שאלה שבועית: הגדרת עד זומם
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
עומדים אנו לקראת סיום לימוד מסכת מכות בישיבה. אחת הסוגיות התופסת מקום של כבוד במסכת היא סוגיית עדים זוממים, דנו בה במהלך השיעורים מזוויות שונות. בשיעור שלפנינו נדון בגדרי של ההזמה.
שאלה א] עד המזים עצמו- הזמה? מעיון במקורות נראה שהזמה מתרחשת על ידי עדות המתייחסת לגופן של עדים ('עמנו הייתם במקום פלוני'[1]) ולא לגופה של עדות (תוכנה של העדות). זאת בשונה מ'הכחשה'- הנעשית על ידי עדות הסותרת את תוכן עדותם של העדים.
אולם, מדברי הרמב"ם בהלכות עדות נראה לא כך; וכך כותב הרמב"ם (יח, ח):
"חיוב העדים זוממים לשלם במקום שחייבין לשלם, קנס הוא, ולפיכך אין משלמין על פי עצמן. כיצד? הרי שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין ואחר כך אמרו שניהם עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום... אין משלמין על פיהן".
הרמב"ם מגדיר את הגדתם של העדים על עדות עצמם שבשקר היתה, כהזמה, אלא שאומר שבפועל אינם נקנסים בדין 'כאשר זמם' הואיל ואין אדם משלם קנס על פי עצמו.
עולה מדברי הרמב"ם שגם עדות הנוגעת לגופה של עדות ולא לגופן של עדים מוגדרת כהזמה! שהרי העדים העידו בדבריהם על תוכנה של העדות ולא על מיקומם בעת המעשה.
לאור המתבאר, דברים אלו של הרמב"ם טעונים הסבר, מנין למד הרמב"ם להכליל גם את זה בכלל הזמה?
סיוע להבנה זו העולה מדברי הרמב"ם, ניתן לכאורה לראות מסוגיית הגמ' במכות (ב, ב-ג, א):
"אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילמא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במלקות אלא כגון דאיתזום חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה ומי משלם והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם אמר רבא באומר עדות שקר העדתי. כל כמיניה? אכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד...".
נראה מסוגיית הגמ' שגם עד האומר 'שקר העדתי' מוגדר כמזים את עצמו, וכל החיסרון שמוצאת בזה הגמ' הוא מדין 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'.
שומה עלינו איפוא להבין, כיצד יבארו החולקים על הרמב"ם את גמ' זו.
שאלה ב] תשלומין מדינא דגרמי- אף שלימדנו הרמב"ם שבעד האומר 'שקר העדתי' אינו נענש מחמת שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, עלינו לברר האם עליו לשלם מ'דינא דגרמי', או לא?
תשובה
הלכה היא (ב"מ ג, ב ועוד) ש'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי', אדם המודה שחייב לחברו, הגם שאין זו האמת, חייב לשלם לחברו את שטען שחייב לו.
בהסבר הדבר, מביא קצות החושן (לד ס"ק ד) שני הסברים:
א] דעת המהר"י בן לב, שהודאת בעל דין מחייבת מדין התחייבות חדשה-נתינת מתנה. בכוחו של אדם לחייב עצמו לתת מתנה לחברו אף כאשר אינו חייב.
ב] הקצות מקשה מספר קושיות על כיוונו של המהר"י בן לב, ועל כן מבאר זאת באופן אחר, וכך כותב:
"ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אף על פי שהוא קרוב אל עצמו היינו משום גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו... ואם כן כי היכי דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו, אע"ג דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן. מה שאין כן לזכות, דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן".
לדבריו, כשאמרה תורה שמודה במקצת חייב שבועה, לימדתנו שבכוחו של אדם להעיד על עצמו (כשם שבכוחם של ב' עדים להעיד על אחרים מכח חידוש התורה). אולם על אחרים אין בכוחו להעיד. ועל כן, כל עוד העדות היא לחובתו בלבד- 'כמאה עדים דמי'. אולם ברגע שעדותו נוגעת גם לאחרים אין לו נאמנות כלל.
לאור הבנה זו האחרונה, מבאר ר' שמואל רוזובסקי את דברי הרמב"ם: כאשר העדים מעידים ששקר דיברו- נאמנים הם על עצמם, שהרי חידשה התורה שלאדם יש נאמנות על עצמו כשם שלב' עדים ישנה נאמנות על אחרים.
אולם כל זאת ביחס לעצמם, אך ברגע שנוגע הדבר לאחרים- אינם נאמנים. ועל כן- עדים האומרים ששקר דברו נאמנים על עצמם ביחס לעצמם, ואכן יצטרכו לשלם מדין 'כאשר זמם'. אולם אותו אדם שהעידו עליו, ימשיך גם הוא לשלם הואיל ולגבי אחרים איננו מקבלים את דבריהם.
