שאלה שבועית: דחיית ברית מילה ליום ראשון כדי שלא יחללו שבת

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

השיעור היום מוקדש לרפואת שרה בת לאה

לפני שבועיים עסקנו בשאלה שנשאלתי מפי אברך לפני מספר שנים- נולד לאותו אברך בן והברית היתה אמורה להיערך בשבת. האברך רצה לערוך את הברית בישיבה, אולם ידע שקרובי משפחתו המתגוררים בעיר אחרת יגיעו לברית תוך חילול שבת. שאלתו היתה האם בכל זאת מותר לו לערוך את הברית בישיבה, או שמא עליו לערוך את הברית בעיר של קרוביו.

מסקנתנו היתה שעליו לערוך את הברית בעיר המגורים של קרוביו כדי להימנע מהכשלתם בחילול שבת.

כחלק מהבירור ההלכתי עלה שאם הברית אכן תערך בעיר המגורים של קרוביו- הם יגיעו אל הברית רגלית ולא יחללו שבת.

היום ברצוננו לדון מה יהיה הדין במקרה בו בכל מקום בו תערך הברית יהיו קרובים שיחללו שבת כדי להגיע אליה- האם גם אז יש לערוך את הברית בשבת, או שמא במקרה זה יש לדחותה ליום א'?

שאלה זו מגיע לפתחם של מוהלים רבים שמוזמנים למול בשבת בן למשפחה שחלק מקרוביה אינם שומרי תורה ומצוות- שיגיעו ברכב תוך חילול שבת ואף עלולים לצלם בשבת- האם רשאים הם במצב כזה למול בשבת ולגרום לחילול שבת, או שמא עליהם לדחות את הברית ליום ראשון?

בסאן – פאולו (ברזיל) הורה הרבנים המקומיים שברית שזמנה בשבת ויש בה חשש חילול שבת תיערך ביום ראשון. לאחר מעשה שאלו את הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר או"ח י, לב) האם פסקו כשורה; וכך פותחת תשובה זו:

"אחרי עתרת החיים והשלום וכל טוב סלה, בדבר מילה בזמנה, שחלה בשבת, ובהיות שהיה חשש גדול קרוב מאד לודאי שיבאו להשתתף בנוכחותם בברית המילה מקרוב ומרחוק קרובי וידידי המשפחה על ידי חילולי שבת רבים בנהיגה ברכב בעיצומו של יום השבת, הוריתם למעשה לדחות את המילה ליום ראשון בשבת, אם יפה הוריתם בזה"?

בבואנו להשיב על שאלה זו עלינו לשאול ארבע שאלות שייסעו לנו בבירור:

א] היחס בין חיוב היום הראשון לחיוב הימים הבאים- מהו היחס בין חיוב המילה בשמיני לחיוב המילה בימים הבאים לאחריה- האם שורש חיובם אחד הוא, או שמא הם שני חיובים נפרדים? [אם נניח שהם שני חיובים נפרדים- ובמידה ועבר היום הראשון לא ניתן יהיה להשלים את החיוב המיוחד שבו- יתכן ולא נדחה את החיוב ממקומו].

ב] תקנת 'דחיה' מדרבנן- ביחס למצוות שופר לולב ומגילה אומרת הגמ' (מגילה ד, ב) שבמידה וזמן חיובם חל בשבת גזרו חכמים שלא לקיימם מחשש שמא יטלם כדי ללכת לבקי ללמוד ויעבירם ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא מחלל שבת. מדוע לא חששו לחשש זה גם ביחס למילה, ואמרו שמילה שזמנה בשבת- תִדַחה ליום א' מחשש שיבוא לטלטל את סכין המילה בשבת?

ג] חטא כדי שיזכה חברך- בגמ' בגיטין (לח, א) נאמר:

"ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מילתא דאיסורא".

הרי שכפו את רבה לעבור על איסור כדי להצילה מאיסורים. האם גם במקרה שלנו נאמר לאב 'חטא' בכך שתמנע מלקיים את הברית בזמנה כדי ש'יזכה חברך'- שינצלו המוזמנים לברית מחילול שבת?

ד] מכשירי מילה- נחלקו תנאים (שבת קלב, א) האם מכשירי מילה דוחים את השבת או לא? להלכה מכשירי מילה אינם דוחים את השבת, ולכן אם לא הכינו את צורכי הברית מערב שבת- הברית נדחית ללאחר השבת.. האם ניתן להגדיר את הגעת האורחים לברית כמכשירי מילה, וניתן לומר שידחו ללאחר השבת?

תשובה

כאמור, עוסקים אנו בשאלה שמטרידה מוהלים רבים, הם מוזמנים על ידי משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות למול את בנם בשבת, והם יודעים שהברית עלולה לגרום לחילול שבת גדול. השאלה הוצגה בפני גדולי הפוסקים- הג"ר עובדיה יוסף והג"ר משה פינשטיין.

