שאלה שבועית: מלקות בעדים זוממין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
השיעור היום לע"נ ר' דוד יצחק בן יעקב אביה של אשתי שנפטר אמש. דברים רבים למדתי ממנו, אומר כעת שניים מהם: א. בבעלותו של חמי היתה חברה קבלנית מאוד גדולה. הכרתי אותו ארבעים שנה מאז כניסתי למשפחה של אשתי. כל אותן שנים למעט השנה האחרונה שהיה מאוד חולה, לא היה יום שהוא לא הקדיש את כל הערב ללימוד תורה יחד עם גיסו.
גם כשהיו קשיים בחברה, בעיות, בכל ערב כאילו הכל נמחק- יושבים ולומדים תורה. בשבילי זה היה דוגמא איך יהודי שעובד, מלא ביראת שמים ודבקות בתורה.
ב. בכל פעם ששוחחנו שב ואמר שהכל ממנו יתברך, כשהרויח אמר 'מזמור לתודה', וכשהיו קשיים אמר- 'זה מה שמגיע לי מה'', 'ה' נותן לכל אדם מה שמגיע לו'. אמונה כה בהירה שגרמה לכך שאף פעם לא היה עצוב.
המנהג בירושלים שהצאצאים לא הולכים אחר המיטה וכמעט כל מי שהיה בלוויה היו צאצאים, כך שיצא שנסעתי עם בעל של בת - דודתה של אשתי. שוחחנו בדרך, וספרתי לו על מה אני הולך לתת שיעורים. בין השאר אמרתי לו שראיתי דברים שכתב יהודי בשם הרב זילברברג שאמר שעדים המעידים צריכים להוריד את המסכה כדי שיהיה עדות שאתה יכול להזימה. בעלה של בת הדודה אמר שהרב זילברברג משמש כרב בית הכנסת בו הוא מתפלל והוא שמע את שיעור זה מפיו. ואכן לאחר מכן הוא שלח לי סיכום של השיעור, ובעזרת ה' נדון בדברים בפעם הבאה.
שאלה א] מלקות בעדים זוממים- מ'לא תענה'? לפנינו שלוש מקורות מדברי ראשונים שעל פניו נראים כסותרים גמ' מפורשות:
1] התראה בעידי 'בן גרושה' ו'בן חלוצה'- המאירי (מכות ב, א) מביא בשם 'יש מפקפקין':
"יש מפקפקין לומר שיהא צריך התראה, שהרי בדיני נפשות ודיני ממונות הוא שאין עדים זוממין צריכין התראה שאלו תצריכם התראה אין זה 'כאשר זמם' שהרי הם היו הורגים בלא התראה, וכמו שאמרו במסכת כתובות לג, א 'מי איכא מידי דאינהו בעו לחיוביה בלא התראה ואינהו בעו התראה', אבל זו שאין מלקות שלהם בא מכאשר זמם צריכים התראה".
לדבריהם, אף שבדרך כלל עדים זוממים נענשים ללא התראה, העדים הנמנים במשנה כעידי 'בן גרושה' ו'בן חלוצה' - שלא ניתן לקיים בהם 'כאשר זמם' כפשוטו, אינם לוקים ללא התראה.
אכן, לכאורה דברי היש מפקפקין הינם נגד גמ' מפורשת בכתובות (לג, א):
"מתקיף לה רב סמא בריה דרב ירמיה אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מיתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם".
הרי שעידי 'בן גרושה' ו'בן חלוצה' שהוזמו אינם לוקים ללא התראה? וצריך עיון כיצד יישבו ה'יש מפקפקין' את גמ' זו!
2] הטעם שאין 'לוקין שמונים' לרבנן- במשנה במכות (ד, א) נאמר:
"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום 'לא תענה ברעך עד שקר' ומשום 'ועשיתם לו כאשר זמם' דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים".
הגמ' (שם ע"ב) מסבירה שטעמם של חכמים הסוברים שאינו לוקה שמונים הוא מחמת הכתוב: "כדי רשעתו- כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות".
אומר המאירי:
"מעידים אנו על איש פלוני שהוא חייב מלקות והוזמו לוקין שמנים משום לא תענה ומשום כאשר זמם וחכמים אומרים אינו חייב אלא ארבעים מכאשר זמם אבל לא תענה הרי אין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן הלכה".
