שאלה שבועית: הכשרת ממזרים בעד קידושין מחלל שבת
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
הרב עובדיה יוסף התיר בשבתו על מדין לא מעט ממזרים על ידי פקפוק בכשרותם של עידי הקידושין הראשונים. במידה והוכח שאחד העדים חילל את השבת, פסל את העדות ונמצא שהקידושין הראשונים אינם קידושין וממילא הבעל השני לא בא על אשת איש, והילדים ממנו אינם ממזרים.
מנגד ישנם דיינים הסוברים שבזמננו מחלל שבת לא נפסל לעדות בדיעבד, ועל כן הקידושין חלים ואין להתיר את הילדים מהבעל השני לבוא בקהל.
הכשרתם של מחללי השבת לעדות מושתתת על מספר נימוקים- הגדרתם של מחללי השבת בדורנו כ'תינוק שנשבה', העובדה שיש לפוסלם לעדות רק על פי ב' עדים ויש לעשות זאת דווקא בפניהם. זאת ועוד שעליו לדעת את חומרת מעשהו.
נציג שני מעשים הנסובים סביב שאלות אלו:
א] עידי הכתובה/קידושין מחללי שבת- מעשה באשה שנשאה לאיש פלוני, והלה ברח באמצע הליך הגירושין מהארץ ומעגן אותה לאורך שנים ארוכות. היא הגיע לפני בית הדין בבאר שבע ושאלתה בפיה- האם ניתן להתירה להינשא ללא קבלת גט מהבעל.
עידי מעשה הקידושין לראשון אינם ידועים לנו, אולם נמצאת בפנינו כתובתם של בני הזוג. בפני בית הדין הופיעו עדים שהכירו את עידי הכתובה, והעידו שאותם עדים היו הולכים לעבודתם בשבת כבכל יום אחר. זאת בשעה שעבודתם כרוכה היתה במלאכות דאורייתא. על פי רוב העדים החותמים על הכתובה משמשים גם כעידי הקידושין, כך שנמצא שרוב הסיכויים שעידי הקידושין פסולים לעדות.
העדים הוסיפו שכל תושבי הכפר בקווקז בו נערכה החופה ללא יוצא מן הכלל (למעט הרב), היו מחללי שבת והלכו לעבודתם הרגילה גם ביום השבת... כך שגם אם באופן חריג (עידי הכתובה לא שימשו גם כעידי הקידושין, עדיין קרוב הדבר שפסולים לעדות. השאלה היא האם ניתן להתירה על סמך נתונים אלו.
הרב אליהו אברג'יל אב בית הדין סבר שניתן להתירה להינשא על סמך נתונים אלו, ואילו הרב צבי בירנבאום והרב ציון לוז סברו שאין להתירה. ננסה לעמוד על נקודת המחלוקת ביניהם, הנוגעות לנושא בו פתחנו.
ב] עידי גירושין מחללי שבת- גיסו של רבי חיים עוזר גרודזינסקי בעל האחיעזר פנה אליו בשאלה (ג, כה):
"על הגט שכיב מרע שסידר רב אחד באפריקה עם סופר כשר, ולא היו להם עדים כשרים וחתמו על הגט מחללי שבת בפרהסיא....והם היו עדי חתימה ועדי מסירה, ומת בלא בנים והוא מקום עיגון, כי היבם באמריקא ואינו רוצה לחלוץ".
בשונה מהמקרה הקודם בו הקולא (לטובת האשה) היתה לומר שהעדים פסולים- וממילא הקידושין הראשונים לא חלו, במקרה זה הקולא (לטובת האשה) תהיה לומר שהעדים כשרים- שהרי אם כן נמצא שגירושי הבעל חלו כדת וכדין וממילא אינה צריכה חליצה מאחיו.
תשובה
ארבע נקודות עיקריות עומד בבסיסה של מחלוקתם של דייני בית הדין, ונפורטם אחת לאחת:
א] עידי הכתובה- עידי הקידושין? במקרה שבא לפני בית הדין בבאר שבע- איננו יודעים מי היו עידי הקידושין ומהי רמת כשרותם, כל הדיון נסוב אודות עידי הכתובה- האם כשרים או פסולים לעדות, מתוך הנחה שעידי הכתובה הם הם עידי הקידושין- כמו שנהוג בדרך כלל בימנו בחופות הנערכות בארץ.
אולם הנחה זו צריכה בדיקה- מנין לנו שאכן המנהג באותו איזור בקווקז היה שעידי הכתובה הם הם יהיו עידי הקידושין, הרי מצאנו מקומות בהם נהגו להביא שתי כיתות עדים שונות לכתובה ולקידושין[1]! וגם אם נניח שברוב המקומות נהגו שהעדים החותמים על הכתובה משמשים גם כעידי הקידושין, סברו הרב בירנבאום והרב לוז שלא ניתן להסתמך על רוב זה, מפני שברוב התלוי במנהג איננו הולכים אחר הרוב להתיר איסור אשת איש[2].