הראשון שהתלבט בשאלה הדומה לשאלה זו הוא משה רבנו- שהרי היה עליו למול את בנו ביום השמיני, אבל בגלל הסכנה שבטלטול הדרך עריכת הברית היתה מעכבת את הליכתו למצרים, למלאת אחר ציווי ה'.

א. כאמור, השאלה הראשונה בה פתחנו היא- האם מצות המילה ביום הראשון ובימים הבאים (במידה ולא מל ביום הראשון) הן חובה אחת או ב' חובות נפרדות?

בירושלמי (ראש השנה א, א) נאמר:

"רבי חגיי בעא קומי רבי יוסה כתיב 'וביום השמיני ימול', עבר ולא מל? אמר ליה כי תדר נדר לה' אקהיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין"

רבי חגיי מסתפק האם מי שעבר ולא מל בשמיני עובר על 'בל תאחר'? ומשיב הירושלמי שעל איסור 'בל תאחר' עוברים במצוה שניתן להשלימה, אולם את מצות המילה של היום הראשון לא ניתן להשלים, כפי שמסביר הפני משה במקום:

"שאף שחייב הוא למולו אחר כך, מכל מקום יום השמיני אי אפשר להשלימו".

נראה מדברי הירושלמי, שהחיוב של היום השמיני הוא חיו העומד לעצמו ושונה מחיובם של יתר הימים.

בדומה ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת יט, ו) שכתב:

"וממה שצריך להזכיר כאן, שאם עבר אדם ולא מל את בנו או יליד ביתו וחמל עליו ביום השמיני הרי זה עבר על מצות עשה גדולה וחמורה מאד שאין בכל המצות כמוה, ולעולם אין לו תשלומין למצוה זו ... אלא שעם כל זה לא נפטר מן המצוה, אלא עדין הוא מצווה ומחויב למולו תמיד, וכל זמן שלא מלו הרי הוא עובר על מצות עשה שהגיע זמנה, ואם מלו נסתלקה מעליו העברה וקיים המצוה".

מבואר מדברי הרמב"ם שאם עבר ולא מל ביום הראשון ביטל את מצות המילה הייחודית של היום הראשון, אולם אף על פי כן עדיין מוטל עליו חיוב נפרד למולו גם ביתר הימים.

מנגד, מדברי תוס' בקידושין (כט. ד"ה אותו) נראה שחיוב היום הראשון נמשך ועומד עד שימול האדם את עצמו, שכך הקשו ותירצו שם:

"וא"ת למ"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא".

הרי שהגדירו תוס' את מצות מילה כמצוה שיש לה אמנם נקודת התחלה (מיום השמיני והלאה), אולם אין לה נקודת סיום. אם אכן מצות מילה של היום הראשון שונה ממצות המילה של יתר הימים, נמצא שגם מילה היא מצוה שיש לה הפסק גם לאחריה. ומכך שתוס' בכל זאת הגדירוה באופן זה, נראה שסברו שמצות המילה ביום השמיני וביתר הימים היא מצוה אחת, שלא כמבואר בדברי הרמב"ם.

התשב"ץ (חלק ג, ח) נשאל מפי אדם שהברית לבנו אמורה היתה להיעשות בבתשעה באב ומעוניין היה לדחות את הברית כדי לעשות סעודה מכובדת לאחר הצום ולהניחה לפני האורחים, ופנה אל התשב"ץ לשאול האם רשאי לענות כן.

בתוך דבריו כותב התשב"ץ שדחיית מצות המילה כה חמורה, שהלכתית עדיף היה שיעשו את הסעודה בתשעה באב עצמו, ולא ידחו את קיום מצות המילה בזמנה, וכך לשונו:

"יותר קרוב לעשות הסעודה באותו יום, לעבור על עשה של דברי קבלה, ולא לעבור על עשה של תורה, שאיסור אכילה בט' באב, אינו אלא עשה של דברי קבלה, והמילה בזמנה היא עשה של דברי תורה".

אולם מדברי החת"ם סופר נראה לא כך; החת"ם סופר בחידושיו לנדרים (לא, ב) שאל, מדוע לא מל משה את בנו באבן צור, שאז אין סכנה לולד ויכול היה להמשיך בדרכו באופן מיידי?

והשיב:

"והנה הרמב"ם בהלכות מילה כתב: 'בכל מלין ומצוה מן המובחר למול בברזל'. והשתא יש לומר, אי היה משה רבנו ע"ה רוצה למול בצור בלי ברזל היה יכול למול ולצאת, דבצור ליכא סכנה, אלא דהוה סבירא ליה, כיון דמצוה מן המובחר בברזל טוב להשהות המצוה ולעשותה מן המובחר".

