שאלה שבועית: חיוב גלות על פי עצמו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
שאלה א] גלות לעיר מקלט על פי הודאת עצמו- לפני בית הדין הגיע אדם ואמר להם שהרג אדם בתאונה במקום פלוני ובזמן פלוני בשוגג. למעט העובדה שידוע שנהרג שם אין עדים או מקור אחד המאמת את טענותיו - האם אדם זה יגלה על סמך הודאתו?
במקרה זה, האם יש אחיו של האדם שנהרג בתאונה מוגדר כגואל דם ביחס לנהג המודה ברצח, ורשאי להורגו, או לא?
שאלה ב] ביאור דברי תוס'- המשנה (מכות ב, א) מביאה דוגמא לעדים זוממים שלא ניתן לקיים בהם עונש 'כאשר זמם'- "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים". תוס' במקום (ד"ה מעידין) הקשו:
"ואם תאמר- היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי"?
שאלתם דורשת ביאור- הרי בהחלט תתכן מציאות שהלה אומר בהדיא שהוא היה שוגג, ובמקרה זה אינו יכול לומר מזיד הייתי?
תשובה
נפתח את תשובתנו בקושי שהתעורר בפשט דברי התוס', ומתוך הביאורים השונים בדבריהם נשיב על השאלות האחרות: כאמור הקשו תוס'- 'מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וייפטר'- וכי לא ניתן לצייר מקרים בהם אמר במפורש שעשה זאת בשוגג שאז אין בכחו לומר 'מזיד הייתי'?
לפנינו שלושה כיוונים:
1] מהאופן בו מנוסחת השאלה בתוס' שאנץ נראה שהשאלה נסובה על עצם דין התורה - כיצד ניתן לחייב את הרוצח גלות, הרי העדים המעידים על מעשה הרציחה אינם יכולים להעיד בוודאות שהמעשה נעשה בשגגה! על כרחנו, שכדי לחייבו זקוקים אנו לאמירתו. והרי הלכה היא שאין עונשים את האדם על סמך דברי עצמו?
מבואר מדבריהם- שגלות מוגדרת כעונש, ועל כן האדם לא מחילה על עצמו.
לדבריהם, אם יבוא אדם ויאמר שהרג את הנפש בשגגה לא יגלה, הואיל ואין בכוחו להטיל עונש על עצמו.
תוס' השיבו על שאלתם בשני אופנים:
א. או שמדובר שיש 'רגלים לדבר' שהרצח נעשה בשוגג, כגון ש'נשמט הברזל מקתו' ועל כן יש לתלות שלא התכוון. משמעות הדברים היא, שבמידה ויש רגלים לדבר, אין צורך בדבריו וניתן לחייבו גלות לאור דברי העדים בפני עצמם.
ב. או שמדובר שהרוצח שותק.
כיצד מועילה שתיקתו? הרי השתיקה אינה יוצרת רגלים לדבר, ואם כן כיצד ניתן לחייבו גלות?
השרידי אש (מכות סי' לה) מבאר שאנו מניחים שמעשה הרצח נעשה בשגגה בגלל חזקת הכשרות של האדם. משמעות השתיקה היא- שאינו אומר שרצח במזיד, ועל כן נשאר בחזקת כשרותו, אך איננו זקוקים להודאתו כדי לחייבו כרוצח בשגגה.
2] בניגוד לעולה מתוס' שאנץ בעל כוס ישועות סבור שהגלות הרי היא ככפרה, וכפרה אדם יכול להשית על עצמו. קושייתם של תוס' אינה נסובה על עצם דין התורה אלא על דין עידי גלות שהוזמו- לכאורה עידי גלות אינם נעשים לעדים זוממים הואיל וחיוב הגלות מוטל על האדם רק בצירוף הודאתו ולא מחמת עדות העדים בפני עצמה.
ועל זאת השיבו, שחיוב בעידי גלות שהוזמו יהיה רק במקרים שבהם איננו מתבססים על דברי הרוצח- או כשיש רגלים לדבר או כששותק.
לדברי כוס הישועות אדם שיגיע לבית הדין ויאמר שרצח בשגגה, יגלה על פי דברי עצמו, אף שאין כל עדות על כך שרצח.
3] כיוון שלישי בביאור דברי תוס' מופיע במהרש"א:
בגמ' (י, ב) נאמר:
"במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקדוש ברוך הוא מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה".
הרי, שעל אף שהמעשה הרצח הראשון נעשה שלא בפני עדים , מתחייב הרוצח גלות מכוחו. המהרש"א תמה על כך:
"וקצת קשה, דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות ולא ידענו על מה, דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל"
לומד המהרש"א, שעניינה של הגלות היא הצלה מיד גואל הדם, ועל כן תמה מדוע התחייב בגלות מכח המעשה הראשון אם אין גואל דם שרשאי להורגו?
המהרש"א משיב על שאלתו:
"ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר על ידי קרובים ופסולים שפטור גואל הדם אם יהרגנו".
סובר המהרש"א שגואל הדם רשאי להרוג את הרוצח בשגגה על סמך עדותו שלו עצמו! הכיצד?
השרידי אש מתקשה בכך, ומבאר:
"ולחומר הקושיא סבור הייתי שסובר המהרש"א ז"ל דאף שגלות עיקרה לשם כפרה, היינו משום הצער שאינו יכול לצאת מחוץ לעיר, שאם יצא יכול גואל הדם להורגו, ולהכי מי שאין לו גואל הדם בית דין מעמידין לו גואל הדם כדאיתא בסנהדרין הנ"ל, דאם לא יהיה גואל הדם שוב אין לו צער בגלות ואינה מכפרת עוד
להסברו של השרידי אש, הכפרה היא בכך שנתון הוא לסכנה תמידית ואינו יכול לצאת מן העיר – דבר המיסב לו קושי וצער.
