שאלה שבועית: 'מתעסק' ו'אינו מתכוון' באיסור חמץ
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
'מתעסק' ו'אינו מתכוון' באיסור חמץ[1]
הלכה היא, שאדם שלא בדק בדיקת חמץ ולא ביטל את החמץ שברשותו, ונמצא ברשותו חמץ בפסח, עובר משום בל יראה ובל ימצא[2].
שאלה א] ביתר דיני התורה[3] הדין הוא ש'מתעסק' (ועלה בידו איסור) וכן האינו מתכוון כלל פטורים. לאור זאת עלינו להבין מדוע מי שלא בדק ולא ביטל את חמצו עובר משום בל יראה ובל ימצא- הרי הוא 'מתעסק' ואינו מתכוון?
כך שואל המקור חיים (ביאורים בהקדמה לסי' תלא):
"בשאר איסורים שאינו נהנה פטור מתעסק ומכל שכן כשאינו מתכוין כלל דמותר... ואם כן הכא גבי חמץ כיון שאינו נהנה ולא קמכוין אמאי אסור"?
שאלה ב] בהלכות שבת, בעוסקו במלאכת צד כותב הט"ז (שטז ס"ק ג) שאף שאין לסגור קופסא שיש בה זבובים הואיל ו'פסיק רישיה' הוא שיצודם בכך, במידה ואין ודאות שישנם זבובים בקופסא אין מניעה מלסוגרה. וזאת משום ש"זה הוה ספק פסיק רישיה והוה דבר שלא במתכוין ומותר".
לאור זאת עלינו לשוב ולשאול- מדוע מי שלא בדק וביטל את החמץ ומצאו בביתו עובר משום 'בל יראה ובל ימצא', הרי לא ידע שיש חמץ ברשותו- וספק פסיק רישיה בדבר שאינו מתכוון מותר.
שאלה ג] ישנן חברות הי-טק בהן יש לכל עובד חדר פרטי לשימושו, אולם חלק מהנהלים הם שאסור לעבוד להכניס דברי מאכל לחדר. בערב פסח נמנע אותו עובד מלבדוק את חדרו משום שהיה בעיניו כ'מקום שאין מכניסים בו חמץ. בתוך פסח מצא העובד חמץ בחדרו- האם נמצא שעבר משום בל יראה ובל ימצא, או שמא בגלל שחזקה היא שמקום זה מוגדר כמקום שאין מכניסים בו חמץ אין פסיק רישיה שעובר על איסור חמץ, ועל כן לא יעבור על בל יראה כל עוד יבער את החמץ בצורה מיידית?
תשובה
כאמור, שאלתנו העיקרית היא- מדוע מי שלא בדק ולא ביטל ומצא חמץ בפסח עובר משום 'בל יראה ובל ימצא' ואינו נפטר משום שהינו 'מתעסק'/'אינו מתכוון'?
א] 'מתעסק'/'אינו מתכוון'- בקום ועשה בלבד: כאמור, המקור חיים התקשה בשאלה זו, והשיב:
"נראה דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכונה ודבר שאינו מתכוין מותר, אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהיה חמץ בביתו אפילו כשאין מתכוין אסור".
משיב המקור חיים, שההיתר במקרה שהאדם הוא 'מתעסק'/'אינו מתכוון' הוא רק במקרה בו האדם עושה מעשה או פעולה, אז אומרים אנו שאם עשה זאת האדם שלא בכוונה ורצון, אין המעשה מתייחס אליו. אכן במידה וזהו 'פסיק רישיה' וברור הדבר שייעשה האיסור לא ניתן להגדיר זאת כמעשה שנעשה שלא בכוונת ורצון האדם.
כל זאת כאשר מדובר על איסור שעוברים עליו במעשה, אולם במידה ומדובר על איסור שעוברים עליו בשב ואל תעשה כבל יראה ובל ימצא מוגדר הדבר כאיסור שנעשה על ידי האדם גם ללא רצון וכוונה- שהרי אין 'עשיה' שיש ליחס לאדם, אלא המעבר הוא בעצם מציאות האיסור.
הרב זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"נ) התקשה בדברי המקור חיים מהגמ' בתחילת כתובות (ב, ב):
"דההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא, אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא, אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי, אמר שמואל: לאו שמיה מתיא".