כך ניתן ללמוד גם מדברי רבנו יהונתן בשיטה מקובצת (ב"ק ד, ב) שכתב:
"ואם יודו מעצמן אחר שהעידו שעדות שקר העידו אינן נאמנין ותגמר עדותן כאלו לא הודו ואותו ראובן שהעידו עליו ישלם המאתים זוז דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והם אינן משלמים לו דמודה בקנס פטור למאן דאמר עדים זוממים קנסא הוא ולמאן דאמר ממונא הוא משלמין הם לו מאתיים זוז והוא אינו משלם כלום".
הרמב"ם (עדות יח, א-ב) כותב:
"מי שהעיד בשקר ונודע בעדים שהעיד בשקר זהו שנקרא עד זומם. במה דברים אמורים בעדים שהוזמו אבל שתי כתות המכחישות זו את זו ואין כאן עדות אין עונשין את אחת מהן לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית ומה בין הכחשה להזמה ההכחשה בעדות עצמה..".
בהזמה הטילה התורה עונש 'כאשר זמם' על הכת שהוזמה, אולם בהכחשה- כאשר ב' כתות מכחישות זו את זו, איננו יודעים מי מהן אינה דוברת אמת ועל כן לא ניתן להטיל עליה עונש כאשר זמם.
אולם במידה והעדים מודים ששיקרו- הואיל והם עצמם יודעים ששיקרו, מוגדרים הם לגבי עצמם כעדים זוממים, וחל עליהם דין כאשר זמם.
ועל כן, אם עדים זוממים 'קנסא' הוא, פטורים מלשלם הואיל והודו בעצמם, ואין אדם משלם קנס על פי עצמו. אולם אם עדים זוממים ממונא הוא, יתחייבו לשלם.
החולקים על הרמב"ם- תוס' (מכות ג, א) חולקים על הרמב"ם וסוברים שהאומר 'עדות שקר העדתי' אינו נעשה זומם על פי דברי עצמו.
בביאור דעתם ניתן ללכת בשני אופנים- או שסבר שעבור הזמה יש צורך דווקא בעדות של 'עמנו הייתם/ ובלא זה לא נקרא הדבר כהזמה.
או שסברו ש'הודאת בעל דין כמאה עדים' אינה מדיני נאמנות שחדשה התורה כלפי עצמו, אלא כנתינה מחודשת וכדברי המהר"י בן לב, ועל כן אינם נעשים זוממים בעדות עצמם.
יישוב הגמ' לשיטתם- זאת נותר לנו לברר לשיטתם- כיצד יבארו את הגמ' במכות ג, א, שכפי ציינו בשאלה מעלה לכאורה שיכול הוא 'להזים עצמו'? תוס' במקום מבארים שמדובר שתחילה הזים עצמו, אולם לאחר מכן הוזמו הוא וחברו על ידי ב' עדים, והיינו, שמשום שסותר עדות עצמו כלל לא שייכא ביה הזמה..
ואילו הב"ח בהגהותיו מבאר שאין כוונת הגמ' שחייב מדין 'כאשר זמם', הואיל ואינו נעשה זומם בלא טענת 'עמנו הייתם', אלא כוונת הגמ' שחייב מדינא דגרמי.
כיצד יסבירו אותם שאין מחייבים את העד שהזים עצמו מדינא דגרמי? הקהילות יעקב (מכות סי' ג) מבאר, שאף לשיטת הסוברים שבדינא דגרמי משלם האדם על פי עצמו, באומר עדות שקר העדתי אינו משלם על פי עצמו. וזאת משום שמלבד ההלכה שאינו משלם קנס על פי עצמו, הלכה היא שאינו משלם קנס אלא אם כן נפסק בבית דין כנגדו.
בנוסף מוכיח ש'הודאת בעל דין' כמאה עדים דמי מוגדרת כנאמנות האדם על עצמו דווקא כאשר אינה סותרת עדות אחרים, אולם במידה וסותרת היא לעדות אחרים- אינה מועילה מדין נאמנות, אלא הרי היא כהתחייבות חדשה.
לאור זאת, האומר 'עדות שקר העדתי' נאמן אמנם כלפי עצמו, אך בית דין אינם יכולים לקבל דבריו ולפסוק עליו חובת תשלומין מדין מזיק ממון חברו בגרמי, שהרי באומרו 'שקר העדתי' סותר דבריו הראשונים והרי הוא כמעיד נגד עדים, ואינו נאמן אלא בכוחו להשית על עצמו חיוב חדש. ובזאת בית דין אינם יכולים לחייבו, וממילא לא ניתן לחייבו מדינא דגרמי.
[1] סנהדרין לב, א ועוד.
