שיחה לפרשת מסעי - מטרת ההליכה לעיר מקלט
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
התורה מצווה לא לקחת כופר מרוצח. מדוע?
כתוב בפרשתנו:
"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ספר במדבר פרק לה פסוקים לג-לד)
אם לוקחים כופר זוהי חנופה לארץ. החומרה של הרוצח היא, שהוא החסיר אדם מהעולם ובכך הוא ביטל את שליחתו של הנרצח. הרוצח קלקל את העולם היות וכעת חסר אותו תיקון שהיה צריך לתקן הנהרג בעולם.
ה' אומר לקין לאחר שרצח את הבל אחיו:
"כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ספר בראשית פרק ד פסוק יב)
ומסביר הרש"ר הירש:
"שעבוד האדמה לאדם הרי הוא עילוי לאדמה – שכן כוחותיה מנוצלים לצורך מטרותיו המוסריות של האדם, אך הפשע מנתק את הקשר שבין אדם לאדמה. ה' אומר: האדמה לא תוסיף תת כוחה לך. רק אם האדם הוא "הדום לשכינה", הרי האדמה היא "הדום לאדם". אולם, אם האדם מנתק את הקשר שבינו לבין ה', הרי ה' מנתק את הקשר שבין האדם לאדמה. מכאן ואילך, עדיין האדם חי על כדור הארץ, אך אין לו "הדום" לרגליו, והארץ חדלה להיות לו "אדמה"... קין היה עובד אדמה; ידיו רב לו להוציא את פרי אדמתו. אך מכאן ואילך, לא תוסיף האדמה לתת לו את כוחה. יתר על כן, בכל הארץ לא ימצא לו מנוח וגם החברה תתנכר אליו. הנה דרכם של הבריות שהם מקרבים את הגר שאין לו קרקע ומעמד, באהבת הבריות ימצא לו מעמד וקיום. אך קין לא יזכה גם בכך. עתיד הוא להיות נע ונד ללא מנוח וללא חברה, האדמה תקיאנו והחברה תנדנו" (רש"ר הירש בראשית פרק ד פסוק יב)
ברגע שקין רצח לא היו לו זכות קיום בעולם, הוא הזיק לעולם, ולכן היה צריך לנוע ולנוד. אי אפשר לקחת כופר על חשבון חיי אדם אחר שהופסקה שליחותו בעולם. רצח הוא דבר נורא, כי הוא מפסיק שליחות.
פרשה זו מלמדת כמה חשובים הם חיי כל אדם, ויש לכל אחד שליחות ותפקיד ותיקון עולם שמייחד אותו בלבד.
כעת בסיום הזמן, חובה על כל אחד להתבונן ולהעמיק ולהבין מהי שליחותו בעולם וכיצד הוא מתכנן ליישמה בפועל.
אני מבקש לברר, מדוע ההורג בשוגג נענש בגלות לעיר מקלט הרי הוא לא אשם בהריגה זו?
כותב ספר החינוך:
"משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה שההורג נפש מזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצול מן הדין, שנאמר [משלי כ"ח, י"ז], אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס, ולא ימלט, ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות, ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים" (ספר החינוך מצוה תי)
רוצח בשוגג גולה כי מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ואדם כזה צריך לחזור בתשובה והוא לא יכול להמשיך בחיים כרגיל כאילו לא קרה דבר. כל אדם הוא עולם מלא ומי שרצח בשוגג גרם נזק לעולם והוא זה שהפך בפועל את תוכניות ה' לחובה ועליו לחזור בתשובה, והוא נענש בגלות כדי שיבין את חומרת מדרגתו.
ה"שפת אמת" מביא הסבר נוסף:
"החטא עושה רושם כמו שאמרו רז"ל שנברא משחית מכל חטא, והוא להורות שאין עונש החטא ע"י שמורד בו ית' בלבד, רק שגוף החטא בורא משחית, לכן אף שוגג צריך תיקון, והוא ע"י גלות" (שפת אמת פרשת מסעי שנת תרל"ד)
חטא זה רעל,וגם אם זה נעשה בשוגג זה הורס ומכלה את רוחניותו של האדם. גם רוצח בשוגג זהו חטא נורא ולכן הוא חייב לנקות כביכול את הגוף ולגלות לעיר מקלט.
ב"בין הזמנים" אנו צריכים להבין שאם אנו נכשלים בנסיונות זה מזיק לנו כ"רעל" וזה צריך לעמוד מול עינינו כל הזמן.
