שאלה שבועית: מלקות בקונה חמץ בפסח

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

כתב הרמב"ם (חמץ ומצה א, ג):

"אינו לוקה משום 'לא יראה' ו'לא ימצא' אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות".

תוס' (פסחים כט, ב ד"ה רב אשי) חולקים וסוברים שאינו לוקה גם בקנה או חימץ חמץ בפסח משום שלאו זה הוא 'לאו הניתק לעשה'- מצות עשה להשבית חמץ מרשותו ('תשביתו'), וכל לאו הניתק לעשה- אין לוקים עליו[1].

שאלה א] שורש מחלוקתם- ראשית עלינו לברר מהו שורש מחלוקתם של הרמב"ם ובעלי התוספות.

מדוע לפי הרמב"ם אכן לאו ד'בל יראה ובל ימצא' אינו לאו הניתק לעשה?

שאלה ב] קושי מסוגיא- בגמ' (צה, א) נאמר:

"בפרטיה מאי קא ממעט ליה לא יראה ולא ימצא (דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוה לאו שניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוה ליה לאו שניתק לעשה)".

הרי שהגמ' מגדירה את לאו ד'בל יראה ובל ימצא' כ'לאו הניתק לעשה'. כיצד יישב הרמב"ם את גמ' זו לפי שיטתו?

נציין, שיש נוסחאות שלא גרסו את משפט זה בגמ' (כפי שניתן לראות במהדורות שלפנינו מופיע המשפט בסוגריים), כך שניתן לומר שהרמב"ם לא גרס את משפט זה בסוגיא.

ג] קנין באיסורי הנאה- 1] עוד יש לשאול לשיטת הרמב"ם כיצד עובר ב'בל יראה' ו'בל ימצא' בחמץ שקנה תוך כדי הפסח, הרי חמץ בפסח אסור בהנאה, ואין קנין באיסורי הנאה?

2] זאת ועוד שהלכה כרבא (תמורה ד, ב) הסובר ש'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני'- כל דבר שאמרה תורה לא לעשות, אם עשאו אינו מועיל, אינו חל. ואם כן, כיצד חל הקנין, הרי בקנותו את החמץ עובר על איסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'.

ד] חמץ בשואה- הרב סיני אדלר היה בתקופת השואה באושוויץ- בירקנאו. בליל הסדר נתנו להם חמץ, היה מובן ופשוט שעליהם לאכול- מחמת פיקוח נפש. הרב סיני אדלר סיפר, שעל אף שהבין שיש בדבר פיקח נפש, לא היה מסוגל לאכול חמץ בליל הסדר עצמו, ועל כן רצה לשמר את החמץ למחר.

אולם חברו אמר לו שהוא אינו נוהג כשורה, הואיל ובכל רגע שמשייר את החמץ עובר ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. הודה הרב סיני לטענת חברו ואכל את החמץ מיד. שאלתנו היא, האם באכילתו זו קיים את מצות 'תשביתו' או לא?

תשובה

טרם שנשיב על השאלות נציין, שכשבאים להשיב על השאלה מ'לאו הנית' לעשה' בדעת הרמב"ם ניתן ללכת באחד משלושה כוונים:

או שעשה זה שונה ואינו דומה ליתר ה'עשין' המנתקים את הלאו הבא עמם.

או שהלאו זה שונה משאר הלאוין הניתקים לעשה.

או שדברי הרמב"ם עוסקים באוקימתא מסויימת (המקרה שונה).

מדוע אין לוקים על 'לאו הניתק לעשה'? בהסבר ובטעם הדין שאין לוקים על 'לאו הניתק לעשה' ניתן ללכת בשני אופנים:

הבנה א] אפשרות תיקון- הטעם שלוקים על לאו רגיל הוא כדי שתהיה כפרה לחוטא. כאשר הלאו ניתק לעשה, בידי החוטא ישנה אפשרות פשוטה יותר לתקן את הלאו- על ידי קיום העשה, ועל כן אינו לוקה על לאו זה.

הבנה ב] ביטול ללאו- כאשר יש מצות עשה המנתקת את הלאו, הלאו נטפל ומתבטל לעשה, ועל כן אין לוקים.

להבנה הא' עלינו להסביר לשיטת הרמב"ם מדוע בשונה משאר ה'עשין', אין ב'תשביתו' תיקון וכפרה ללאו.

להבנה ב' עלינו להסביר לשיטת הרמב"ם מדוע בשונה משאר הלאוין הניתקים לעשה, לאו זה אינו מתבטל לעשה.

מעשה ביעור או תוצאה? נחלקו תנאים במשנה (כא, א) באופן ביעור חמץ:

"רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".

המנחת חינוך (מצוה ט) דן בדעת חכמים הסוברים שביעור החמץ יכול להיעשות גם בפירור זריה לרוח ואינו צריך להיעשות דווקא בשריפה- האם משמעות הדברים היא שגם לשיטתם יש צורך במעשה ביעור, אלא שמעשה הביעור אינו צריך להיות דווקא בשריפה. או שמא משמעות דבריהם היא שאין צורך כלל במעשה השבתה, אלא יש צורך להביא להשבתת החמץ מרשות של האדם

לשאלה זו יכולות להיות מספר השלכות אפשריות:

1] קניית חמץ לשם ביעור- האם אדם שהחמץ שברשותו תם עוד לפני ערב פסח מוטל לקנות חמץ נוסף שיוכל לעברו? או שמא מקיים את המצוה בעצם זה שאין חמץ ברשותו.