מבאר המאירי שטעמם של חכמים שאין לוקה אלא ארבעים הוא משום שלאו ד'לא תענה' הוא 'לאו שאין בו מעשה', ו'לאו שאין בו מעשה' – אין לוקים עליו.
לכאורה נימוקו זה הוא נגד הנימוק המופיע בגמ' שלחכמים אין לוקים שמונים משום 'כדי רשעתו'?
3] מלקות ב'בא הרוג ברגליו'- ב' עדים העידו שראובן רצח את שמעון, אחרי זמן הופיע שמעון (עליו הועד שנרצח) בבית הדין והתברר למפרע שהעדים שיקרו בעדותם. הגמ' בבא קמא (עד, ב) מכנה את מצב זה 'בא הרוג ברגליו', ואומרת שבמצב זה העדים לוקים.
הפני יהושע (מכות ב, א) כותב:
"... בזה דאיצטריך למיתני בהאי לישנא לאשמעינן דלא שייך מלקות לגבי עדות אלא כשהוא דרך הזמה גמורה אי הוי שייך הזמה והיינו דוקא שאומרין על העדים עצמן 'עמנו הייתם', אבל אם אומרין שהאיש פלוני שהעידו עליו היה עמהן שאין עליהם תורת עדות זוממין וכל שכן בשאינו דרך הזמה כלל אלא שאומרים ששקר העידו לא שייך מלקות כלל כדמסקינן לקמן ד'לא תענה' לאו שאין בו מעשה הוא".
הרי, שדעת הפני יהושע שכאשר מתגלה שקרם של העדים שלא בדרך הזמה אין לוקים מחמת לאו ד'לא תענה' הואיל והינו 'לאו שאין בו מעשה'. ולכאורה דבריו הם נגד המבואר בגמ' בבא קמא?
שאלה ב] טהרת ממזרים בחשבו שמת הבעל- מעשה נורא שאירע בעקבות השואה- במהלך השואה ירו הנאצים ביהודי, אותו יהודי עשה את עצמו כמת כדי שהצוררים יעזבוהו, ואכן, הם חשבו שמת והניחו לו. חבריו שראו את שהתרחש סברו שאכן חברם מת, ולאחר השואה העידו על כך בבית הדין.
בית הדין התירה להינשא, והיא נשאת לרב מישיבת עץ חיים בירושלים ונולדו להם שני ילדים. בברית של הילד השני 'בא הרוג ברגליו'- הבעל הראשון הופיע.
על פניו הילדים שנולדו מהנישואין השניים הינם ממזרים ודאיים. האם בכל זאת ישנה דרך להתירם לבא בקהל?
תשובה
כאשר ישנו קושי על דברי מפרש ראשון/אחרון מגמ' ישנן שלוש אפשרויות בהן ניתן להשיבף
1) לעיתים היה לפני אותו מפרש גירסא אחרת בגמ'.
2) לעיתים דברי הראשונים לא הובנו נכון.
3) לעיתים ישנו אמורא בסוגיא אחרת שמדבריו עולה שחלק על דברי האמורא בסוגיא שלפנינו. במצב זה ניתן לומר שאותו מפרש הכריע כאותה סוגיא, ושלא כסוגיא שלפנינו.
כאפשרות זו, השלישית, נראה שיש ללכת במקרה שלפנינו: נראה שישנן סוגיות החלוקות בשאלה האם
המלקות בעדים זוממים הם מדין 'כאשר זמם' או מדין 'לא תענה'. אמירה מעין זו תפתור את ג' הקשיים שעלו לנו בדברי הראשונים והאחרונים:
הגמ' בבא קמא (עד, ב) שאמרה ש'בא הרוג ברגליו'- לוקים העדים המעידים, סברה שהמלקות הינן מדין 'לא תענה', בעוד שהפני יהושע הכריע כסוגיא האחרת וסבר שהמלקות הינם מדין 'כאשר זמם', ועל כן סבר שאין העדים לוקים במצב כזה.
מהגמ' בכתובות (לג, א) עלה שעידי 'בן גרושה' 'ובן חלוצה' אינם צריכים התראה הואיל המלקות הינן מדין 'כאשר זמם', אולם היש מפקפקין הכריעו כגמ' האחרת שהמלקות הינן מדין 'לא תענה', ועל כן אינם לוקים בלא התראה.