הרב נבנצאל מסביר שחובת הגלות נובעת מחוסר הזהירות שגרמה להריגה בשוגג.
וכך כותב הרב נבנצאל:
"בשאר עברות, קיימת הגדרה פוטרת הקרויה 'מתעסק'. למשל בהלכות שבת: אדם ראה עגבניה מושלכת לארץ והרימה, אך ברגע שמשך אותה כלפי מעלה – התברר לפתע שתלש אותה ממקום גידולה. אדם זה אינו נחשב אפילו שוגג, אלא "מתעסק בעלמא", ואינו חייב חטאת (מלבד באיסורים שיש בהם הנאה). כי שוגג, צריך שתהא במעשהו מודעות, כוונה כלשהי למעשה האסור: או שהתכוון לקטוף, אך לא ידע שהיום שבת או ידע שהיום שבת, אך לא ידע שאסור לקטוף בשבת...אך לא כן ברוצח בשגגה. כאן 'מתעסק' הוא כשוגג לכל דבר! מי שחטב עצים במקום בו שכיח שמהלכים אנשים, וכלל לא ידע שמישהו מצוי כרגע בקרבתו, "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת – הוא ינוס אל אחד הערים האלה " (דברים יט ה) עד כמה החמירה התורה בשמירת נפשות ישראל! ...ואל נשכח יתכן מאד שהגולה הוא אדם נפלא, התורם לחברה, שרק דיבר בפלאפון באמצע נסיעה, ולכן לא הבחין בילד השובב הרץ לכביש... ובאמת יש לברר: מדוע שלא נפטור נהג זה מדין 'מתעסק'? הרי לא התכוון כלל לפגוע בילד! במצוות אחרות, מעשה כזה אינו מתייחס אל האדם, ודינו כמעשה הנעשה מאליו ... התשובה מצויה בסברת בעל ה"נתיבות" בקשר לאיסור "בל יראה": המשאיר בפסח שקית חמץ בביתו, מפני שלא ידע שבשקית יש חמץ - אין לו פטור של 'מתעסק'! לא נוכל לומר: הוא לא התכוון להשאיר חמץ בביתו. כי איסור זה אינו מחייב על המעשה - על שקנה חמץ והישארו בביתו - אלא על המחדל; על אי - עשיה. על כך שלא דאג להוציא את כל החמץ מביתו, כפי שנצטווה. וכך גם בנהג: אכן הפגיעה אינה מתייחסת אליו, אך מתייחסת אליו אי-הזהירות מפני הפגיעה! כי במחדך, בחוסר עשייה מספקת - אין פטור של 'מתעסק'. מתעסקת שייך, כרוצים לייחס מעשה מסויים אל האדם: האם הוא עשה את מעשה קטיפת העגבניה בשבת? - לא; הוא רק 'התעסק' בהרמתה. אבל כשדורשים ממך להיזהר; כשכל מה המוטל עליך הוא להימנע, לשים לב – אינך יכול לומר: סליחה, אני "רק" לא שמתי לב" (הרב אביגדור נבנצל – שיחות לספר במדבר)
כותב שד"ל:
"בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו; והתורה העמידה שופטים ושוטרים ונטלה הנקמה מיד היחידים ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון ייתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעתם הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלוקית, שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא יימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים וירבו קלקלות באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו. והנה ידוע כי אצל הגויים הקדמונים היו ההיכלות והמזבחות מקום מקלט לעוברי עבירה, והתורה ביטלה המנהג הזה ואמרה (שמות כא יד) מעם מזבחי תקחנו למות, ורק השאירה מקלט לעושה בשגגה, והנה לא היה אפשר שיהיה המקלט בבית המקדש, כי אחד היה בכל אדמת ישראל ויקשה לרוצח לנוס מכל ערי ישראל עד המקום אשר יבחר ה', לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח, ונבחרו מתוך ערי הלויים, כי השבט כולו היה קודש, וראוי שתהיינה עריהם למקלט" (פירוש שד"ל במדבר פרק לה פסוק יב)
בעבר אצל הגויים נקמו ברוצח בין שרצח בשוגג ובין במזיד. התורה ידעה שאם תיאסר הנקמה זה לא יצליח, לכן הרוצח במזיד נהרג והרוצח בשוגג גולה. התורה החליפה את המזבחות בערי מקלט כי פעם רוצח שהיה מגיע למזבח לא יכלו לפגוע בו, והתורה דאגה כביכול להחלפה.
