שאלה שבועית: הבאת חללי 'דקר' לקבורה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לצערנו הרב, נגזר משמים שנעסוק השבוע בקבורה. לכן אני מבקש שנעסוק השבוע בנושא הקשור לקבורה, לעילוי נשמת דני האהוב שלנו ז"ל.
יהיו הדברים לעילוי נשמת נחמן דניאל ז"ל בן אריה צבי מוריס שיחי'.
בשנת ה'תשכ"ח נעלמה הצוללת אח"י 'דקר' כשעליה שישים ותשעה אנשי צוות. שנה וחצי לאחר מכן פסק הרב שלמה גורן שנשות ששה – עשר אנשי הצוות הנשואים רשאיות להינשא. שלושים ואחת שנה לאחר מכן, נמצאה הצוללת בעומק של שלושה ק"מ מתחת לפני הים
בני משפחותיהם של אנשי הצוות דרשו שהמדינה תמשה את גופות אנשי הצוות ממעמקי הים על אף המשאבים האדירים והוצאות העתק הכרוכים בפעולה מעין זו.
השאלה היא האם המדינה חייבת להשקיע את משאבים אלו ולהתאמץ להביאם לקבר ישראל / המדינה רשאית לעשות זאת / אסור להעלות את הרוגי האסון ממעמקי הים?
השאלה מתחלקת למספר שאלות:
א. האם כעת, שגופות אנשי הצוות נמצאות בתוך הצוללת במעמקי הים הם מוגדרים כ'קבורים', או לא?
ב. אם נגיע למסקנה שהתשובה לשאלה א' היא שאינם מוגדרים כקבורים, האם יש גבול למאמץ שיש לעשות כדי להביא מתי ישראל לקבר?
ג. אם נניח שהתשובה לשאלה א' היא שהימצאותן של גופות אנשי הצוות בשרידי הצוללת מגדירה אותם כקבורים, האם רשאים לפנותם משם למרות זאת?
ד. 'מת מצוה קנה מקומו'- האם חללי 'דקר' מוגדרים כ'מת מצוה' או לא?
תשובה
השאלה הראשונה בה יש לדון היא- האם גופות הנספים הנמצאות בתוך שברי הצוללת מוגדרות כקבורות או לא?
בחו"ל המנהג הוא לקבור בארון, בארץ ישראל המנהג הוא לקבור ללא ארון. מקור הדברים הוא מדברי השו"ע בהלכות אבלות (יו"ד שסב, א) פוסק:
"הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע, אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, אפילו בחוץ לארץ".
הש"ך במקום (ס"ק א) תמה על המנהג לעשות לכהנים ארונות שלמים לקבורה, מחמת חשיבותם, שהרי לאור דברי השולחן ערוך "אדרבה טוב הוא לשכב על העפר"?
והשיב: א. מניחים עפר על פיו ועיניו של המת- ונחשב הדבר כנתינת עפר.
ב. ישנם נקבים בצידי הארונות בהכרח, ודי בדבר להגדיר את הקבורה כקבורה בקרקע.
בדומה יישב הרמב"ן בתורת האדם (מובא בבית יוסף יו"ד שם) את הקבורה בארון בימי הגמ':
"ומה שנהגו חכמי התלמוד בארונות לאחר עיכול הבשר הוא כדאמרינן בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ה) או שהיו נוקבים ארון לארץ".
בארצות הברית ישנה דרישה של הממשל שהקבורה תעשה בארון; אין בדבר בעיה הלכתית הואיל ועשים בארון נקבים.
על פי הממצאים שצולמו בקרקעית הים בצוללת 'דקר' נבקע חור גדול ונכנס בה עפר, לאור זאת מוגדרות גופות הנספים כקבורות.
