שאלה שבועית: בגדרי 'תשלומי' חג השבועות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

שאלה א'- השלמת ברכת שהחיינו- לחייל היתה שמירה בליל שבועות ועל כן עשה את הקידוש בחפזה ושכח לברך את ברכת 'שהחיינו', עתה, יומיים לאחר החג נזכר שלא בירך, האם יכול כעת לברך שהחיינו או לא?

לקרבן החגיגה יש תשלומין כל שבעה- כך נאמר בגמ' בחגיגה (יז.):

"א"ר אלעזר א"ר אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה שנאמר (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות דמקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה".

ביחס לסוכות, אומרת הגמ' במסכת סוכה (מז, ב) שאם לא ברך שהחיינו ביומו הראשון של חג משלים והולך כל החג. המגן אברהם (תעג ס"ק א) כותב בהלכות פסח:

"ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל יום טוב".

ומפשטות לשונו – 'בכל יום טוב' נראה שלמד שגם בשבועות ניתן להשלים את ברכת ה'שהחיינו' כל שבעה, וכן דעת החק יעקב שכתב:

"ונראה דהוא הדין בעצרת אע"ג דהוא רק ב' ימים (בחו"ל) מכל מקום יש לה תשלומין כל שבעה".

אולם האליה רבה (סי' תצד) הקשה על דברי החק יעקב וחלק עליו. מה שורש מחלוקתם?

שאלה ב'- הקבלת פני רבו בימים שלאחר החג- אחד מהחיילים בני הישיבה היה בחג השבועות עצמו בצבא, ועתה יומיים אחרי החג קיבל חופשה. האם עליו להגיע לישיבה כדי לקיים את החובה 'להקביל פני רבו' ברגל?

שאלה ג'- התפלל תפילת תשלומין והגיע למקום שבו עדיין זמן התפילה העיקרי- יהודי עלה על טיסה מלונדון לניו יורק לפנות ערב, ולא הספיק להתפלל תפילת מנחה בזמנה, מסיבה זו בהיותו במטוס התפלל תפילת ערבית פעמיים- האחת לשם תפילת ערבית, והשניה לתשלומין.

בגלל פערי השעות בין לונדון לניו יורק, כאשר נחת בשדה התעופה בניו יורק הבחין בקבוצה העומדת בתפילת מנחה (של היום הקודם, אותה פספס). ובלבו התעוררה השאלה- האם עליו לשוב להתפלל איתם מנחה? אמנם התפלל הוא תפילה לתשלומי מנחה, אבל את מנחה עצמה לא התפלל- ועתה נקרתה לפניו הזדמנות להשלימה.

שאלה ד'- תחנון בימים שלאחר שבועות- בתפילה היום לא אמרנו תחנון, ומקור הדברים בפרי חדש (בפוסקים נוספים) שכתב: "אנו נוהגים שלא לומר עד י"ג משום דעצרת נמי יש לו תשלומין כל שבעה".

אכן מדברי הרמ"א נראה שנוהגים לומר תחנון בימים אלו[1], שכתב (תצד, ג):

"ואין אומרים תחנון מתחילת ראש חדש סיון עד ח' בו, דהיינו אחר אסרו חג".

מבואר שאחרי אסרו חג אומרים תחנון. ברצוננו לברר מהו שורש מחלוקתם.

תשובה

כאמור, נחלקו החק יעקב והאליה רבה האם מי שלא בירך שהחיינו בחג השבועות עצמו, הולך ומברך בימי ההשלמה, בדברינו נעלה ב' הסברים בביאור מחלוקתם:

אופן א'- גדר 'תשלומין'- סרך החיוב הראשון או השלמתו- נגענו בשאלות להשלמת שהחיינו, הקבלת פני רבו ואי אמירת תחנון בששת ימי ההשלמה לאחר חג השבועות. כדי לעמוד על דינים אלו, עלינו לשוב ליכולת ההשלמה הבסיסית בימים אלו- והיא השלמת הקרבנות.

