שאלה שבועית: מנהג המהר"ם מרוטנבורג לומר תשעים פעם 'משיב הרוח'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
מנהג המהר"ם מרוטנבורג לומר תשעים פעם 'משיב הרוח'
הטור בהלכות תפילה (או"ח סי' קיד) מביא את מנהגו של המהר"ם מרוטנבורג בעת החלפת ה'הזכרות' שבתפילת לחש:
"והר"ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת 'אתה גבור' תשעים פעמים עד 'משיב הרוח ומוריד הגשם', כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק אין צריך לחזור".
המהר"ם מרוטנבורג נהג לומר בשמיני עצרת תשעים פעמים את נוסח ברכת 'גבורות' עד 'משיב הרוח ומוריד הגשם תשעים פעמים וזאת בכדי להרגיל את לשונו לאמירת 'משיב הרוח', כך שאם יסתפק האם אמר 'משיב הרוח' או לא, יוכל לסמוך על התרגלות לשונו[1].
עצתו זו של המהר"ם מרוטנבורג, נפסקה בשו"ע וברמ"א (או"ח קיד, ט).
שאלה א] שירת 'משיב הרוח' תשעים פעמים- לפני שנים רבות נהגו בישיבה לשיר בשמחת תורה בעת ההקפות תשעים פעמים 'משיב הרוח ומוריד הגשם', וזאת כדי להרגיל את הלשון לאמירה זו. כיום אין נוהגים כן. מדוע? האם כדאי ורצוי לנהוג כך, או לא?
מקור דברי המהר"ם מרוטנבורג- תחילת דיון זה, מקורו מדברי הירושלמי בתענית (א, א):
"תני נתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר רבי יוחנן כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הזכיר מיכן והילך מה שצורך יזכיר".
מחלק ר' יוחנן בין המסתפק מה אמר בתוך ל' יום, ללאחר ל' יום.
למדים אנו, שלאחר ל' יום, קונה האדם את ההרגל החדש.
על גבי ירושלמי זה, חידש המהר"ם מרוטנבורג שניתן לרכוש את ההרגל אפילו בפרק זמן קצר יותר- ביום אחד, על ידי אמירת האמירות של כל שלושים הימים – ברצף.
המהר"ם מרוטנבורג לומד את דבריו מהגמ' במסכת בבא קמא (כד, א); במשנה (שם כג, ב) נחלקו תנאים כיצד שור עובר מ'תמות' (בה משלם על נגיחה חצי נזק) ל'מועדות': דעת ר' יהודה ש"כל שהעידו בו שלושה ימים", ואילו דעת רבי מאיר ש"כל שהעידו בו שלשה פעמים".
וביארה הגמ' בטעמו של ר' מאיר:
"השתא ריחק נגיחותיו [נגח בג' ימים נפרדים] חייב [הוגדר כמועד], קירב נגיחותיו [נגח תוך פחות מג' ימים], לא כל שכן [שיוגדר כמועד]"!
על סברה זו, הנאמרת בגמ' ביחס לשור המועד ביסס המהר"ם מרוטנבורג את מנהגו- אם על ידי אמירה במשך שלושים יום קונה האדם הרגל, בודאי שבאמירה בפרק זמן תכוף יותר יקנה האדם את ההרגל.
רבינו פרץ חולק על מהר"ם, וסובר שאין ללמוד משור המועד.
עלינו לברר מספר נקודות ביחס למחלוקתם זו:
שאלה ב]: שורש מחלוקתם- במה נחלקו המהר"ם ורבנו פרץ- מדוע סבר המהר"ם שניתן ללמוד משור מועד ורבנו פרץ חלק?
שאלה ג]: הסברה אינה להלכה- הט"ז (קיד ס"ק יג) מקשה, שסברה זו ש'קירב נגיחותיו' מועיל, נאמרה בדעת ר' מאיר, אולם ר' יהודה שהלכה כמותו נחלק וסבר שבנגח ג' פעמים תוך פחות מג' ימים אינו נעשה מועד!