הרי, שסבר החת"ם סופר, שבשביל הידור מצוה ניתן לדחות את מצות המילה ולקיימה שלא בזמנה.

יש שרצו לומר, שהחת"ם סופר סובר כתוס' בקידושין (הנ"ל) הסוברים שמצות המילה ביום השמיני ובימים לאחריו- אותה מצוה היא, ועל כן, עבור צורך משמעותי, ניתן לדחותה ולקיימה ביתר הימים.

ב. השאלה השניה ששאלנו היתה- מדוע מצוות שופר לולב ומגילה נדחו מחשש שמא יבוא להעביר את חפצי המצוה ד' אמות ברשות הרבים, ואילו מצות המילה לא נדחתה מחשש זה?

תוס' (מגילה שם ד"ה ויעבירנה) שואלים את שאלה זו, ומשיבים (אופן א')

"אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות", ועל כן על אף החשש דוחה את השבת.

הריטב"א (סוכה מג, א) והמאירי (מגילה שם) משיבים, שהואיל ומעשה המילה עצמו- שהוא מלאכה גמורה, דוחה שבת, ודאי שחכמים לא יגזרו גזירות נוספות שיאסרו את הפעולה מדרבנן, וכך לשון הריטב"א:

"כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה ודחאה תורה לחלל בה שבת משום מצות מילה היאך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה, היא גופה לא דחיא מילה וגזירה דמלאכה אחריתי תדחי לה וזה ודאי אי אפשר".

לתירוצם של הריטב"א והמאירי נמצא, שאף כאשר ישנו חשש שיהיה חילול שבת כתוצאה מקיום ברית המילה בשבת, מקיימים את ברית המילה בשבת. לאור זאת, גם במקרה שלנו, כל עוד לא ברור בצורה ודאית שיחללו את השבת בעקבות הברית, יש לקיימה בשבת.

התורה אמרה בפירוש שמחללים שבת אפילו כאשר עושים חילול שבת וא"כ ודאי שלא נדחה את ברית המילה מחשש בגלל חשש חילול שבת.

אכן, תירוץ הריטב"א אינו מוסכם, ומצינו בראשונים שני תירוצים נוספים:

תוס' (שם) כותבים בתירוצם השני כותבים:

"גם אין אדם מל אלא אם כן הוי בקי דסכנה יש בדבר".

והר"ן (ר"ה ח, א על הרי"ף) כתב ליישב:

"יש לומר דהני שאני לפי שהכל טרודין בהם ולא מדכר חד אחבריה מה שאין כן במילה [שרק המוהל עסוק במצוה וישמרוהו הסובבים שלא יעבור על איסור.

לדבריהם אין מקור לכך שבנידון שלנו אכן תדחה ברית המילה את השבת.

ג. בשאלה הבאנו את דברי הגמ' בגיטין בה נאמר שכפו את האדון לשחרר את שפחתו מפני שהציעה עצמה לזנות והכשילה אחרים, על אף שבשחרור עובר האדון על איסור. וכפי שלמדנו בשבוע שכבר, נראה מזה שאומרים לאדם חטא די שיזכה חברך. האם ניתן ללמוד מגמ' זו למקרה שלנו- ולומר לאב שידחה את הברית ליום ראשון ויבטל את מצות העשה שיש לו למול ביום הראשון די להציל את קרוביו מחילול שבת?

הג"ר אליעזר יהודה ולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (ו, ג), והג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (או"ח י, לב) סבורים שאין להקיש בין המקרים, וזאת לאור תירוצם האחרון של תוס' (בשבת ד, א, הובא בהרחבה בשבוע שעבר), בו אמרו שאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך דווקא כאשר החבר אינו פושע בחטאו, אולם אשר הוא חוטא בפשיעה, לא אומרים לחברו לחטאו ולו באיסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור.

במעשה בגיטין שאותה שפחה הציעה עצמה לזנות- מוגדרים החוטאים עם אותה שפחה כאנוסים- "שאני התם שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות והיו דומים לאנוסים, והוי כמצוה דרבים", אולם במקרה שלנו, שהקרובים יודעים שאסור לחלל שבת ובכל זאת מחללים- אין אומרים חטא כדי שיזכה חברך.