גדר השלמת הקרבנות- ניתן להבין, שזמן החיוב העיקרי להקרבה הוא ביום הראשון, ויתר הימים הינם השלמה ליום הראשון- מי שלא הקריב ביום הראשון, אך היה בו בר חיובא, יכול להשלים את חובתו ביתר הימים. אולם ניתן להבין, שזמן החיוב העיקרי להקרבה הוא במשך כל שבעת הימים, אלא שיש ענין שיקדים האדם את הקרבתו כמה שיותר, מדין 'זריזין מקדימים למצוות'. אולם גם אם מקריב ביתר הימים נמצא שמקריב בעיקר זמן החיוב.

כצד זה, האחרון, כותב הרבי מליובאוויטש (בספר שערי המועדים על חג השבועות):

"ימי התשלומין של קרבנות החג - בהם נותנת התורה מלכתחילה שבעת ימים להקריב את הקרבנות, כיון שזמן הקרבת הקרבן הוא מלכתחילה שבעת ימים. ואע"פ שמי שביכולתו להקדים ולהקריב את הקרבן ביום הראשון של חג אסור לו לדחות את קרבנו לימי התשלומין, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות חגיגה פ"א ה"ה) "ומצוה להקדים ולהקריב בראשון... וכל המאחר הרי זה מגונה ועליו נאמר (צפניה ג, יח) נוגי ממועד אספתי". מכל מקום אין זה דין שמצד זמן הקרבן (שחסרה הקרבת הקרבן בזמנו) ואלא רק, שמי שמאחר הרי זה מגונה חסרון בגברא, האיחור בהקרבת הקרבן בשעה שבאפשרותו להקדים, הרי היא הנהגת הגברא "מגונה", אבל גם שמביאים את הקרבן באיחור, לאחר היום הראשון, הקרבן הוא "בזמנו"...".

הרב אהרן ליכטנשטיין[2] מציין, שאת המונח 'תשלומין' ניתן להבין בשני אופנים- הבנה א'- 'תשלומין' הינם יכולת השלמה של חוב הרובץ על האדם שלא עשאו בזמנו. הבנה ב'- 'תשלומין' מכונים כך לא מחמת שהינם מילוי חוב- הסרת נטל חוב הרובצת על האדם, אלא הינם אפשרות השתלמות- מאפשרים לאדם להשתלם- לא יפסיד את הזכות הגדולה שיש בהקרבת הקרבן.

על פי ההבנה שכל שבעת ימי החג הינם מעיקר זמן החיוב, נראה שהסבר המושג 'תשלומין' יהיה כדרך השניה שהעלה הרב לכטנשטיין- מלשון השתלמות.

 

נראה, ששתי ההבנות שהועלו בגדר 'תשלומין', הן הן העומדות בבסיס מחלוקת האמוראים בחגיגה (ט, א):

"ומאי תשלומין? רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו אמר רבי זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון  לא חזי בשני ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה אף על גב דלא חזי בראשון  חזי בשני".

נראה, ששורש מחלוקתם הוא בדיוק בשני הצדדים שהעלינו- רב אושעיא למד, שזמן החיוב נמשך על פני כל שבעת ימי החג, הואיל ויתר ימי החג הינם 'סרך החג' הראשון. ועל כן סבר, שגם אם לא היה בר חיובא ביום הראשון- חל עליו החיוב ביתר הימים. אולם לעומתו רבי יוחנן למד כאפשרות הראשונה, עיקר החיוב הוא ביום הראשון, וביתר הימים ניתנה הזדמנות להשלים את החוב שלא נעשה ביום הראשון.

אכן, אף שבדעת רב אושעיא מוכרח הדבר שלמד שיתר ימי החג הינם 'סרך החג' והמשכו, בדעת רבי יוחנן לא מוכרח שחלק וסבר שקיום המצוות ביתר הימים הינה השלמת חוב בלבד. משום שיתכן שגם לפיו יתר ימי החג הינם סרך והמשך לחג, אולם עם כל זאת עיקר זמן החיוב הוא בזמן העיקרי של החג, ועל כן מי שלא היה בר חיובא בחג עצמו, לא יתחייב ביתר הימים.

נמצא אם כן, שגם לאחר שנפסקה הלכה כר' יוחנן, ניתן להגדיר את יתר ימי החג כאחד משני הצדדים הנזכרים.

 

'זמן חרותינו'- הגר"א (תרסח ס"ק ב) מציין שהן בשביעי של פסח והן בחול המועד אומרים בתפילה 'זמן חרותינו', הואיל וגם יתר ימי החג מוגדרים כחג- אף שכאמור הינם ימי תשלומין בלבד!