הרי שאף עבר על תנאו בשב ואל תעשה בלבד ועשה זאת באונס גמור, הוגדר הדבר כאי עשייה וביטול התנאי!
אמנם אפשר שיש לדחות שלא מוגדר הדבר כ'אי עשיה' הואיל ואת התנאי התנה בכוונה ובדעת וכל המשא ומתן בסוגיא הוא רק בשאלה מה היתה כוונתו כאשר התנה את התנאי.
ב] 'מתעסק'- פטור מקרבן בלבד: רבי עקיבא איגר[4] (שו"ת, מהדו"ק סי' ח) מחדש, ש'מתעסק' הוא פטור מקרבן, אבל אינו מסיר את האיסור שבמעשה. הוא מוכיח זאת מהגמ' בבא קמא (כו, ב):
"אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב ... לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה".
מדוע נזקקה הגמ' לנימוק של 'מלאכת מחשבת אסרה תורה' ולא נימקה את פטורו מצד 'מתעסק'? על כרחך ש'מתעסק' אינו מקהה את האיסור שבדבר אלא רק פוטר את האדם מקרבן על ידי שמגדירו כ'שוגג', ונמצא שאמור להיות פטור על נזיקין משום 'קים ליה בדרבה מיניה'[5]!
ועל כן הוזקקה הגמ' לנימוק של 'מלאכת מחשבת', האומר שאינו עובר על איסור כלל.
נפקא מינה אפשרית בין התירוצים תהיה בשאלה- האם במקרה ששכחו לכבות את התאורה במקרר לפני שבת מותר לומר לאדם שלא מודע לזה שיפתח את המקרר? על פי הסברו של הנתיבות כן, אולם על פי הסברו של רבי עקיבא איגר- פטור מתעסק אינו מתיר את המעשה, ועל כן ייאסר לומר לו לפתוח.
ג] 'מתעסק'/'אינו מתכוון'- רק בלא אתחזק איסורא: עוד ניתן ליישב, ש'מתעסק' ו'אינו מתכוון' פוטרים את האדם רק במקרה בו לא איתחזק איסורא, אולם אם אתחזק איסורא לא ניתן להגדירו כמתעסק ואינו מתכוון.
לפי זה, מיושבת קושיית המקור חיים, הואיל ובית רגיל מוגדר כמקום שמכניסים בו חמץ, ממילא 'איתחזק איסורא' של חמץ ולא ניתן לפטור את האדם מחמת נימוקים אלו של 'מתעסק' ו'אינו מתכוון'.
לאור זאת, במשרד שלא אתחזק איסורא של חמץ, הואיל והחברה אסרה להכניס אליו חמץ, אפשר שלא עבר על איסור 'בל יראה ובל ימצא' גם אם לא ביטל את החמץ, משום שהיה 'מתעסק' ו'אינו מתכוון'.
זו גם הסיבה[6] שאם בדק האדם את החמץ בבית אינו עובר משום 'בל יראה ובל ימצא' גם אם לא ביטל, משום שכעת המוגדר המקום כ'לא איתחזק איסורא', וממילא מוגדר הוא ביחס לאיסור החמץ כ'מתעסק' ו'אינו מתכוון'.
אחר כל זאת נציין, שהב"ח (סי' תלא) סבר להלכה כהנחת היסוד של שאלת המקור חיים- שגם במידה והאדם לא בדק חמץ ולא ביטלו אינו עובר משום 'בל יראה ובל ימצא' אלא אם כן היה מודע לכך שיש חמץ בבית. אולם כל עוד לא היה מודע שיש חמץ ברשותו, אינו עובר.
[1] בשבח והודיה להשי"ת אחר שסיימו בישיבה את לימוד מסכת מכות עוברים אנו ללימוד מסכת פסחים, ובהתאם לזה שיעורנו נסובים אודות מסכת זו.
[2] כן עולה מהמגן אברהם תלד ס"ק ה ועוד.
[3] למעט 'מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה' (כריתות יט, ב).
[4] נדגיש, שדבריו של רבי עקיבא איגר נותנים מענה לשאלה מצד 'מתעסק', אך לא מצד 'אינו מתכוון'.
[5] וזאת משום שגם ב'חייבי מיתות שוגגים' אומרים אנו 'קים ליה בדרבה מיניה' אף שאינם מומתים בפועל.
[6] כך ביאר הר"ן (א, א בדפי הרי"ף).
