"תוך כדי דיבור" בספירת העומר
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שאלת רה"י פרשת אחרי- קדושים התשפ"א
'תוך כדי דיבור' בספירת העומר
הרב יוסף שלום אלישיב נשאל בימי ספירת העומר כך:
ביום הרביעי לספירת העומר, ספר יהודי אחד 'היום ארבעה ימים בעומר'. מיד שסיים את הספירה סבר בטעות שהיום היום החמישי לספירה, ועל כן שינה תוך כדי דיבור את המנין ואמר "היום חמשה ימים בעומר".
ביום המחרת בתפילת ערבית שמע את החזן סופר 'היום חמשה ימים בעומר', והבין שטעה ב'תיקון' שערך בספירתו ביום האתמול, והמנין הנכון הוא המנין אותו מנה מתחילה.
עתה שאלתו היא האם יכול להמשיך לספור בברכה? הרי חוששים אנו להלכה לשיטת בה"ג- הסובר שכל מ"ט ימי הספירה- מצוה אחת הם, ועל כן החזיר אדם את ספירת אחד מהימים אינו יכול להמשיך ולספור בברכה. ואם כן, אם נניח שספירתו לא עלתה לו בעקבות ה'תיקון' השגוי שעשה לא יוכל להמשיך לספור בברכה.
כדי להשיב על שאלה זו, עלינו להבין מדוע ניתן לחזור בו תוך כדי דיבור? - ובזה נעסוק בשיעור היום.
תשובה
כאמור, כדי להשיב על השאלה האם ה'מתקן' את ספירתו בטעות יכול להמשיך לספור בברכה, עלינו לברר תחילה מדוע ניתן לחזור ולתקן דבריו תוך כדי דיבור.
דיבור 'על תנאי'- בגמ' בנדרים (פז, א) נאמר:
"והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, חוץ ממגדף, ועובד עבודת כוכבים, ומקדש, ומגרש".
הר"ן במקום שואל במה התייחדו ארבעת הדברים הללו- שבהם לא ניתן לומר שתוך כדי דיבור כדיבור. ומשיב:
"ונראה בעיני, דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי, כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור. אבל הני כיון דחמירי כולי האי, אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה, ומשום הכי חזרה, אפילו תוך כדי דיבור לא מהני".
מבאר הר"ן ,שכאשר אומר דבריו, אומרם על תנאי- דברי יהיו קיימים אם לא אחזור בו תוך כדי דיבור. ועל כן אם חזר בו תוך כדי דיבור- מועילה חזרתו.
מסיבה זו, בדברים חשובים ומשמעותיים אותם עושה האדם רק אם שקל היטב בדעתו קודם המעשה, לא קיים 'תנאי מובנה' זה בדעתו של האדם, ועל כן אין ביכלתו לחזור מדבריו.
לדברי הר"ן, שעמידותו של הדיבור הראשון תלוי בכך שלא יבטלו אותו על ידי דיבור אחר, במקרה שלנו שהאדם 'תיקן' בטעות את ספירתו בספירה מחודשת, עקר בדיבורו השני את הדיבור הראשון- הספירה הנכונה, ונמצא שבאותו יום לא ספר כלל, ועל כן אינו יכול להמשיך לספור בברכה.
ואכן, כך הכריע הרב חיים קנייבסקי שליט"א למעשה.
הלכה היא[1], שהאומר מוריד הגשם בימות החמה צריך לשוב על תפילתו. הרב שלמה זלמן אוירבך בהליכות שלמה (תפילה ח, יג) פוסק שהמזכיר מוריד הגשם בימות החמה ותיקן את עצמו תוך כדי דיבור ואמר 'מוריד הטל', לא הועיל בתיקונו, ועליו לשוב לראש הברכה.
העמק תשובה (ג, ז) ביאר את טעמו של הדין לאורכ דברי הר"ן- דיבור שני מתקן את הדיבור הראשון- במידה ומבטל אותו ושולל אותו, אולם במידה ומוסיף עליו- אינו עוקרו ומבטלו.
ועל כן, "הואיל שאין באמירת מוריד הטל משום ביטול מוריד הגשם רק הוספה ... לא שייך בזה תוך כדי דיבור כדיבור, אלא חוזר לראש הברכה".
נציין, שהרש"ז אוירבך מסביר זאת מצד דסוף כל סוף הוציא דבר קללה מפיו:
"כי החסרון הוא בכך שהזכיר דבר שאם יבוא בזמן זה אדרבא אין בו שבח אלא משום קללה חס וחלילה, ואף אם יחזור ויאמר מוריד הטל הרי סוף סוף הזכיר גם גשם, ולכן יחזור לראש".
