שיחה לפרשת מסעי: רצון ה'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
בעוד שבוע בע"ה נסיים את שנת הלימודים תשע"ט ונצא ל"בין הזמנים". כל סיום תקופה יסודי, צריך להביא את האדם לחשבון נפש עמוק. להודאה לה' על כל מה שהאדם השיג ונבנה, וכן לחשוב לאן היעד הבא? מה ניתן לבנות הלאה? לאן לשאוף קדימה?
סוף שנה הוא זמן שכל אחד צריך לברר, האם הגיע ליעד אליו היה צריך להגיע? יש חובה להגדיר את היעד, ואז ניתן לבדוק האם האדם הגיע אליו או לא. (התשובה אינה בהכרח כן או לא. גם בכך יש מדרגות שונות של קנין ומודעות היעד, באיזו מדרגה האדם כעת? לאן כדאי שיגיע?)
מטרת השיחה היום להגדיר את היעד, כדי שנוכל כולנו להתבונן, להודות על העבר ולתכנן את העתיד.
לפני שנגיע להגדרת היעד, אבקש להקדים שתי הקדמות:
א)זכות הקיום בעולם, הוא כדי שהאדם יגיע ליעד ולשליחותו בעולמו. אנו לא חיים סתם כדי לחיות, יש יעוד, שליחות, משימה ויעד.
התורה מצווה להרוג את הרוצח בשגגה, ולא לקחת כופר ממנו. וכך כתוב בפרשתנו:
"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ספר במדבר פרק לה פסוקים לג-לד)
אם משאירים את הרוצח בחיים זהו חנופה לארץ. אדם שרוצח לא מגיע ליעד ואין לו זכות קיום.
ברגע שקין רצח לא היו לו זכות קיום, ולכן היה צריך לנוע ולנוד.
"כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (ספר בראשית פרק ד פסוק יב)
ומסביר הרש"ר הירש בפירושו:
"הפשע מנתק את הקשר שבין אדם לאדמה. ה' אומר: האדמה לא תוסיף תת כוחה לך. רק אם האדם הוא "הדום לשכינה", הרי האדמה היא "הדום לאדם". אולם, אם האדם מנתק את הקשר שבינו לבין ה', הרי ה' מנתק את הקשר שבין האדם לאדמה. מכאן ואילך, עדיין האדם חי על כדור הארץ, אך אין לו "הדום" לרגליו, והארץ חדלה להיות לו "אדמה"... קין היה עובד אדמה; ידיו רב לו להוציא את פרי אדמתו. אך מכאן ואילך, לא תוסיף האדמה לתת לו את כוחה" (רש"ר הירש בראשית פרק ד פסוק יב)
ובפרשתנו מרחיב רעיון זה לגבי הרוצח במזיד, וכך כותב הרש"ר הירש:
"חברת אדם, שדם בניה איננו קדוש לה'... חברה זו מפירה את התנאי שהוא היסוד למתנת הארץ; היא מאכזבת את הציפיות שהארץ תולה בה כאשר היא נותנת לה את כוחה; היא נעשית "חנפה" כלפי ארצה וחוזרת והופכת את הארץ ל"חנפה" כלפיה" (רש"ר הירש במדבר פרק לה פסוק לג)
בחור צריך לומר לעצמו שהוא נמצא בישיבה כי אם לא, לא יהיה לו זכות קיום בעולם.
ב)הנחת יסוד שניה: כל תחנה בחיים יש לה משמעות והיא צריכה לקדם את האדם ליעד.
כותב הספורנו:
"אלה מסעי. רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ" (ספורנו)
התורה בפרשתנו כותבת את כל המסעות, כדי שנדע שכל מסע הוסיף הכנה לעם ישראל לקראת כניסתם לארץ.
"אך דע ששמעתי בשם אא"ז (אדני אבי זקני) זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום הולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה.... על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו..... ובודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע... והוא שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" (דגל מחנה אפרים (ר' אפרים מסלידקוב) - פרשת מסעי)
אין שנה שהיא לא חלק מהחוליה להכין אותנו לשליחות. כל תחנה צריך להבין מה התחדש? מה קיבלנו בכל תחנה?
היעד העיקרי של ישיבתנו הוא, שכל בחור ישאל את עצמו בכל שאלה והתלבטות: מה רצון ה'? וישאף לחיות את כל חייו לפי רצון ה'.
אנו מסיימים השבת את חומש במדבר, ובעצם את כל התורה כולה, כי ספר דברים הוא משנה תורה.
הפסקה האחרונה בפרשתנו, היא טענתו של שבט מנשה, שאם בנות צלפחד מקבלות את נחלת אביהן והם תתחתנה עם חתן משבט אחר, אז הנחלה תעבור לשבט השני ונחלת השבט תקטן.
האם כך מסיימים חומש במדבר? האם לא ראוי לסיים עם רעיון כללי יותר בעבודת ה'? מדוע מסיימים את כל התורה כולה דווקא בפסקה זו?