ב] הגדרת אינם שומרי תורה ומצוות כ'תינוקות שנשבו'- כאמור, חלק מהיתרי הממזרים של הרב עובדיה יוסף התבססו על כך שהוכח העדים חיללו שבת וממילא נפסלו לדעתו לעדות.
הרמב"ם בהלכות ממרים (ג, ג) בעוסקו בהגדרת אפיקורוס כותב:
"במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס. ואף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם, כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".
הרי שהגדיר הרמב"ם את בני הקראים שגדלו לתוך מציאות זו כתינוקות שנשבו.
האם ניתן לומר אותו דבר על החילונים בימינו? הרדב"ז על אתר כותב:
"אבל הנמצאים בזמנינו זה אם היה אפשר בידינו להורידן היה מצוה להורידן! שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין תורה שבע"פ והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא כופרים בתורה שבע"פ".
לדבריו בימנו שמחזירים ומושכים אותם למוטה ובכל זאת אינם חוזרים- פסולים הם לעדות.
בעל הערוך לנר בספרו בנין ציון (סי' כג) מסתפק האם ניתן במצב כזה להגדיר אותם כ'תינוקו שנשבו' או לא:
"אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם. אחר שבעונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר אם לא יש להם דין "אומר מותר" שרק קרוב למזיד הוא. ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה ע"י תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ"י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ..... ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בתוך ישראל ולא ידעו לעיקרי הדת ואינם מעיזין פניהם נגד חכמי הדור לא חשבי מזידין וכו' יע"ש, והרבה מפושעי הדור דומין להם ועדיפי מהם".
חזון אי"ש (שחיטה א) נוקט שהינם מוגדרים כתינוקת שנשבו אלא אם כן ניסו לקרבו ולשכנעו והוא בכל זאת ממשיך לעבור על איסורי התורה :
ותינוק שנשבה בין העכו"ם דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב ולא יזיד לבלתי שוב. אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר... ושיעור ההשתדלות תלוי לפי ההתבוננות הדיינים כאשר יודיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו. ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד או לא ואכתי אנוסים הם. ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט".
למעשה נחלקו בזה פוסקי זמננו, הרב שלמה זלמן אוירבך סבור שרק אדם שמעולם לא שמע מעולם על היהדות כדוגמת אתם שגדלו ברוסיה הסובייטית, מוגדרים כ'תינוק שנשבה', אולם אותם גדלו בארץ, הגם שגדלו במקומות רחוקים מתורה ומצוות, שמעו שישנם השומרים תורה ומצוות וסוברים שעל כל היהודים לנהוג כמותם, ועל כן אינו מוגדר כ'תינוק שנשבה'.
גם דעתו של הרב משה פינשטיין (אגרות משה אבה"ע א, פב, ד, נט) שאינם מוגדרים כתינוקות שנשבו-, ואף ביחס לבניהם של הדור שסר מהדרך, כותב שהדעת נוטה שאינם נכללים בכלל זה.
"כיון דהם במקומות שיהודים כשרים נמצאים וגם אבותיהם מאמינים בה' ובתורתו רק שהם נגררו בטעותם והיו יכולין לגרור אחרי הכשרים ואבותיהם".
אכן מנגד ישנם הסוברים שמוגדרים הם כתינוקות שנשבו ואינם נפסלים לעדות.
בזאת מגיעים אנו לסלע מחלוקת נוסף בין המצדדים בהיתר האשה לשוק- שסברו שאותם עדים מחללי שבת מוגדרים כתינוקות שנשבו, לבין האוסרים.
ג] האם תינוק שנשבה העובר על איסורי תורה כשר לעדות? גם אם נניח שמחללי שבת מוגדרים כתינוקות שנשבו, עדיין שומה עלינו לברר האם כשרים הם לעדות או לא. וזאת משום שיתן שפסול לעדות נגזר מעצם מעשה החילול שבת והמעבר על איסור תורה.
כך כותב הרב אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (סי' י):
"אמנם במה שכתב מר להכשיר עדות חילוניים מחללי שבת בפרהסיא לפי דברי הרמב"ם שדינם כדין תינוק שנשבה. לענ"ד אין לדברים מקום כלל..... אין לדמות מילתא למילתא דאף שאין להרגם (כמבואר ברמב"ם) ואסור להלוותן ברבית (סימן קנ"ט) וקידושיהם קידושין (אהע"ז ד') ואין דינם כעכו"ם וכמומרים לכל התורה, אטו צדיקים גמורים הם, ולדון בהם דין אנוסים ממש רחוק עד למאד".