וחתם הט"ז: "ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה". שומה עלינו איפוא לברר כיצד ישיב המהר"ם מרוטנבורג על קושיא זו!
שאלה ד] מנין 'תשעים הפעמים'- מנין? הרמ"א בתשו' (סי' פג) התקשה מדוע נהג המהר"ם מרוטנבורג למנות דווקא תשעים פעמים (כתחליף לתשעים התפילות שישנן בשלושים יום הנזכרים בירושלמי), הרי בשלושים יום ישנן תפילות נוספות באופן מובנה תפילות נוספות על פני ג' התפילות שבל יום- כמוסף בשבתות וראשי חודשים, ויחד עמן מגיעים אנו ליותר מתשעים.
ואם דברי הירושלמי נסובו על שאלת גשמים ולא על הזכרה, הרי שבשלושים יום ישנן פחות מתשעים שאלות גשמים, שהרי בתפילות השבתות אין שואלים גשמים. ואם כן, מדוע נקבע דווקא מנין זה?
שאלה ה] תפילות או ימים?- שאלה זו האחרונה, מעוררת אותנו לשאלה האם מנין 'שלושים יום' הנקוב בירושלמי משמעותו מנין הימים או מנין התפילות שישנם בימים אלו?
נציין לשתי השלכות אפשריות בין שתי צורות המנין הללו:
1] התפלל אך לא עברו הימים- אבל העובר לפני התיבה מידי יום ומזכיר גם 'משיב הרוח' בחזרת הש"ץ מגיע למנין תשעים תפילות זמן רב לפני שמנין שלושים הימים מגיע לסיומו. מה יהיה דינו במידה והסתפק האם הזכיר 'משיב הרוח' אחר שהתפלל תשעים תפילות ולפני שעברו שלושים הימים?
2] עברו הימים אך לא התפלל- אדם שנמנע ממנו להתפלל חלק מהתפילות מחמת חולי- ונמצא שעברו עליו שלושים יום לפני שהתפלל תשעים תפילות. האם כעת, במקרה בו מסתפק האם הזכיר 'משיב הרוח' יהיה עליו לחזור, או לא?
תשובה
ר' שמעון שקופ (חי' ב"ק סי' לג) דן בהגדרתו של שור שנגח ג' פעמים כשור המועד- מהיכן נובעת? האם אחר שנגח ג' פעמים קנה לעצמו הרגל וטבע לנגוח ומעתה מוחזק כשור נגחן, או שמא מאחר שנגח ג' פעמים מתברר לנו ששור זה מטבעו הוא שור נגחן. ובתמצות- האם ג' הנגיחות הינן הוכחה או התרגלות.
ר' שמעון שקופ (ובדומה הקהילות יעקב ב"ק סי' כט) תולה בשני צדדים אלו את מחלוקתם של המהר"ם מרוטנבורג ורבנו פרץ:
המהר"ם מרוטנבורג למד שהחזקת שור כנגחן אחר ג' נגיחות מבוססת על ההתרגלות שקנה, ועל כן כשם שבשור המועד בקירוב הנגיחות קונים את ההתרגלות, כך גם בקניית הרגל ההזכרה הנכון בתפילה- גם אם יקרב את ההזכרות, יקנה את הרגל ההזכרה.
לדבריו, ניתן לומר שבזה גופא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה- ר' מאיר למד שהגדרת שור כמועד בג' נגיחות מבוססת על קניית רגילות, ועל כן סבר שגם בקירב הנגיחות זו לזו קנה את ההרגל. לעומתו ר' יהודה למד שהגדרת שור כמועד אחר ג' נגיחות נובעת מהבירור שנוצר שהינו מועד. ועל כן סבר, שהבירור וההוכחה על הטבע יכול להיות רק אם נעשה הדבר בפרקי זמן שמספיק רחוקים זה מזה- בג' ימים נפרדים, ולא הושפע ממאורע כל שהוא שאירע ביום מסוים.