2] ביעור על ידי גוי- האם ניתן לומר לגוי (כגון מבוגר האומר לעובד הזר המסייע לו שיילך ויבער את החמץ), או שמא אם הגוי מבער עבורו את החמץ אינו מקיים בזה את מצות השבתת החמץ.

3] קנס על חטיפת מצוה- הלכה היא, שהחוטף מצוה לחברו צריך לשלם לו קנס של עשרה זהובים. האם גם החוטף את מצות ביעור חמץ יצטרך לשלם, או שמא לא חיסר את הבעלים דבר הואיל והם מקיימים את המצוה בעצם העובדה שאין חמץ ברשותם.

מהלך א] ביאור דעת הרמב"ם- המנחת חינוך (שם) מבאר, שהרמב"ם סבר שמצות 'תשביתו' היא בתוצאה, ואין צורך במעשה כדי לקיימה.

להבנה הראשונה משמעות הדברים היא, שאין תיקון וכפרה אחרים ללאו, ועל כן לוקים עליו.

להבנה השניה משמעות הדברים היא, שהואיל ודווקא קיום העשה הוא שנעשה בשב ואל תעשה, והלאו, הוא שנעשה בקום ועשה! נמצא שהלאו חשוב יותר מהעשה ועל כן אינו מתבטל אליו.

תוס' לעומתו סברו שהמצוה היא במעשה, ועל כן יש צורך לקיימה בדוקא.

רבי חיים מבריסק (על הרמב"ם חו"מ א, ג) סובר, שמחלוקתם של ר' יהודה וחכמים נסובה סביב שאלה זו עצמה- לדעת חכמים המצוה בתוצאה ועל כן לא משנה כצד תעשה ההשבתה, אלא העיקר הוא שלבסוף החמץ יהיה מושבת.

רבי חיים מבריסק מביא בדבריו הבדל נוסף בין שתי הדעות והוא: בשאלת ההנאה מאפר חמץ- האם אפר חמץ מותר בהנאה? אם מצות הביעור היא בכל דבר, אף שגם על ידי שריפה קוימה המצוה לא מוגדר הדבר כ'נעשה מצוותו' ועדיין אסור בהנאה. אולם אם המצוה היא בשריפה דווקא- נמצא שהמצוה היא בעצם החפץ ובשרפתו 'נעשתה מצוותו' וממילא מותר בהנאה ככל הנשרפין- אפרן מותר" (פסחים כז, ב).

מהלך ב] רבי עקיבא איגר בחידושיו (פסחים כט, א) מבדיל בין הלאוין 'בל יראה' ו'בל ימצא' לשאר לאוין הניתקים לעשה. בלאו הניתק לעשה רגיל עבר על הלאו פעם אחת, והעשה בא לתקן את העבירה שעשה. אולם על הלאוין 'בל יראה' 'ובל ימצא' עובר בכל רגע ורגע ומטרת העשה 'תשביתו' היא להפסיק את מעברו התמידי על הלאו. ועל כן, איננו מתייחסים אליה כתיקון וכפרה, אלא כ'עוצרת את הלאו'. וממילא, במידה ועבר על הלאו בקום ועשה- ילקה עליו.

לדבריו, אפשר שמחלוקתם של תוס' והרמב"ם נסובה אודות הטעם שאין לוקים על לאו הניתק לעשה. הרמב"ם למד שאין לוקים על לאו הניתק לעשה מחמת שהעשה מכפר ומתקן את הלאו, ועל כן במקרה זה שתכליתו של העשה אינה לכפר על הלאו אלא לעוצרו- עליו ללקות כדי לכפר. אולם תוס' למדו שאין לוקין על לאו הניתק לעשה מחמת שהלאו בטל לעשה החשוב ממנו, דבר הנכון גם ביחס ללאו זה, ועל כן סברו שאין לוקים עליו.

אכילת חמץ בפסח שלא במקום פיקוח נפש- המנחת חינוך (שם) דן האם האוכל חמץ בפסח שלא במקום פיקוח נפש מקיים באכילתו מצות 'תשביתו' או לא? ותולה זאת בשאלה האם מצות 'תשביתו' היא מצוה במעשה או בתוצאה. אם המצוה היא במעשה- נמצא שזוהי מצוה הבאה בעבירה. אולם אם המצוה היא בתוצאה אמנם נעשתה על ידו עבירה, אך המצוה בעינה עומדת ועל כן קיים את מצות 'תשביתו'.

זאת מעין מה שמצינו בדברי המנחת חינוך ביחס לקיום מצות פריה ורביה בביאת איסור. דעתו היא שמקיים בזה פריה ורביה הואיל וסבור שהמצוה בפריה ורביה היא בתוצאה.

[התשובה לשאלה האחרונה, בהמשך בעזרת ה']

[1] כדוגמת "ולא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו בבוקר באש תשרופו" (שמות יב).