אדם שמרגיש שיש לו מידה רעה יכול להילחם בזה בצורה ישרה ובצורה עקיפה. עיר מקלט היא מלחמה בצורה עקיפה כי אי אפשר לבטל את נקמת הנוקם לגמרי.יש דברים בעבודת ה' שאנו צריכים להילחם עליהם בצורה ישירה ויש שמתוך לא לשמה נגיע לשמה.
"דגל מחנה אפרים" מסביר שבפרשתנו נכתבו המסעות כדי ללמד אותנו שבכל מסע ותחנה יש חשיבות להכנה לכניסה לארץ ישראל. כך בחיים, בכל תחנה ומסע יש חשיבות.
וכך כותב "דגל מחנה אפרים":
"אך דע ששמעתי בשם אא"ז (אדני אבי זקני) זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום הולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה.... על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו..... ובודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע... והוא שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" (דגל מחנה אפרים - פרשת מסעי)
מסיימים אנו שנת לימוד- מסע שנתי חשוב וגדול. חובה על כל אחד להבין מה הוא עבר וקיבל בשנה זו, ולתכנן היטב את הייעודים שהוא מציב לעצמו למסע לשנה הבאה.
הפסקה האחרונה בפרשתנו, היא טענתו של שבט מנשה, שאם בנות צלפחד מקבלות את נחלת אביהן והם תתחתנה עם חתן משבט אחר, אז הנחלה תעבור לשבט השני ונחלת השבט תקטן.
האם כך מסיימים חומש במדבר? האם לא ראוי לסיים עם רעיון כללי יותר בעבודת ה'? מדוע מסיימים את כל התורה (שהרי ספר דברים הוא "משנה תורה") דווקא בפסקה זו?
יש בפרשתנו יסוד גדול. היסוד של רצון ה'.
"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (ספר במדבר פרק לו פסוק ז)
מבחינה הלכתית אכן מותר לבנות צלפחד להתחתן עם כל מי שתרצנה כולל חתן משבט אחר. אך עצת ה' ורצונו שיתחתנו עם חתן מאותו שבט. ואכן בנות צלפחד לא רק שמתחתנות עם חתן מאותו שבט, אלא אף מאותה משפחה, היות וחשוב להן לא רק להיות "בסדר" ולא לעבור על איסורים, אלא לעשות את רצון ה'.
וכך כותבים "מעייני חיים" ו"ישועות בנימין":
"שבאמת נתן הקב"ה לבנות צלפחד את הרשות לעשות כטוב בעיניהן לפנות על ימין ועל שמאל ולבחור בחירה חופשית, אבל באותו זמן נאמר להן, בתור עצה טובה והגונה להיות נשואות למטה אביהן כמו שאמרו חז"ל" (מעייני חיים – פרשת מסעי)
"יש לנו מדבריו ציור מוחשי מה זה רצון השם יתברך, דעצם מה שנצטוו שלא להנשא לשבט אחר לא היתה בבחינת איסור ממש אלא עצה טובה קמ"ל בבחינת רצונו יתב', והם הוסיפו עוד שלא יסוב נחלה גם ממשפחה למשפחה... וזה מיקרי רצונו יתברך כלומר יש תורה שאינו כותב מה שאסור ממש אלא מה זה רצונו ית'.... זה תורה של רצון השם" (ישועת בנימין- פרשת מסעי)
"מי שילוח" מוסיף, שהתורה מסיימת את התורה דווקא בשאלה הלכתית שאיננה כללית אלא פרטית לזמן מסויים שקשורה לשבט מסויים ולבנות צלפחד, כדי ללמדנו שכל מעשה ומקרה יש בו דעת ורצון ה'.
וכך כותב "מי שילוח"
"הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת שאינה נוהגת רק לשעה... להראות להם לישראל 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'. לחם היינו דברי תורה כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות, והעיקר הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן, ומדברי תורה יצא אור ללבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועל כן נכתב הפרשה הזאת אחר סיום כל התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי תורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה ויעסוק בה, על כן נכתב הפרשה הזאת שהוא ג"כ אינו נוהג אלא לזמן" ("מי שילוח" - פרשת מסעי)
מסר זה חייב לעמוד מול עינינו ב"בין הזמנים" בבחינת ב"כל דרכיך דעהו".
יהי רצון שאכן נזכה לקדש שם שמים ב"בין הזמנים", להתעלות ולהקרין שמחתה של תורה. אמן כי"ר.