נמצא, שר' יהודה אינו חולק על ר' מאיר שכדי לקנות התרגלות- יש צורך בג' פעמים, ואף אם הינן סמוכות זו לזו נוצר ההרגל ונרכש הטבע, וכל מחלוקתו היא בשורש דין הגדרת השור כמועד.
ועל כן, אף שלהלכה נפסק כר' יהודה, למד המהר"ם מרוטנבורג מדברי ר' מאיר את העיקרון בדיני הרגל- המוסכם גם על ר' יהודה.
כל זאת בדעת המהר"ם מרוטנבורג; לעומתו רבנו פרץ הבין את מחלוקת התנאים באופן הפוך:
ר' מאיר הוא זה שלמד שהגדרת שור כמועד אחר ג' נגיחות מבוססת על הוכחה שזהו טבעו, וגם אם עושה זאת בסמיכות גדולה יותר, מעיד הדבר על טבעו. לעומתו ר' יהודה למד שהגדרת שור נגחן כמועד מבוססת על הרגל, והרגל קונים כאשר עושים את אותה פעולה במשך זמן, ולא בסמיכות, ועל כן הצריך שהנגיחות יהיו בג' ימים נפרדים.
נמצא שכדי לקנות רגילות יש צורך לרווח את הפעולות המביאות אליה, ועל כן חלק רבנו פרץ על פתרונו של המהר"ם.
כיוונים נוספים ביישוב הלימוד מדעת ר' מאיר- המגן אברהם (קיד ס"ק י) מיישב שדחיית סברת קירב נגיחותיו לר' יהודה הינה נקודתית- ביחס לשור נוגח ניתן לתלות את הנגיחות בכל מיני מאורעות והשפעות חיצוניות- כמזג אויר וכדו', ועל כן סבר ש'קירב נגיחותיו' לא מעיד על טבע, אולם ביחס לקניית הרגלים אחרים- ודאי שקירוב יעזור.
החכמת שלמה מיישב ואומר שר' יהודה מסכים עקרונית שקירב הנגיחות אינו מגרע ומעיד על ההתרגלות. אלא שכדי להפוך שור למועד יש צורך להתרות בבעליו- "והועד בבעליו ולא ישמרנו".
בזאת, הואיל וקירב נגיחותי, התראות צפופות כאלה לא יותירו רושם ויישכחו על ידי הבעלים, ועל כן רק אם ריחק נגיחותיו חייב, אך אם קירב- לא.
כל זאת ביחס להתראה, אולם כאשר מדברים אנו מה צורת הביטוי הפשוטה ש'תשב' לאדם ב'תת מודע' ולפיה ידבר ויתבטא- בזה חוזרים אנו להגיון הפשוט- שהקירוב מסייע לקניית ההרגל.
המשנה ברורה (שם ס"ק לז) מיקל להלכה כדברי שניהם:
"ונראה דלמעשה יש להקל כשניהם דספק ברכות להקל".
משמעות הדבר שהן אם עברו מנין התפילות הנדרש בפחות מל' יום, והן אם עברו ל' יום ללא מנין התפילות הנדרש- מניחים אנו שאמר כשורה.
הרש"ז אוירבך העיר (הליכות שלמה תפילה ט דבר הל' לד) שלכאורה לא נכון להמשיך בתפילה מדין ספק ברכות, שהרי אפשר שכל הברכות שאומר כעת הינן ברכות לבטלה. והשיב:
"מכל מקום כבר נתבאר דאינו כן [שלא חשב הדבר לברכות לבטלה] משום שאף באופן שאדם טועה ואינו מתפלל כראוי ודינו שלא יצא לא נחשבת תפילתו כאילו אינה תפילה כלל אלא בודאי שמה תפילה רק שלא יצא בה ידי חובתו".
ובדומה כתב בפסקי תשובות (קיד, יג):
"יש לומר דכיון דנקטינן ספיקא דרבנן לקולא שוב הוי כודאי אמר עד עתה כהוגן ולא הוציא שם שמים לבטלה ולאחר הכרעה זו שוב לא תשיב בגדר ספק כלל ושפיר יכול להמשיך תפילתו".