'זמן מעורב'- בגמ' בנדרים (פז, א) נאמר:
"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף, וכמדומה שמת וקרע, ואחר כך מת, לא יצא ידי קריעה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור, אבל בתוך כדי דיבור כדבור דמי".
מדוע קריעה שנעשית קודם המיתה מועילה אם נעשתה 'תוך כדי דיבור' למיתה? אם נאמר כדברי הר"ן שיסוד דין 'תוך כדי דיבור' הוא שהדיבור הראשון נעשה על תנאי, לא יועיל הדבר להסביר כיצד מועיל מעשה הקריעה שנעשה קודם זמנו.
רבי שמעון שקופ בשערי יושר (ה, כב) מגדיר את דין תוך כדי דיבור באפן אחר:
זמנים הסמוכים זה לזה- הרי הם כזמן אחד, כשעה אחת. מסיבה זו קריעה הנעשית תוך כדי דיבור למיתה- הרי היא כמי שנעשתה בזמן המיתה.
מסיבה זו- כשאומרת אמירה אחרת תוך כדי דיבור- גוברת אמירה זו על האמירה שנאמרה 'בו זמנית' עמה.
כל זה נכון כאשר מדובר על ב' דברים שוי ערך ודרגה[2], אולם במידה והדיבור הראשון משמעותי ובעל תוכן והדיבור השני לו- אין הדיבור השני פוגע בחלותו.
לאור זאת, במקרה שלפנינו שהלה מנה כמנין הנכון מתחילה ואז תיקן עצמו תוך כדי דיבור- אין הדיבור השני שהינו 'אמירה בעלמא', יכול לעקור את הדיבור הראשון, שהינו דיבור חשוב- דיבור של מצוה.
פה כשאמר ארבע והתכוון לכך- הוא קיים בזה את המצוה, השני זה רק דיבור, דיבור לא יכול לבטל את המצוה.
ובדומה כתב בשו"ת תשובת והנהגות (ד, קז):
"...ואפילו אי נימא דיכול לחזור בו היינו דוקא מטעם שכתב הרמב"ם פ"ב דשבועות הי"ז דדין תוכד"ד הוא משום שמבטל דיבורו הקודם שהיה בטעות ואמרינן טעות חוזר ומתקן את עצמו אבל כאן שהביטול היה בטעות לא מועיל האי ביטול והוי כלא חזר בו ושפיר נשאר בספירה הראשונה ויצא".
במצוה שאמר ארבע וחמש והנכון הוא חמש- הארבע הוא דיבור והחמש הוא מצוה.
הגמ' בברכות מסתפקת:
"היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן".
בביאור הספק נחלקו הראשונים- רש"י במקום מבאר שבסוף אמר רק שהכל נהיה בדברו, וספק הגמ' הוא האם המחשבה שחשב בתחילת הברכה בטעות בעת אמירת 'ברוך אתה ה'" פוגמת בכשרות הברכה.
אולם הרמב"ן במקום מבאר שספק הגמ' עוסק במקרה בו נטל כוס שכר בידו ואמר 'שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן', והשאלה היא האם מתייחסים לתיקון השגוי שערך לדבריו או לא.
לדברי הרמב"ן, ספק הגמ' עוסק לכאורה בדיון שלנו ממש- ביסוד דין תוך כדי דיבור (הסברי הר"ן והשערי יושר).
מי שאינו יודע מה המנין- המסתפק בימי הספירה בין מנין של ב' ימים, האם רשאי לספור היום ארבע חמשה ימים מספק?
הדבר אברהם (סי' לד) כותב שלא יצא ידי חובה, הואיל ומנין אינו אמירת מילים בעלמא, אלא הגדרת יום- וזאת ניתן לעשות רק אם מגדירים את היום בצורה ברורה.
לפי הדבר אברהם כשקידשו את החודש על פי הלבנה ולא ידעו איזה יום זה לא יכלו להמשיך לספור בברכה.
נציין, שבעל המאור (פסחים כח, א בדפי הרי"ף) מבאר שלא מצינו שסופרים ב' ספירות להוציא מהספק (כפי שעושים יום שני של גלויות בג' הרגלים) כדי שלא יבואו לזלזל בשבועות, וכך כתב:
"ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא... ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצאת ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביום טוב דאורייתא".
מבואר מדבריו שלא כדברי הדבר אברהם, שהרי לדבר אברהם לא מונים ב' ימים מספק, הואיל וזוהי ספירה שאינה מבוררת ואין שמה ספירה.
