שאלה שבועית: 'כאשר זמם' – חיוב על מחשבה או מעשה?
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור לע"נ חמי היקר דוד בן יעקב
שאלה א] דיוק בלשון הפסוקים- יודעים אנו שכל מילה בתורה שקולה בשקל הקודש- ביחס לעונשם של עדים זוממים אומרת התורה- "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" – מדוע נצרכה הוספת המילה 'לעשות'?
שאלה ב] מלוה מכאן ועד עשר שנים- במשנה במכות (ג, א) נאמר:
"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים".
לכאורה, בדיקה זו חסרת תועלת, שהרי תשלום על 'המתנת מעות' הרי הוא ריבית, ואסור על פי הורה, ואם כן להמתנה זו אין ערך ממוני?
שאלה ג] האם ישנם עדים זוממים המשלמים יותר ממה שרצו להפסיד? ואם כן, מדוע?
שאלה ד] הוזמו על עדות הכאת עבד- הרמב"ם כותב בהל' עדות (כא, ד):
"העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואחר כך סימא את עינו והוזמו, משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו".
הראב"ד במקום משיג על דבריו:
"והוא כתב בהלכות חובל שהאדון אינו משלם, אלא אם תפס העבד [מממון האדון, לא מוציאים ממנו] ואם כן העדים שהוזמו למה משלמין".
משיג הראב"ד על הרמב"ם שלעולה מהגמ' בבבא קמא (עג, ב) אין העבדו נוטל מאדונו אלא בתפס, אם כן נמצא שלא היה מושת עליו כל חיוב מכח דבריהם. כיצד ישיב הרמב"ם על שאלתו?
שאלה ה] השלכות ממוניות של עדות בן גרושה וחלוצה- כפי שהזכרנו בעבר, המשנה בתחילת מכות עסקה בעדים שהעידו על פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה והוזמו, ואמרה שהואיל ולא ניתן לקיים ביחס לעדותם 'כאשר זמם', לוקים. במידה ומדובר ואותו כהן שהעידו עליו קיבל פירות כאחת ממתנות כהונה. ברגע שהעידו עליו שפסול לכהונה, עליו להעבירם לכהן אחר.
נמצא, שבעדותם זממו להפסידו ממון. מדוע אם כן אינם צריכים לשלם על כך ממון מדין 'כאשר זמם'.
שאלה ו] עידי יין נסך שהוזמו- עדים שהעידו לאדם פלוני שגוי נגע בכל חביותיו והוזמו, האם צריכים לשלם וכמה?
תשובה
ראובן חתם עם שמעון על חוזה להשכרת דירה, מחשש שהשוכר לא ישלם בזמן רצה המשכיר להוסיף בחוזה, שכל איחור בתשלום יגרור עמו תוספת תשלום- מאה ש"ח ליום. ובא ושאלתו בפיו, האם נכון לנהוג כך, או שמא יש בדבר משום ריבית?
ההגהות מיימוניות (הלוואה ח) כותב בשם רבי אליעזר מטוך שאין בזה משום ריבית. ריבית שייכת בכסף הניתן בתורת הלואה (כחסד), ולא בכסף הניתן בתורת 'עסק'.
רבי אליעזר מטוך מוכיח את דבריו מהמשנה הנ"ל במכות (ג, א) בעדים שהעידו שמשך זמן ההלואה קצר יותר והוזמו אומדים כמה אדם רוצה ליתן עבור המתנת המעות פרק זמן זה. וכאמור שאלנו, שבהמתנת מעות יש משום ריבית, האסורה בנטילה, ואם כן מהו ערך הכסף שנותנים?
על כרחנו שהמשנה מדברת במעות של שכירות- שביחס אליהן אין איסור ריבית בנטילת שכר המתנת המעות.
לפי זה, במידה ועדות העדים נסובה על הלואה רגילה- גם אם הוזמו לא ישלמו עליה דבר הואיל הריבית אסורה בלקיחה, וממילא אין נזק ממוני של עשוו
אכן הבית יוסף (יו"ד קס) חולק על דברי רבי אליעזר מטוך, וסבור שגם בכסף הניתן על המתנת מעות שכירות יש משום ריבית:
"ובאמת איני יודע מה ראה החכם הזה להקל בשכירות יותר מבהלואה דכללא דרביתא כל אגר נטר בכל גוונא אסור .... אבל האמת הוא דדבריו מעיקרן אין להם על מה שיסמוכו".
לדבריו, אין ראיה מהמשנה במכות:
"דההיא מתניתין דמכות הכי קאמר שמים כמה היה נותן זה כדי להרויח במעות הללו בעשר שנים וכך ישלמו לו העדים כיון שכל כך מעות רצו להפסידו שעכשיו שהעידו עליו ליתנם מכאן ועד שלשים יום אם ירצה ליקח האלף זוז מכאן ועד עשר שנים מגוי או אם יעבור ויקחם מישראל ברבית לא יתנם לו בפחות מכך וכך מעות ונמצא שכל כך מעות הפסידוהו וכך משלמים לו דתנא השתא לא נחית בענין איסור רבית והיתרו וזה ברור".