בנוסף, שם מדובר היה בגדירת פירצה- רבים היו זונים איתה, ועל כן ראו חכמים לנכון לומר לבעליה- חטא כדי שיזכו הרבים, מה שאין כן כאן- להיפך עלול הדבר להרגיל אותם יותר לחילול שבת, וכלשונו של הציץ אליעזר:

"זאת ועוד, החילול שיחללו בנידוננו הרי יבוא מתוך רגילותם והתמדתם לחילול זה בביתם וברחוב ובכל הזדמנות שהיא, אשר בתוך זה יכלל גם הזדמנותם זאת לשמוח כביכול בשמחת ברית המילה, וא"כ אין לעניננו כל דמיון לההיא דמצוה דרבים, דשם המדובר בגדירת הפירצה או בהבאת רבים לידי קיום מצוה בפועל, וכאן הרי לא יוגדר עי"כ כלל פרצת השבת והפוקרים ההם ימשיכו בתעתועיהם לחלל את השבת בבית וברחוב, ובכזה בכדי למונעם לבוא במקום זה לחלל את השבת לא מצינו שיותר לעבור עבירה ליחיד משום הצלת רבים".

ולכן, על בעל הברית לקיים את הברית בזמנה בשבת.

אכן ביחס למעשה שאירע בסאן פאולו השיב להם הג"ר עובדיה יוסף שאם הם חשים מתוך הכירות עם הציבור שלהם, שדחיית הברית תגדור את פרצות השבת- רשאים לעשות כן, ובלשונו:

"לכן יש לעשות המצוה בזמנה... וכן בנידון דידן שהדור פרוץ בחילול שבת בפרהסיא, שאפשר דרך הוראת שעה לדחות המילה מיום השבת... שרשאי כל ב"ד אף בזמן הזה לעשות דרך הוראת שעה למיגדר מילתא... וביודעי שגם מעלתכם מקובלים על כל הצבור בעירכם, בודאי שיש בידכם לגדור גדר לעשות סייג לתורה".

ד. נציין שהג"ר שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ד, קלה) סבור שיש לדחות את המילה ליום ראשון מדין 'מכשירי מילה' שאינם דוחים את השבת (כפי האפשרות שהבאנו בשאלה ד)! וכך כתב:

"דמעיקר הדין אם יודעים בודאי שעל ידי זה באים לחלול שבת מוטב לדחות המילה למחר דהרי אפי' באיזמל לצורך מילה אין מחללין ודוחין המילה מכ"ש חילול שבת של הבאת התינוק וצילומים וכיוצא בזה, וכבר ידוע כי בעו"ה לפעמים איכא חלול שבת המוני בהסעת קהל שלם הלוך וחזור לסעודת הברית בשבת המלווה בלאו הכי בעקירת כמה לאוין שבתורה וכל מי שיודה על האמת יראה דבכה"ג וכיו"ב העדיפו ז"ל לבטל בשב וא"ת עד למחר מלגרום חלולי שבת עד אין סוף בקום ועשה".

הג"ר יוסף אפרתי אומר, שהג"ר יוסף שלום אלישיב חילק ואמר- שאם מדובר על חילול שבת של המוזמנים- אין לדחות את הברית, אולם אם מדובר על חילול שבת של האב בהבאת התינוק לברית- דומה הדבר למכשירי מילה שאינם דוחים את השבת, ועל כן במקרה כזה יש לדחות את הברית ליום ראשון.

נציין, שבפתח תקוה יש תקנה שכל ברית שזמנה בשבת נערכת בבתים פרטיים כדי לצמצם את חילולי השבת העלולים להיווצר בחלק מהמקרים.

אם נסכם:

	גמ' גיטין-לשחרר את השפחה למרות שעוברים איסור	לא מבטלים מילה בשבת שמא יעבור איסור עם הסכין	דוחים ברית מילה במכשירי מילה שצריכים לעבור איסור
ציץ אליעזר ו' ג', מעיקר הדין לא לדחות את ברית המילה. מצד גדר מותר.	שם נכשלו בפועל לכן אמרו שיעברו על איסור. שם גודרים את הפרצה כאשר משתחררת השפחה, כאן לא גודרים את הפרצה כיון שחילולי השבת ימשיכו. *שם האנשים לא פושעים היות והיא ממציאה עצמה לזנות.
	גמ' גיטין	תוס' מגילה	מכשירי מילה
יביע אומר או"ח ל"ב מעיקר הדין לא לדחות אך ניתן לעשות גדר מיוחד.	*שם היו אנוסים שהמציאה עצמה לזנות ולכן היה מותר לעבור איסור.	*כל הדיון לגבי שופר ולולב שדחו כי חילול השבת משום המצוה גופא אך כאן המילה נעשית כדין וחילול שבת כתוצאה, ודאי לא דוחים.
שבט הלוי ד' קל"ה לדחות את ברית המילה ליום א' מעיקר הדין.			דומה למכשירי מילה ולכן צריך לדחות את המילה, ולמרות שלכאורה יש לחלק כי מכשירי מילה הוי בגוף המילה וכאן לא, אין מקום לחילוק זה. כאן הביטול הוא בשב ואל תעשה והחילול הוא בקום עשה ולכן מבטלים.