שאלה שבועית: בא במחתרת (ב)
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בשיעור הקודם מנינו מספר הסברים בטעם היתר הריגת 'בא במחתרת', נשוב ונציינם בקצרה:
א] פיקוח נפש כשאין 'מאי חזית'- בבא במחתרת אין את סברת 'מאי חזית', ועל כן במצב זה אומרים ש'הבא להורגך השכם להורגו'- ורשאי להרוג את הבא במחתרת להצלתו.
ב] מדיני עונשים- ההריגה מדיני עונשים, מעין 'שליח בית דין'.
ג] ימות אחד ולא שניים- במידה ויהרגנו ימותו שניהם (הבא במחתרת- על ידי בית הדין), ועל כן ימות אחד ואל ימותו שנים.
וכאמור תלינו את הכיוונים השונים במחלוקת האמוראים בירושלמי, אודות קבוצה שתפסוה גויים ואמרו להם- או שתמסרו לנו את אדם פלוני או שנהרוג את כולכם.
עתה, ניגש לסברה העומדת בבסיס ההיתר. ה'בא במחתרת' בא לגנוב אולם עם כל זאת הותר להורגו, כפי שמסביר זאת רבא בגמ' בסנהדרין (עב.):
"אמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי [יעמוד לפני] ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה 'אם בא להורגך השכם להורגו'".
שאלה א] ההבדל מכיבוי שריפה בשבת- בהלכות שבת, ההלכה היא שאסור לאדם לכבות את האש בשבת אפילו כל רכושו עולה באש, וזאת על אף הקושי הנפשי הכרוך בדבר. לאור זאת נשאלת השאלה, מדוע גם ב'בא במחתרת' איננו דורשים מהאדם להתעלם מהגניבה ולאפשר לגנב לגנוב, ובכך להימנע ממצב בו יזקק לאיסור רציחה החמור?
שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר על גניבה הנעשית בשבת- שם כותב השו"ע (שכט, ז):
"יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות".
הרי שהתירו לחלל שבת על עסקי ממון, מחשש שאם יעמוד היהודי בפני הגוי שבא ליטול את ממונו סופו בא לידי נפשות. וגם שם נשאלת השאלה- מדוע לא נאסור עליו לעמוד על ממון, ובכך ימנע חילול השבת?
ואכן, המגן אברהם (שכט ס"ק ה) כתב שאם ביכלתו של האדם להימנע ממגע עם נוטל הממון, עליו להימנע מזה, גם במחיר של איבוד ממונו:
"וצריך עיון דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת! ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת".
שאלה ב] ההבדל בין שבת לחול- גם לדברי המגן אברהם, עדין נותר לנו לברר מהו טעם ההבדל בין שבת לחול- מדוע בשבת עליו להימנע מלהתעמת עם הגנב, ואילו ביום חול רשאי להתעמת איתו על אף שעלול להגיע לאיסור לא תרצח?
שאלה ג] קושי מלשון הגמ'- עוד עלינו להבין, כיצד יישב המגן אברהם את דברי הגמ' (סנהדרין עב:) שכותבת במפורשת שדיני 'בא במחתרת' שייכים גם בשבת עצמה?
תשובה
כפי שציינו בשאלה, בגמ' סנהדרין (עב:) נאמר כך:
"תנו רבנן 'דמים לו' בין בחול בין בשבת, 'אין לו דמים' בין בחול בין בשבת בשלמא 'אין לו דמים' בין בחול בין בשבת איצטריך, סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן, קא משמע לן דקטלינן ....".
[ניתן להסביר את ה'קא משמע לן' בשני אופנים:
אפשרות א- לומר שהתורה חידשה שעל אף שההורג את ה'בא עליו במחתרת' מוגדר כשליח בית דין, אולם בכל זאת אין הבדל בין חול לשבת. או שמא חידשה שהיתר ההריגה של 'בא במחתרת' אינו מדין שליח בית דין[1]].