יש בפרשתנו יסוד גדול. היסוד של רצון ה'.
ה' עונה:
"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר,פרק לו פסוק ז)
ומסבירה הגמ' בבבא בתרא, שתשובת ה' היא שמבחינה הלכתית אכן מותר לבנות צלפחד להתחתן עם כל מי שתרצנה כולל חתן משבט אחר. אך עצת ה' ורצון ה' שיתחתנו עם חתן מאותו שבט. ואכן בנות צלפחד לא רק שמתחתנות עם חתן מאותו שבט, אלא אף מאותה משפחה, מכיוון שחשוב להן לא רק להיות בסדר ולא לעבור על איסורים, אלא לעשות את רצון ה'.
זו ההדגשה שאיתה מסיימת התורה. החשיבות לחיות חיים שרצון ה' הוא הבסיס לחיים כולם.
היעד של הישיבה הוא לחנך כל בחור שרצון ה' יהיה בסיס חייו.
עמל התורה הרב הקיים בישיבה, גורם לבחור להיות רוחני, להתנתק מתאוות ולעבור תהליך נפשי של חיבור לה'. תהליך זה מביא לכך ששאיפת חייו לחיות את רצון ה' בצורה תמידית ועקבית.
חשוב שבשבוע האחרון של שנת הלימודים, כל בחור יבחן ויתבונן האם אכן הגיע וקנה באישיותו מדרגה זו? כיצד הוא יכול להעצים ולתגבר קנין מדרגה זו? זהו חשבון הנפש שצריך לעשות בסוף שנה.
"שבאמת נתן הקב"ה לבנות צלפחד את הרשות לעשות כטוב בעיניהן לפנות על ימין ועל שמאל ולבחור בחירה חופשית, אבל באותו זמן נאמר להן, בתור עצה טובה והגונה להיות נשואות למטה אביהן כמו שאמרו חז"ל" (מעייני חיים (הרב אפרים זייטשיק) – פרשת מסעי)
"יש לנו מדבריו ציור מוחשי מה זה רצון השם יתברך, דעצם מה שנצטוו שלא להנשא לשבט אחר לא היתה בבחינת איסור ממש אלא עצה טובה קמ"ל בבחינת רצונו יתב', והם הוסיפו עוד שלא יסוב נחלה גם ממשפחה למשפחה... וזה מיקרי רצונו יתברך כלומר יש תורה שאינו כותב מה שאסור ממש אלא מה זה רצונו ית'.... זה תורה של רצון השם" (ישועת בנימין (הרב בנימין יהושע זילבר) - פרשת מסעי)
יש דרגות בתהליך להגיע לרצון ה'. הישיבה לא מלמדת רק ידע, אלא היא נותנת לעבור תהליך נפשי עמוק להגיע לרצון ה'. מי שלא עמל, התהליך הנפשי הזה לא יתרחש.
יש דגש נוסף בפסקה זו שבה מסיימת התורה.
אין ואקום בתורה. התורה רלוונטית בכל מציאות ומקרה, גם אם זה לא קשור ישירות לאיסור והיתר.
כותב ה"מי שילוח":
"הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת שאינה נוהגת רק לשעה... להראות להם לישראל 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם'. לחם היינו דברי תורה כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות, והעיקר הוא להבין בדברי תורה בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן, ומדברי תורה יצא אור ללבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועל כן נכתב הפרשה הזאת אחר סיום כל התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל דברי תורה הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה ויעסוק בה, על כן נכתב הפרשה הזאת שהוא ג"כ אינו נוהג אלא לזמן" ("מי שילוח" (רבי מרדכי יוסף ליינר)- פרשת מסעי)
פסקתנו מלמדת שאין מקרה שאין התייחסות בתורה אליו. שאלת העברת השטח לשבט אחר לא קשורה לאיסור והיתר, ולמרות זאת התורה מתייחסת לנושא זה.
"בין הזמנים" הוא זמן טוב להתחנך גם ל"עשה לך רב". ב"בין הזמנים" אין סדר יום מוגדר כמו בישיבה, האדם בונה לעצמו את סדר היום. ולכן השאלה: מהו רצון ה', כיצד ה' רוצה שנבנה את סדר היום, קיימת יום יום. לכן "בין הזמנים" הוא זמן מצוין להתחנך ליסוד זה. אם נתקלים במקרה ב"בין הזמנים", יש לפנות לרב ולהתייעץ איתו מהו רצון ה'.
כמי שמכיר את כל הבחורים, אכן כל אחד שואף לרצון זה, וכל אחד יכול להגיע למדרגה זו ולהעצים אותה בתוכו.
יהי רצון שנחיה את רצון ה' כל הזמן ב"בין הזמנים". יהי רצון שה' ישמע תפילתנו, שיתן לנו כוחות לכוון לאמת וליישמה בחיינו. אמן כן יהי רצון.
