח במעשיו, אלא רק פצע את עצמו קשה, אין לחלל עליו את השבת.
המנחת חינוך לומד זאת ממה שמצינו לגבי השבת אבידה, שהמאבד ממונו מדעת- אין לגבי ממון זה מצות השבת אבידה. אף כאן, ביחס לגופו סבור המנחת חינוך שהאדם הוא בעלים על גופו, ובמידה ושלח יד בנפשו וניסה לאבדה, אין מחויבות להשיב את נפשו (וממילא אסור לחלל על הצלתו שבת).
ביאור מחלוקת רש"י והרמב"ם- לאור הדברים הנ"ל, מבאר האור גדול את שיטתו של רש"י בדין ה'בא במחתרת'. ה'בא במחתרת' כמוהו כמאבד עצמו לדעת- והפקיר את גופו, ועל כן סבר רש"י שעתה אין לחלל עליו את השבת.
כמובן, הסבר זה מתאפשר רק אם נניח שהאדם הינו בעלים על גופו, שהרי אם אינו בעלים על גופו אין כל משמעות לרצונו לפגוע בעצמו.
ואפשר, שבנקודה זו עצמה נחלק הרמב"ם, וסבר שהאדם אינו בעלים על גופו, ועל כן גם אחר רצונו לפגוע בעצמו אין כל מונע, ואף מצוה להצילו.
ואכן, החלקת יואב השיג על חידושו של המנחת חינוך, בטענה שביחס לאבידת גופו לא שייך להשתמש במינוח אבידה מדעת, הואיל והנפש אינה בבעלותו של האדם אלא ניתנה לו כמתנת שמים.
יישוב שיטת רש"י באופן נוסף- אופן נוסף בו ניתן ליישב את שיטת רש"י הסובר שאין לחלל שבת לשם הצלתו מופיע בדברי הרב חרל"פ בספרו בית זבול. לדבריו, חובתו של האדם לסייע לחברו להמשיך לחיות, אולם אין חובתו להשיב לחיים את חברו. ועל כן, הואיל ואינו מצווה על כך- לא הותר הדבר בשבת.
הקושי בדעת הרמב"ם- כאמור, המאירי המאירי צידד בדעתו של הרמב"ם, וביאר שהגמ' שחידשה את דין זה דווקא ב'יש לו דמים', משום שעסקה בספק חי ספק מת- ובזה יש הבדל בין 'יש לו דמים', בו מפקחים את הגל, ל'אין לו דמים' עליו אין מפקחים את הגל מספק.
וכאמור, התקשנו בדבריו (וכן הקשה החלקת יואב)- הרי אפילו במקום ספק פיקוח נפש הלכה היא שמחללים את השבת, ואם כן מדוע אין לחלל?
השאלות חיים מיישב זאת לאור מחלוקתם של בעל המאור והרמב"ן אודות השאלה האם מחללים שבת על חיי עובר. דעתו של בעל המאור היא שמחללים, אולם לעומתו סבר הרמב"ן שאין לחלל שבת על עובר, הואיל וכל הסיבה שמחללים שבת להצלת אדם היא משום חזקת החיות שיש לו, וזאת אין לעובר.
לאור דברי הרמב"ן מבוארים דברי המאירי המחלק בין ספק פיקוח נפש לודאי. זאת משום שכאשר מדובר באדם שחי באופן ודאי- יש לחלל את השבת מחמת חזקת החיים שיש לו. אולם במידה והורעה חזקת החיים שלו (נפל עליו הגל וספק הוא בחיים ספק לא) אין לחלל עליו את השבת.
נציין, שהלכה למעשה- מחללים את השבת גם על המאבד עצמו לדעת.
[1] האחרונים מציינים שודאי כוונתו במידה וכעת לא נשקפת לו עוד סכנה מה'בא במחתרת'.
[2] עוד יש לדון בדעת הרמב"ם מדוע הוצרכה הגמ' לחדש שבמידה ולא נשקפה סכנה לחיי בעל הבית מה'בא במחתרת' יש לפקח עליו את הגל? הרי מילתא דפשיטא הוא, שהרי יש לו דמים? אבן האזל על אתר מיישב זאת ואומר שהיתה הוא אמינא שמחמת גניבתו הרי הוא בכלל אותם ש'מורדים ולא מעלים', ועל כן הוצרכה הגמ' לחדש שניתן להצילו מהגל שעליו, הואיל ולא מדובר בגנב סדרתי אלא במעידה חד פעמית. ובזה איננו מיישמים ביחס אליו את הכלל ש'מורידים ולא מעלים.
[3] עוד הוכיח זאת מדיון הגמ' (סנהדרין פד, ב) האם בן מקיז דם לאביו או לא, ולא מעלה אפשרות שיהי פטור מחמת שנעשה הדבר ברשותו ולדעתו.