לדבריהם, הואיל ונהג האדם על פי ההלכה, אין ברכותיו לבטלה.
מנין החזרות המועיל לקניית ההרגל- החת"ם סופר (או"ח א, כ) שואל מהו מקורו של ר' יוחנן בירושלמי שקצב את זמן ההתרגלות לשלושים יום בדווקא? ומסיק שהמדד אינו מנין הימים אלא מנין התפילות, וסבור שהמנין אינו תשעים פעמים כדעת הטור, אלא מאה ואחד, וזאת על פי הגמ' במסכת חגיגה (ט, ב):
"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד".
למנין הזכרות זה ניתן להגיע בהזכרת 'מוריד הטל' לאחר חג הפסח במשך שלושים יום- כאשר מדובר בבני חוץ לארץ- החוגגים גם יום טוב שני. ואף שר' יוחנן היה בארץ ישראל 'מכל מקום כך היה דרכו של ר' יוחנן לומר הלכה לפני תלמידים העומדים לפניו שהיו מחו"ל'..
וכך מונה החת"ם סופר את מאה ואחד ההזכרות שישנן בחודש מיום טוב הראשון של פסח:
"שיום א' דפסח נחשב במנין שלושים יום ואין מזכירין בו אלא ממוסף ואילך ה"ל פ"ח (88) פעמים, ושמונה מוספים דשמונה ימי הפסח שבחו"ל ועוד ג' מוספים של ג' שבתות שנשארו מאסרו חג דפסח עד ט"ו אייר וב' תפילות מוספים דב' ימים ר"ח אייר הו"ל י"ג (13) מוספים צרף עם פ"ח (88) הנ"ל עולה ק"א (101) תפלות".
המשנה ברורה (קיד ס"ק מא) כתב להחמיר לכתחילה כחת"ם סופר:
"ובתשובת חתם סופר חא"ח סימן כ' מורה ובא לכתחלה לאומרו מאה פעמים ואחד אמנם בדיעבד מי שאמר רק תשעים פעמים אין בידינו לפסוק שיחזור ויתפלל נגד פסק השו"ע".
להלכה- אף שהשו"ע והרמ"א פסקו להלכה את דברי המהר"ם מרטנבורג ולא חששו לרבנו פרץ, מכל מקום כתב הרש"ז אוירבך (הליכות שלמה שם) שיש להימנע מלעשות כפתרונו של המהר"ם מרוטנבורג:
"ומכל מקום לכתחלה אין ראוי כלל לעשות עצה זו של הזכרת צ' פעמים".
וביאר, שזאת משום שהט"ז והגר"א פסקו להלכה שלא כמהר"ם מרוטנבורג, ונמצא שאם יעשה את פתרון זה ויגיע לידי ספק- לא יוכל לחזור מחשש לדעת הפוסקים כדבריו, ועל כן אין לעשות זאת למעשה.
למעט לענין הזכרת גשמים בארץ ישראל- בה גם כך אי הזכרת הגשמים אינה גורמת לו לחזור על תפילתו (שהרי די באמירת 'מוריד הטל' בדיעבד), ונמצא שאמירת 'משיב הרוח ומוריד הגשם' תשעים פעמים מועילה לו לקנות התרגלות ולהקטין את סיכויי השכחה, ואינה מביאה לכל 'הפסד' וחסרון אפשרי, ובלשונו:
"אמנם לענין הזכרת מוריד הגשם מנהג יפה הוא דהא בלא"ה אפילו שכח אינו חוזר לדידן שאנו מזכירים מוריד הטל אף בימות הקיץ סי קי"ד ס"ה וא"כ אין כאן שום הפסד אלא אדרבה טיבותא הוא שיתרגל להתפלל כראוי".
[1] נדגיש שמדובר בחו"ל שבימות החמה לא אומרים 'מוריד הטל', ועל כן אם מדלגים על 'משיב הרוח' ולא אומרים דבר- צריכים לחזור לראש התפילה, אבל בארץ ישראל שאומרים בימות החמה מוריד הטל - הרי אין חוזרים בכל מקרה.