ובדומה מופע כבר באגרות משה (אבהע"ז א, פב):
ואמינא עוד יותר דאף בניהם שכתב הרמב"ם שם בה"ג אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שה"ה כאנוס עיי"ש שחזינן שאין להם דין מורידין ולא מעלין, מ"מ לענין פסול לעדות גם הם פסולין דנהי דלא גרע מעכו"ם אבל לא עדיף מעכו"ם לענין עדות דעכ"פ אינו בכלל ישראל לעדות דאנוס אינו כמאן דעבד ולכן כמו שעכו"ם פסול לעדות כ"כ פסולין בני הכופרים. ואף שלענין לא מעלין מסתבר שעדיף מעכו"ם מטעם שאיתא ברמב"ם".
הרי לפנינו נקודת מחלוקת נוספת בין המצדדים בפסולם של עידי הכתובה / קידושין לעדות לבין המצדדים בכשרותם.
ד] העובר על איסור שאינו מבין את חומרתו- במקרה שהגיע בפני בית הדין בבאר שבע- העידו העדים על כך שכל אנשי הכפר היו יוצאים לעבודה בשבת כבחול. נראה הדבר שאנשי הכפר לא היו מודעים למעלתה של השבת וחומרת חילולה. במצב כזה- בו עובר העבירה לא מודע לחומרת האיסור, אינו נפסל לעדות.
מקור הדברים הוא בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' צו) העוסקת בעידי קידושין שמעידים עליהם שמגלחים זקנם בתער- דבר האסור מדין תורה, ורוצים על סמך זה לפסול את עדותם, לבטל את הקידושין ולהתיר את האשה להינשא ללא גט.
רבי עקיבא איגר בתשובתו כותב שאין להתירה בלא גט, שאין לפסול את העדים הואיל ואינם מודעים לחומרת איסור הגילוח בתער, מפני שהוא נפוץ ומצוי:
"אם כן יש לומר, דהשחתה בתער דנתפשט בעוונותינו הרבים אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כל כך דלא משמע להו לאינשי דאסור, וכאשר באמת נזכר בג"ע דהשיב להמוכיח שהרבה אנשים חשובים עושים כן, וכיון דבאמת פשתה המספחת בזמנינו גם לאותן הנזהרים בשאר דברים נדמה להם דאינו איסור כל כך".
הרי לנו נקודת מחלוקת רביעית אפשרית בין המצדדים בהיתר לאור פסולם של העדים, למצדדים באיסור.
למעשה דעת הרוב בבית הדין היתה שאין להתיר את האשה לשוק ללא גט, וזאת לאור הצדדים המכשירים את העדים החתומים על השטר.
נציין, שבנידון הנ"ל שהגיע לפני האחיעזר, דעת הגיס היתה להתיר מחמת שפסילת העדים לא נעשתה בפניהם. האחיעזר עצמו חלק וסבר שאין זה חסרון, אלא שמכל מקום סבר שלא ניתן להתיר מסיבה והיא- שהעדים מוגדרים כתינוקות שנשבו וכשרים לעדות מחמת זאת[3].
[1] כראיה לקיום מנהג כזה, ציינו הדיינים לתשובה של החת"ם סופר שהסביר שהנוהג שגם החתן יחתום על הכתובה- נועד למקרה שעידי הכתובה יימצאו פסולים, שאז עדיין יוכשר שטר הכתובה על ידי חתימת ידו של החתן. אם אכן בזמן החת"ם סופר עידי הכתובה היו גם עידי הקידושין- לא תעזור חתימתו על שטר הכתובה- שהרי במקרה בו יתברר שהעדים פסולים ייבטלו הקידושין! מוכח שעידי הכתובה ועידי הקידושין היו שתי כתות עדים נפרדות.
[2] על פי הסוגיא בקידושין (נ, ב), ובראשונים שם.
[3] ישנו סיפור ידועה על הרגישות הגדולה לדיני 'בן אדם לחברו', וחכמת החיים של הרב שלמה זלמן אוירבך. פעם הוזמן לחתנו ואחדים מהעדים שהוזמן היה אישיות רמת דרג, המחלל שבת בפרהסיא.
הרב שלמה זלמן אוירבך לא רצה לפגע בו מחד, אולם מאידך לא יכול הוא לאפשר לו לשמש כעד! בפקוחתו הרבה קרא הרב לאותו אדם חשוב ואמר לו שהוא מרגיש שלא בנח לסדר את הקידושין בפני אותו אדם חשוב בעוד שאותו אדם עצמו זכה לכיבוד פחות- כעדות, ועל כן הציע לו שהוא יסדר את הקידושין- שזהו תפקיד חשוב ומכובד למעלתו, ואילו הרב שלמה זלמן עצמו ישמש כעד, ואכן כך הווה.
