שאלה שבועית: בא במחתרת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

הגמ' בתחילת מסכת פסחים סובבת והולכת סביב הסברת המושג 'אור' לארבעה עשר. האם 'אור' משמעותו 'יום' או 'לילה'. בין השאר מקשה הגמ' (פסחים ד:) על ההבנה ש'אור' לילה הוא מפסוקים באיוב מהם לומדים פרטים דין 'בא במחתרת':

"מיתיבי (איוב כד, יד) לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב הא מדקאמר 'ובלילה יהי כגנב' אלמא אור יממא הוא התם הכי קאמר אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כליליא יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו".

סוגיא זו מביאה אותנו לסוגיית 'בא במחתרת'. כך נאמר בתורה בפרשה זו (שמות כב, א-ב):

"אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו, שלם ישלם..".

א] טעמו של היתר הריגת 'בא במחתרת'- כאמור, הלכה היא שגנב הפורץ לבית במחתרת ניתן להורגו (אדם אינו מעמיד עצמו על ממונו ויעמוד בפני הפורץ והלה עלול להורגו).

ניתן היה להבין שההיתר מבוסס על דין 'רודף'- מכח העובדה שהבא במחתרת עומד להרוג את בעל הבית שיעמוד בפניו- מוגדר הוא כ'רודף', וניתן להצילו בנפשו.

אכן, ישנם מספר הבדלים בין דין 'בא במחתרת' לדין 'רודף', המלמדים לכאורה ששורשו של דין 'בא במחתרת' אינו בדיני 'רודף' הרגילים:

ה'רודף' אחר חברו- מצוה וחובה להציל את הנרדף ולהרוג את הרודף, אולם ב'בא במחתרת' בעל הבית אמנם רשאי להורגו, אך אינו חייב להורגו (לדוגמא- אם ירצה בעל הבית לעשות עצמו כישן הרשות בידו).

בנוסף- ברודף ההלכה היא שאם ניתן להצילו באחד מאבריו אסור להורגו, מה שאינו נכון ב'בא במחתרת'.

הפורץ לבית חברו דרך החלון/גג לא ניתן להורגו ללא התראה, חילוק שאינו שייך אם מדובר על גדרי 'רודף' הרגילים.

נציין, שמדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשין רלט) מבואר, שהריגת גנב ה'בא במחתרת' אינה רק מדיני 'הצלה', אלא הרי היא מעין עונש. נראה מזה שיכולת הריגת 'בא במחתרת' אינה מדיני 'רודף' והצלת נפשות, אלא הלכה עצמאית.

אומר שהורגים את הגנב זה [1]ממשפטי הגניבה. נראה שאין זה רק הצלה אלא זה מעין עונש. וכשאין עונש לא נעשה זאת! העונש נתן לו גדר כאילו הוא רודף אך אין זה דיני רודף ממש (כ"כ הרב מפונביז).

מכל חילוקים אלו לומדים אנו ששורש דין 'בא במחתרת' אינו בדיני 'רודף' הרגילים. ואם כן שומה עלינו להבין על מה מבוסס היתר זה?

ב] היתר דין 'בא במחתרת' בזמן הזה- ישנה תכתובת בין הגרז"נ- הרב זלמן נחמיה גולדברג ליבל"א הרב משה נקש (ר"מ בישיבה התיכונית), האם דין 'בא במחתרת' נוהג היום או לא? הגרז"נ סבר שכן, ואילו הרב משה נקש סבר שלא- מה שורש מחלוקתם?

ג] 'ברור כשמש' שבא לרצוח- בכל אדם? בגמ' בסנהדרין (עב, א – ב) נאמר:

"ת"ר (שמות כב, א) אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו תניא אידך אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא לא קשיא כאן באב על הבן כאן בבן על האב".

רש"י בסוגיא בפסחים (ב, ב) על דברי הגמ' שאם ברור לאדם כשמש שבא הרוצח על עסקי נפשות- תהרגהו ואם לאו אל תהרגהו- מסביר שנכון הדבר הן ביחס לבן על אביו, הן ביחס לכל אדם.

תוס' (סנהדרין שם) חולקים לאור הגמ' בסנהדרין, ממנה נראה שבכל אדם הבא במחתרת גם אם לא ברור כשמש שבא להרוג ניתן להורגו! ועל כן מבארים שדברי הגמ' נסובים על אב הבא במחתרת על בנו- שאז תלוי הדבר אם ברור הדבר כשמש או לא. יש לברר במה נחלקו?

ד] האם הפסוק נדרש גם כפי פשוטו? כאמור הגמ' דורשת את הפסוק 'אם זרחה עליו השמש' כביטוי לבהירות שיש לאדם בשאלה האם הרוצח בא לרוצחו נפש או לא.