נראה מדבריו שלמד שגדר תשלומין הינו שהינם 'סרך החג', ולא רק השלמת חוב בלבד. ועל כן ימים אלו מוגדרים כחג ממש.

 

מה דין תשלומי חג השבועות? תוס' (חגיגה ט, א) אומרים שבשבועות גם רב אושעיא הסובר שכולם תשלומין זה לזה מודה שכולן (כל ששת הימים הנוספים)- תשלומין דראשון, זאת משום שיתר הימים הינם ימי חול, וכך כתבו:

"וההיא דלקמן (דף יז.) דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל ז' לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא".

אכן בירושלמי במסכת חגיגה (ב, ג) נאמר:

"דא"ר יוסי בר בון התם אקרא דויזבחו זבחים כו' למחרת היום ההוא.. דדוד המלך מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר".

מבאר הירושלמי, שאף על פי שהיו ישראל אוננים ביום החג עצמו, התחייבו להשלים את קרבנותיהם לאחר החג.

אם למד הירושלמי כדברי תוס'- שרב אושעיא לא נחלק על רבי יוחנן לגבי חג השבועות ומודה שולם תשלומין דראשון, לא היו ישראל צריכים להקריב ביתר הימים, הואיל ובעיקר זמן החיוב לא היו בר – חיובא!

על כרחנו שלמד הירושלמי שנחלקו רב אושעיא ורבי יוחנן גם לגבי חג השבועות, ואף הכריע כרב אושעיא.

נציין, שהמהרי"ל דיסקין סבר שניתן לקיים מצות הקבלת פני רבו גם בימים שלאחר חג השבועות- הרי שלמד, שימים אלו הינם מעין המשך וסרך לחג השבועות עצמו.

אפשר, ששאלה זו, היא העומדת ביסוד מחלוקתם של החק יעקב והאליה רבה- החק יעקב למד שימים אלו הם מעין 'סרך החג'- המשכה מסוימת של החג, ולכן חידש שניתן לברך בהם את ברכת שהחיינו אם לא ברכה בחג עצמו. אולם האליה רבה למד שאמנם ניתן להשלים בימים אלה את קרבנות החג, אולם עומדים הם בפני עצמם, ועל כן ודאי שלא ניתן לברך בהם את ברכת שהחיינו של החג עצמו.

על בסיס אותו עיקרון ניתן להסביר את מחלוקת האחרונים האם יש לומר תחנון בימים אלו או לא- אם נאמר שימים אל הינם סרך החג- מסתבר שאין לומר בהם תחנון. אולם אם ימים אלו הינם ימים רגילים, אלא שניתנה האפשרות להשלים בהם את חובת הקרבנות, מסתבר שיש לומר בהם תחנון- כבכל יום.

גדר 'תפילת תשלומין'- גם בתפילה מצינו יכולת תשלומין- כאשר שכח האדם (שלא בפשיעה) תפילה, לימדונו חז"ל שיכול להשלימה בתפילה הבאה. יש לדון מה גדרה של השלמה זו- האם משלימה היא את התפילה אותה החסיר (ונחשב הדבר שהתפלל את אותה תפילה בזמנה- לאחר חידוש חז"ל שניתן להשלים את התפילה גם התפילה הבאה נחשב 'סרך' של זמן התפילה הקודמת), או שמא חז"ל תקנו שעל המדלג על תפילה להתפלל ב' תפילות, אולם אין בכוח תפילתו זו להשלים את אותה תפילה שהחזיר [לדוגמא מי שנטרד ושכח להתפלל מנחה- ומתפלל עתה ערבית שתיים- האם תפילת התשלומין עולה לו כאילו התפלל את תפילת המנחה- או שמא התפלל פעמיים ערבית אולם את תפילת המנחה עצמה אין בכוחו להשלים].

שאלתו של אותו נוסע מלונדון- האם עליו לשוב ולהתפלל מנחה כאשר נחת בניו יורק (שם עדיין לא שקעה החמה), נעוצה בספק זה בגדר תפילת תשלומין- אם גדרה של תפילת תשלומין היא כאילו התפלל את התפילה עצמה בזמנה- אם כן כבר התפלל את תפילת המנחה של היום הזה- ואינו צריך להתפלל פעם נוספת, אולם אם חובת התשלומין אמנם מוטלת על האדם אך אינו משלים על ידה את תפילת המנחה, אם כן, כאן, שנוצרה לו הזדמנות ייחודית להתפלל את תפילת מנחה עצמה- יתכן ועליו לשוב ולהתפלל.