מבאר הבית יוסף, שפרשת 'כאשר זמם' הינה פרשה בה החיוב על עולם המחשבה- על מחשבות זדון. במישור זה ישנה פגיעה ממונית בעלת ערך, אף שבפועל, בעולם המעשה לא תבוא לידי מימוש מחמת איסור ריבית.
נמצא איפוא, שמחלוקתם של רבי אליעזר מטוך והבית יוסף הינה מהותית בשורש פרשת עדים זוממים- האם העדים הזוממין משלמים על המחשבה או על המעשה בפועל? האם עונשם הוא על התכנון או שמא השיתה התורה עליהם עונש כאילו עשו את המעשה בפועל. אפשר, שצד זה האחרון נרמז בלשון הפסוק שהדגיש 'כאשר זמם לעשות...'.
העידו שנתנסך יינו והוזמו- כאשר באים עדים ומעידים שגוי נגע ביינו של פלוני וכל יינו הרי הוא יין נסך- נמצאו מפסידים אותו סכום כסף גדול.
דעת הקצות (לח ס"ק ד) שבמידה והוזמו עדים אלו, עליהם לשלם את כל הסכום אותו זממו להפסיד, ובלשונו:
"יראה לי דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים, ואף על גב דבקרא כתיב (דברים יט, יט) כאשר זמם לעשות לאחיו והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין הוא דמעידין. וראיה מפרק קמא דסנהדרין (י, א) פלוני רבע שורו של פלוני נהרגין ומשלמין דמי שור לבעלים, אלמא אף דמסהדי על השור ולא על בעל השור אפילו הכי משלמין דמי השור".
מנגד, דעת הקהילות יעקב (ב"ק סי' ג) שאף אם הוזמו עדים אלו, אינם משלמים דבר. זאת משום שאף אם היו מזיקים את הדבר בידיים והופכים אותו לאיסור הנאה לא היו מחויבים ממון, הואיל ומדין תורה היזק שאינו ניכר אין שמו היזק. ואף שיתכן שחייב מדין קנס, הואיל ופטור מדין מזיק, פטור מדין 'כאשר זמם'.
תשלום עבור מתנות כהונה- באותה דרך מסביר המרחשת (ח"א קונט' בענייני הזמה) מדוע המעידים על כהן שהוא בן גרושה או חלוצה והוזמו אינם צריכים לשלם על איבוד מתנות הכהונה. היזק זה מוגדר כהיזק שאינו ניכר, שהרי כלפי חוץ לא ניכר שהתפוחים נאסרו לו, ועל כן אינם צריכים לשלם מדין 'כאשר זמם' הואיל ודינם כדין המזיק. ובלשונו:
העידו על חיוב זיבורית והוזמו- במידה ובאו עדים והעידו שראובן חייב מסיבה כל שהיא קרקע זיבורית לשמעון והוזמו, דעת תוס' (ב"ק ה, שעליהם לשלם מעידית. מדוע? הרי זממו לחייבו זיבורית בלבד? על כרחך, שתשלום עדםי זוממין מהלכות נזיקין הוא, ועל כן עליהם לשלם ככל מזיק- מן העידית. אכן, השיטה מקובצת במקום חולק וסבור שעליהם לשלם מזיבורית- הואיל וזה הדבר שזממו לעשות בפועל. נראה שלמד שהחיוב אינו על העשיה, אלא על הרצון לפגוע ולהזיק.
הוזמו על עדות הכאת עבד- כאמור דעת הרמב"ם שבמידה והעידו עדים על אדון שהפיל את שן עבדו או סימא את עינו, והוזמו צריכים לשלם גם את דמי העיוורון, זאת על אף שלא היה ביכלתו של העבד ליטול את דמיו אלא בתפיסה. הראב"ד תמה על דינו של הרמב"ם ושאל מדוע מחייבים אנו אותם, הרי סוף סוף אין חיוב מושת- ורק אם יתפוס הלה לא יוציאו מידו?
יש שבעקבות קושיא זו העמידו את דברי הרמב"ם רק במקרה בו תפס העבד בפועל, אולם המגדל עוז מבאר שהעדים הזוממים משלמים על כל נזק פוטנציאלי שיכול היה לבוא מעדותם ועל כן גם במקרה בו לא תפס בפועל ישלם.
נראה, שב' דעות אלו נחלקו גם כן בשאלת היסוד- האם דין 'כאשר זמם' עוסק בנזק התאורטי שיכל להיווצר מכח עדותם (וכן למד המגדל עוז), או שמא מגדיר הוא אותם כמזיקים בפועל (וכן למדו החולקים).