הרב שלמה זלמן אוירבך במנחת שלמה (א, ז) מציג שני מהלכים ליישב את הקושי ביחס שבין הצלה משריפה בשבת לעמידה בפני 'בא במחתרת':
מהלך א] 'בא במחתרת' רק כשנוצר עימות- תחילה מחלק הרשז"א בין מקרה בו נוצר עימות כל שהוא בין בעל הבית ל'בא במחתרת' (כגון שאמר לו 'עמוד במקומך' או שדרש שיביא לו מפתח וכדו')- שאז רשאי הוא לעמוד על ממונו. למקרה בו לא נוצר עימות, שאז עליו להימנע מעימות כדי להינצל מאיסור הרציחה.
הגדרת המצב כ'פיקוח נפש' חלה רק כאשר נוצר עימות בין ה'בא במחתרת' לבעל הבית, אולם כל עוד לא נוצר עימות אין זה מוגדר כמצב של 'פקוח נפש', ועל כן אינו רשאי להורגו.
דברי המגן אברהם, נסובו איפוא על מקרה בו ה'בא במחתרת' לא הבחין בבעל הבית ולא נוצר עימות, ולזאת סבר שאינו חייב שאסור לו להרוג את הבא במחתרת.
אולם הרשז"א דוחה את הסבר זה- משום שלאור הסבר זה היה אמור להיות הדין ביום חול מקביל לדין של שבת- שאין להרוג את ה'בא במחתרת' אלא אם כן נוצר עימות. אכן להלכה אין זה כך- אלא ביום חול רשאי להרוג את הבא במחתרת' בכל מקרה[2].
מהלך 2] כניסה למצב של פיקוח נפש- לשם מילת קטן נזקקו בעבר למים חמים לרחיצת מקום המילה לאחר הברית. נחלקו הראשונים במקרה בו הכינו מים חמים מערב שבת ונשפכו המים, האם רשאים למולו ובכך להכניס את התינוק למצב של פיקוח נפש וממילא- מחוסר ברירה לחמם לו מים בשבת. או שמא אסור למולו- הואיל ואסור לאדם להכניס עצמו למצב של 'פיקוח נפש' שיצטרך לחלל עבורו את השבת.
דעת בעל המאור (שבת נג. מדפי הרי"ף) שבמצב כזה יש לדחות את המילה לאחר השבת, ואין היתר להכניס למצב של פיקוח נפש.
אולם הרמב"ן בחידושיו (שבת קלד.) חלק וסבר שרשאים למול את התינוק, הואיל ורשאי האדם להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת.
לאור זאת שב הרשז"א לדיני 'בא במחתרת' ואומר כך:
במקרה של פריצת דליקה בשבת אין לכבותה, הואיל וברגע שמכבה עובר על איסור. שונה הדבר בהריגת 'בא במחתרת', שם בהתחלת עימות אין בהכרח פיקוח נפש מידי, ועל כן רשאי האדם להכניס עצמו לעימות.
כל זאת ביחס לכניסה לעימות בחול, אולם בשבת- לדברי בעל המאור, אסור לאדם להכניס עצמו למצב של 'פיקוח נפש' שידחה את השבת. דברי המגן אברהם מושתתים איפוא על דברי בעל המאור.
לאור זאת מובן מדוע דברי המגן אברהם אינם נסתרים מסוגיית הגמ'. הגמ' דברה על עיקר דין התורה, ואילו המגן אברהם עסק באיסור ה'דרבנני' להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש.
שתי הוספות:
א] הרשז"א פסק למעשה שלא כמגן אברהם, וזאת משום שבשולחן ערוך הרב כתב שאמנם ההולך כרמב"ן רשאי להכניס עצמו למצב של פקוח נפש ויש לו על מי לסמוך (ל' הפוסקים), אולם למעשה נכון להחמיר.
מאידך ניתן לומר, שאם יידעו הגנבים שבשכונות דתיות נמנעים מלהתעמת עמם בשבת, תגברנה הפריצות ועל כן ניתן לסמוך על הרמב"ן במצב זה.
ב] ההיתר להתעמת עם ה'בא במחתרת' קיים רק במקרה בו רוב הסיכויים שיגבר על ה'בא במחתרת', אולם במקרה בו רוב הסיכויים שה'בא במחתרת' יגבר, אסור לבעל הבית להתעמת עמו ולהכניס את עצמו לספק סכנה אפילו בימות החול.