נחלקו הראשונים, האם לאחר דרשת חז"ל זו עדיין נדרש הפסוק גם כפי פשוטו- וישנה משמעות מסוימת לחילוק בין יום ללילה (כן דעת הראב"ד (גנבה ט, ז-ח) הסובר שאין להרוג 'בא במחתרת' המגיע להרוג ביום עצמו). או שמא הפסוק נדרש רק כפי מדרשו, ואין הבדל בין יום לילה בדיני 'בא במחתרת' (דעת הרמב"ם שם).

תשובה

שלושה כיוונים לפנינו בהסבר דין בא במחתרת:

ראשית נקדים ונאמר, ש'בא במחתרת' אינו מוגדר כ'רודף' מעצם היותו 'בא במחתרת', זאת משום שאינו בא להרוג באופן ודאי. אולם עם כל זאת רשאי בעל הבית להורגו, ובהסבר היתר זה נאמרו הכוונים שלפנינו:

1] הבא להורגך השכם להורגו- ניתן לומר, שמכיון שחזקה היא שאדם מעמיד עצמו על ממנו ויעמוד בפני הגנב והלה יקום עליו ויהרגנו- 'הבא להורגך, השכם להורגו'.

הבנה זו מחודשת מאוד- מפורסמת מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בקבוצה של אנשים שהלכו בדרך ופגשום גויים ודרשו מהם למסור את אחד מהם להריגה ואם לאו יהרגו כולם, וכך נאמר בירושלמי:

"תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו. א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".

במידה ודרשו מאדם להרוג את הנפש הלכה היא שיהרג ואל יעבור- משום סברת 'מאי חזית'- מה ראית שדמך אדום יותר מדם חברך. סברה זו נכונה כאשר על הכף נמצאת או נפשו של ההורג או נפשו של הנהרג, אולם במידה ומשוואה זו אינה נכונה, לדוג'- גם כך שניהם יהרגו- לא שייכת סברת 'מאי חזית'.

בנקודה זו דומה 'בא במחתרת' למקרה זה האחרון; בעל בית רשאי להרוג את ה'בא במחתרת' הואיל ובזה לא שייכת סברת 'מאי חזית'. שהרי אם יהרגנו ה'בא במחתרת', הן בעל הבית והן ה'בא במחתרת' יהרגו, ועל כן, הואיל ולא שייכת סברת 'מאי חזית', רשאי בעל הבית להורגו אף בזמן הזה מדין 'הבא להורגך השכם להורגו', מדין פיקוח נפש והצלת נפשות של עצמו.

להבנה זו- דין זה יהיה נכון גם בזמן הזה- הואיל וטעם ההריגה הוא מחמת פיקוח נפש.

ב] מדין 'שליח בית דין'- עוד ניתן לבאר, שביכולתו של בעל הבית להרוג את הגנב כ'שליח בית דין'. זאת משום שאם יהרוג את בעל הבית יהרגוהו בית הדין. ועל כן עתה, קודם לכן, הורגו בעל הבית כשליח בית דין[2].

להבנה זו- כיום שאין לנו בתי דינים שיכולים לדון בדיני אלו, ממילא לא ניתן לשמש כ'שליח' בית דין, וממילא לא ניתן להרוג היום את ה'בא במחתרת'.

ג] נידון על שם סופו- אפשר, שטעמה של יכולת הריגת ה'בא במחתרת' מבוססת על כך שנידון על שם סופו- שהולך להרוג את בעל הבית ולבסוף יענש על כך ונמצא שימותו שנים. ועל כן עדיף שיהרגהו עתה וכך לא ימותו שניים.

לאור זאת, כיון שבזמן הזה אין בית דין הדן דיני נפשות ואם כן גם אם ה'בא במחתרת' הרג את בעל הבית לא יהרג, נמצא שגם אם נידון על שם סופו אין היתר להורגו.

הפוסקים דנים במקרה שנערך שוד בשבת, האם רשאי האדם לזעוק זעקת שבר ובכך לגרום לשכנים להבין את מצוקתו ולהזעיק משטרה תוך חילול שבת, או שמא עליו להעמיד פני ישן ולמנוע חילול שבת.

אפשר, שבמקרה זה לא יעבור על 'לפני עיור', מפני שלא נאסר על האדם להתנהג בצורה נורמלית וסבירה – כזעקה בעת הגעת שודדים.

ביאור המחלוקת בירושלמי- אפשר שבזה גופא נחלקו ר' יוחנן ריש לקיש ור' יהודה בירושלמי בתרומות, וכך נאמר שם:

דעת ר' יוחנן שאם הגויים רוצים אדם מסוים, בין הוא בתוך הקבוצה (ויהרג בכל מקרה יחד עמם אם לא ימסרוהו), בין אם הוא מתחבא ואינו עם הקבוצה (ולא יהרג יחד עמם אם לא ימסרוהו), רשאים למוסרו.