ארון של 'מתכת'- מלבד ה'קבורה' בעפר שנכנס לצוללת- יתכן ונספי האסון מוגדרים כקבורים בצוללת עצמה, ונבאר:
בגמ' בסוטה (יג, א) נאמר שלפני היציאה ממצרים חיפש משה את ארונו של יוסף, ושאל את סרח בת אשר אם היא יודעת היכן הוא. סרח השיבה לו:
"היכן יוסף קבור? אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו".
דייק מגמ' זו האבני נזר (יו"ד תעב, ו) שניתן לקבור בארון של מתכת, שהרי: "אם היה קפידא בדבר היה לו ליתנו בשל זהב דמקרי גם כן עפר לענין כסוי. או בשל עץ וליתן עליו ברזל וכיוצא".
בצירוף שני המקורות הללו, הגדירו הפוסקים את גופות הנספים באסון כקבורות - בתוך הצוללת במקום בו טבעה.
הוצאת הנספים לשם קבורה- אחר שהלכתית הוגדרו הנספים כקבורים בתוך שברי הצוללת, יש לדון האם מותר להוציא את גופותיהם מהצוללת ולמשותן מן המים, לאור בקשת המשפחות לזכות לקבר מסודר שניתן לעלות אליו.
בגמ' בעירובין (יז, א) נאמר:
"תנו רבנן מחנה היוצאת למלחמת הרשות ... רבי יהודה בן תימא אומר אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברין.... פשיטא מת מצוה הוא ומת מצוה קונה מקומו לא צריכא אף על גב דאית ליה קוברין [אנשים שיעסקו בקבורתו, עם כל זאת נקבר היכן שמת] דתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה".
מבואר מהגמ', שהגם שיש מי שיעסוק בקבורתו של הנופל בקרב, עם כל זאת דינו כמת מצוה ו'קנה מקומו'
הרדב"ז (על הרמב"ם מלכים ו, יג) מוסיף וכותב:
"ומסתברא דלאו דוקא נהרגו אלא אפילו מתו מיתת עצמן דכיון שהם טרודין במלחמה עשאוהו כמת מצוה וקנה מקומו".
האם לקחת את ה'מת מצוה' לקבורה במקום אחר? בגמ' בעירובין (שם) נאמר:
"ומת מצוה קנה מקומו? והתניא המוציא מת מוטל בסרטיא מפניהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא שדה בור ושדה ניר מפניהו לשדה בור שדה ניר ושדה זרע מפניהו לשדה ניר היו שתיהן נירות שתיהן זרועות שתיהן בורות מפניהו לכל רוח שירצה... אמר רב ביבי הכא במת מוטל על המיצר עסקינן מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר מפניהו לכל רוח שירצה".
תוס' (כתובות יז, א ד"ה מבטלין) מקשים ממקור ממנו נראה שישנו איסור להזיז את מת המצוה ממקומו
"וקשה דבהלכות דרך ארץ אמר ר"ע תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי".
תוס' משיבים על שאלתם בשני אופנים:
"יש לומר דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ"ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו'. והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש תלמידי חכמים קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה".
נראה שלתירוצם הראשון של תוס' ישנה חובה לקבור את מת המצוה במקומו, ומחמת זה אמר רבי אליעזר ור' יהושע לרבי עקיבא 'כאילו שפכת דם נקי', ואילו לתירוצו של הר"ר יהודה מקורביי"ל אין זו חובה אלא רשות, והערתם של רבי אליעזר ור' יהושע לרבי עקיבא נבעה מסיבה אחרת.