אופן ב'- שהחיינו- ברכת הנהנין או ההודאה? הרב אברהם בנדיקט (בספרו באר המועדים ח"א סימן יג) מבאר, ששורש מחלוקתם נעוץ בגדרה של ברכת שהחיינו- האם היא מעין ברכת הנהנין שתקנו חז"ל- שכאשר שמח מברך על השמחה שבאה לו, או שמא גדרה הוא כברכת הודאה- רק שתוקנה בזמן בו האדם שמח.

ההבדל האפשרי בין הברכות הוא האם ניתן לברך את הברכה רק בזמן השמחה עצמה, או גם לאחר זמן? אם הברכה היא כברכת הנהנין, מסתבר שניתן יהיה לברכה רק בזמן בו מורגשת השמחה. אולם אם היא ברכת ההודאה יתכן וניתן לברכה גם לאחר זמן (כדוגמת מה שמצינו ביחס לברכת הגומל- שניתן לברכה גם בעבור זמן מהמאורע- ראה באו"ח סי' ריט שדנו הפוסקים כמה זמן לאחר המאורע ניתן לברכה).

ניתן לומר, שבשאלה זו נחלקו החק יעקב והאליה רבה- החק יעקב למד שגדרה של ברכת שהחיינו הוא כברכת ההודאה ועל כן ניתן להבין שחז"ל תקנו שניתן לברכה גם לאחר הזמן עצמו, אולם האליה רבה למד שגדרה כעין ברכת הנהנין ועל כן לאחר שעבר החג עצמו- עבר זמן השמחה, לא ניתן לברך את ברכת ה'שהחיינו' בימי התשלומין שלאחר החג.

[הסבר בדעת הרמב"ם לאור זה- לשונו של הרמב"ם בהל' ברכות (יא, י) היא:

"אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו".

ומביא על זה הבית יוסף (או"ח תקפה) בשם המהר"י וייל:

"נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש".

וסברת הרמב"ם צריכה ביאור- מדוע בברכת המצוות אף על פי שיצא- מוציא, ובברכת שהחיינו לא? ובאמת השולחן ערוך (תקפה, ב וברמ"א שם) פסק שלא כדברי הרמב"ם בזה.

בספר צרור החיים (לרבי חיים יעקב, תלמידו של רבי חיים אבולעפיה) כתב לבאר את סברתו של הרמב"ם בזה על פי הצד שהוזכר בגדר ברכת שהחיינו- שהינה מעין ברכת הנהנין על השמחה:

"יש לומר, דשאני ברכת המצות דמדין ערבות נגעו בה כדאמר בגמ' בר"ה כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא וכו' משא"כ בברכת שהחיינו שהיא באה על שמחת לב של אדם שהגיע לזמן הזה א"כ אין שייכות כלל שאחר יתן שבח והודאה בשביל שמחתו של חבירו ואפי' שאינו יודע לברך[3]"].

 

אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה וחייבים להרגיש את הצער של כלל ישראל בכלל, ושל יישובי הדרום והערים המעורבות בפרט. נתפלל לפני בורא עולם שנוכל להרגיש את השמחה בכל לב, בבנין המקדש במהרה בעזרת ה'.

 

 

 

 

 

[1]  נציין, שהמנהג הרווח כיום בארץ ישראל הוא כפרי חדש שלא לומר תחנון כל ימי ההשלמה לאחר החג (ר' פירוט המנהגים בזה הל' חג בחג, שבועות, עמ' קז, ושם בהערה 11).

[2]  מתוך שיעור בע"פ, מופיע בעלון שבות בוגרים יח.

[3]  ומביא מעין ראיה לזה: "ודבר זה דומה להרואה מלכי ישראל שחייב לברך וכי יעלה על הדעת שמי שכבר בירך על ראייתו ובא זה שאינו יודע לברך ורואה ג"כ את מלכי ישראל יצטרך זה שכבר בירך לברך שנית בשבילו ודאי זה אינו כלל".