ריש לקיש לעומתו סבור, שכל עוד אינו חייב מיתת בית דין (ללא קשר לסיפור זה), אינם רשאים למוסרו גם אם הוא נמצא יחד עמם ויהרג בכל מקרה.

ר' יהודה אומר שאם הוא יחד עם הקבוצה וימות בכל מקרה גם אם לא ימסרוהו- מותר למוסרו, ואם הוא מתחבא במקום אחר ולא ימות אם לא ימסרוהו- אסור למוסרו.

נראה, שנחלקו בטעם הפטור של 'בא במחתרת'. ר' יוחנן למד שפרשת בא במחתרת לימדה אותנו שפקוח נפש במקום שאין 'מאי חזית' מותר, ועל כן אם הוא בתוך הקבוצה- כך שימות בכל מקרה גם אם לא ימסרוהו, לא שייכת סברת 'מאי חזית' וממילא ניתן להורגו.

לדברי ר' יוחנן, במעשה הנורא שאירע בגטו קובנא שהסתתרו במרתף ותינוק בכה בעת שהנאצים חיפשו בבית שמעל המרתף- רשאים היו לחנוק בתינוק ולהמיתו כדי להציל את כולם.

אמנם, גם כאשר הוא נמצא מחוץ לקבוצה מותר להורגו הואיל וגם בזה לא שייכת סברת 'מאי חזית'- הואיל ו'על המשקל' ישנם חיי רבים לעומת חיים של יחיד- ועל כן עדיף להצילם על פניו.

כך גם באסון צור- בנין הממשל הצבאי קרס בעקבות מטען חבלה, ורבים נלכדו תחת ההריסות. רוב הלכודים היו בקומות התחתונות, למעט שבעה חיילים שהיו בקומות העליונות. טיפול כירוגי להוצאת החיילים מלמעלה אורך זמן רב, דבר שיקטין את הסיכויים להגיע לרוב החיילים שנלכדו בקומות התחתונות. נשאלה השאלה האם מותרת להוריד בכלים כבדים את החלק העליון של הבנין ללא התחשבות בלכודים שלמעלה כדי להציל את יתר החיילים.

לדברי ר' יוחנן על פניו כך נכון היה לעשות.

אמנם ריש לקיש שחלק וסבר שאסור בכל מקרה- וביאר הכסף משנה טעמו- שגם במקום בו סברת 'מאי חזית' לא שייכת, ויש פקוח נפש- אין היתר ליטול נפש. 'בא במחתרת' מותר לפיו רק מחמת שהוא כשליח בית דין, אולם אם הוא אינו שליח בית דין אין היתר.

לאור זאת, במידה והאדם אותו דורשים הגויים חייבים מיתת בית דין סבר ריש לקיש שמותר למוסרו- מטעם דגם בזה הרי הוא כשליח בית דין.

ר' יהודה[3] שחילק בין אם האדם בתוך הקבוצה (שאז יש למוסרו) לבין אם הוא מתחבא בנפרד מהקבוצה (ולא ימות בכל מקרה, שאז אין למוסרו), למד כמו ההבנה השלישית- שהיתר 'בא במחתרת' מבוסס על כך שעדיף שימות אחד ולא ימותו שניהם (אחד- ברצח, והרוצח על ידי בית הדין). ועל כן סבר שאם ימות בכל מקרה- אומרים אנו שעדיף שימות אחד ולא ימותו שנים, אולם אם לא ימות בכל מקרה (הואיל ומתחבא במקום אחר), אסור למוסרו.

נמצא- שבמקרה שאירע בגטו קובנא- לר' יוחנן ולר' יהודה יהיה מותר להורגו, ולריש לקיש אסור להורגו.

ולעומת זאת באסון צור- לר' יהודה וריש לקיש יהיה אסור להרוג את העליונים להציל את התחתונים, ולר' יוחנן יותר.

ואכן, לאחר אסון צור שלח הרב עובדיה יוסף תשובה למשטרה שהיה אסור להם ליטול את חייהם של העליונים לשם הצלת התחתונים. לעומת זאת בגטו קובנא הפסיקה היתה שמותר היה לחנוק את התינוק לשם הצלת יתר המסתתרים במרתף.

[1] אף אם מצינו שיש ל'בא במחתרת' דינים דומים לדין 'רודף', צריך לומר שקיבל הוא את גדרי רודף, אך החיוב הוא אינו מחמת דין זה (כן ביאר הרב מפוניבז').

[2] הבנה זו מקבלת חיזוק מדברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל, הסובר שיש בדין 'בא במחתרת' מימד של עונש.

[3] הצגנו את דברי ר' יהודה כחולק על ריש לקיש, כך ההבנה הפשוטה, אם כי נציין שיש מחלוקת בדבר.