למעשה בזמן הזה לא נוהגים לקבור את הנופלים במקום בו נפלו. הרב אברהם אבידן, מראשי הישיבה בעבר, מסביר (דרכי חסד ב, ו) שנוהַג זה מתבסס הן על השיטה בתוס' שאין בדבר חובה, והן משום כבוד הנפטר-
"אע"פ שמצד עיקר הדין מת מצוה והנהרג במלחמה אפילו כשאינו מת מצוה קונים מקומם ובמקום שנהרגו שם נקברים. בימינו נוהגים שלא לקבור בשטחי הקרבות אלא מביאים את החללים לקבורה בעורף. ושתי סיבות לדבר, האחת שיש סוברים שהדין של "מת מצוה קונה מקומו" אינו חובה אלא רשות. הסיבה השניה שגם לאותם הסוברים שהוא חובה הרי משום החשש שמא לא ינהגו כבוד בקברים המפוזרים על פני שטחים נרחבים מותר להביאם לקבורה בעורף".
פינוי מתים לקבר אבותיו- בספרות השו"ת דנו האם ניתן לפנות מת מהמקום בו נקבר, כדי להעבירו לקבורה עם אבותיו; בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קצו) נשאל:
"בק"ק רומא, סמוך לשם נקברו בקבר אחד יחד שלשה אנשים עם אשה אחת, שמתו ע"י הרשעים אנשי הדמים שבארץ איטליא בשעת מלחמה העולמית. ומקום הקברים ניסמן ע"י יהודים, שדרו שם בתורת עכו"ם כדי שלא יומתו גם הם, וכידוע כי יצא הקצף על כל היהודים להרגם ולאבדם. ואם כי אינו מבורר בהשאלה רק כנראה הם נקברים בביה"ק של עכו"ם - וכעת השאלה אם מותר לפנותם ולהוליכם לק"ק רומא לביה"ק היהודי...".
ותשובתו היתה שאין להוציאם מקברם עבור זה:
"דלענין זה לא מהני אף קבורת אבותיו המבואר בירושלמי דמותר איסור פינוי, דסתמא דש"ס ופוסקים דמת מצוה קונה מקומו ודאי דמיירי אף כשיש לו קברות אבותיו ואפילו הכי קנה מקומו ואסור להוליכו לשם".
אולם המנחת יצחק (ו, קלז) כתב שאין איסור לפנות מת מצוה שנקבר במקומו כדי להביאו לקברות אבותיו.
השקעת סכום כסף גדול- גם אם נניח שאין איסור בדבר, יש לדון האם נכון/מותר להשקיע סכום כסף כה גדול בפעולה זו- סכום כסף שיכול לשמש למטרות חשובות לטובת ה'חיים'?
במסכת שמחות (י, ו) נאמר:
"ומעבירין את המת מלפני הכלה מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים".
הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (סי' ריב) מתייחס בתשובה לענין זה, ואומר שאין להשקיע בטיפוח בית העלמין סכומים גדולים שיבואו על חשבון צרכים אחרים חשובים של הציבור:
"אבל לשפר את הקברות באופן מכובד בצורה שאינה מתנגדת לדין חז"ל ולמנהגי ישראל הקבועים, ודאי טוב והגון ולמצוה יחשב. וכמובן באופן שלא יפליגו בדבר להוציא ע"ז הוצאות גדולות, שהוא בכלל בל תשחית, והתורה חסה על ממונם של ישראל, ויש לנו בעוה"ר טפול רב ודאגה גדולה בדבר החיים, לסעדם ולרחמם, ובודאי שלכל דבר עניני החיים קודמים".
נמצא, שמסקנת הדברים היא שעל פי הישועות יעקב אסור להוציא את חללי הצוללת, ואילו על פי המנחת יצחק מותר, אולם אין להשקיע בזה כסף גדול שיבוא על חשבון השקעה רחבה יותר בהצלת נפשות.
לסיום, נביא את דברי הראי"ה בשו"ת דעת כהן (סי' קצז):
"שדבר פשוט הוא שהקבורה היא מחזקת בלב כל ישראל את האמונה בתחית המתים, שהיא עיקר בתורה, וכדכתיב בדניאל ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו".
כולנו מתפללים שבעז"ה נראה עין בעין את תחיית המתים, מזכירים אנו כל יום יום בתפילתנו 'מחיה המתים'.