הגמ' במכות (ד, א) שאמרה שלרבנן לוקים אין לוקים שמונים משום 'כדי רשעתו' סברה שהמלקות הינן מדין 'לא תענה', אולם המאירי שביאר שאין לוקים משום ש'לא תענה' הוא 'לאו שאין בו מעשה' הכריע כסוגיא שהמלקות הינן מדין הזמה.
מהן הסוגיות מהן עולה ככל האחת מהבנות אלו?
כאמור, מהגמ' בכתובות לג, א עלה שאין עדים זוממים לוקים בלא התראה, דבר המטה לכך שהמלקות בעדים זוממים הינן מחמת לאו ד'לא תענה'.
מאידך, בגמ' במכות ה, ב נאמר:
"אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר 'נפש תחת נפש' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'- והרי אחיו קיים! ואם כן למה נאמר 'נפש תחת נפש'? יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין.... חייבי מלקיות מנין תלמוד לומר 'רשע רשע'
הרי, שבכדי שעדים זוממים ילקו יש צורך בגמר דין, ובמידה והוזמו העדים קודם גמר הדין אינם לוקים. אם אכן המלקות בעדים זוממים הינם מחמת לאו ד'לא תענה', גם אם הוזמו לפני גמר דין- מכל מקום עברו על הלאו, ועל כן דין הוא שילקו! נראה מסוגיא זו, שהמלקות בעדים זוממים הם מחמת דין 'כאשר זמם'.
השלכות אפשריות:
א] מלקות בעד אחד שהוזם- נפקא מינה אפשרית תהיה במקרה בו הזימו עד אחד מתוך שנים; האם במקרה זה ילקה אותו עד משום 'כאשר זמם', או לא? אם המלקות הינן מחמת לאו ד'לא תענה', הואיל וענה ברעהו עד שקר- מסתבר שילקה. אולם אם המלקות הינן מחמת דין 'כאשר זמם', במקרה זה כיחיד לא היה עושה בזממו דבר, ועל כן מסתבר שלא ילקה. ואכן, דעת האור שמח (עדות יג) שלוקה.
ב] עידי 'בן חלוצה' שהוזמו- ישנם ראשונים שאומרים שאינם לוקים. ואף שבמשנה במכות (ב, א) הוזכרו עידי 'בן חוצה' שהוזמו, כמי שלוקים, יש שביארו שהוזכרו שם אגב 'בן גרושה', אולם הרמב"ם כותב (עדות כ, ח) שגם עידי 'בן חלוצה', לוקים.
הרב יחזקאל אברמסקי בספרו חזון יחזקאל (מכות א, ח) מבאר, שתלוי הדבר בשאלה מחמת מה לוקים עדים זוממים אלו. אם המלקות הן מחמת לאו ד'לא תענה' אף שהעידו על פסול דרבנן בלבד סוף סוף ענו שקר, ולוקים. אולם אם המלקות הינן מדין 'כאשר זמם', הואיל ולא זממו להשית פסול דאורייתא יתכן ואין זו זמימה ולא ילקו.
במעשה שבא הרוג ברגליו- עסקנו בעבר בדין 'אפקעינהו'. משמעות דין זה (לשיטת רש"י ועוד) היא התניה שהקידושין נעשים על דעת חכמים, ובמידה ולדעת חכמים יש לבטלם- יבוטלו.
אחד המצבים בהם משתמשים בדין 'אפקעינהו הוא' במידה ומונה שליח לגירושין וביטלו שלא בפניו, דבר העלול להביא את האשה להנשא שלא כדין מתוך מחשבה שהיא מגורשת. ועל כן הפקיעו חכמים במצב זה את הקידושין.
נחלקו בדבר גדולי הדור, יש שאמרו אם יכול אותו ניצול שואה לגרש את האשה על ידי שליח ולבטלו שלא בפניו, ובכך יפקיעו חכמים את קידושי הראשון ונמצאו הבנים כשרים לבא בקהל.
אולם מנגד יש שאמרו שהממנה שליח מראש על דעת ששליחותו תתבטל- אינו מוגדר כשליח, וממילא לא הועלנו דבר.
