שאלה שבועית: קדימה בהצלת נפשות – חלק ג'
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור בשיעור הקודם דנו האם מותר להוציא חולה שימיו ספורים- 'חיי שעה' מטיפול נמרץ כדי להכניס לשם לה שסיכויו לחיות רבים- 'חיי עולם', וכן האם מותר לנתק 'חיי שעה' ממכונת הנשמה (באופן מותר) כדי לחבר אליה חיי עולם, או לא?
הבאנו, שנחלקו אחרונים בדבר- שאין לנתק/להוציא את ה'חיי שעה' עבור ה'חיי עולם', אולם דעת הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א ואחרים, שיש להעדיף את ה'חיי עולם' על פני ה'חיי שעה'.
היום, ברצוננו לעסוק במספר נידונים נוספים חלקן כהמשך לנלמד בשיעור הקודם, וחלקן עומדות לעצמן:
א] האם יתכן שגם הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל יודה שבשעת מגיפה- כזמן בו אנו נמצאים עתה, הדין ישתנה? חשבו, מה הצד להחריג את 'שעת מגיפה'?
ב] חיבור שני חולים למכונת הנשמה אחת- כפי שהזכרנו במקומות רבים בעולם בעקבות משבר הקורונה נוצר חסר במכונות הנשמה. בעקבות המצב, במספר בתי חולים בארצות הברית וצרפת, החלו לנתק חולים שהיום מחוברים לבדם למכונת הנשמה, ולחברם יחד- בזוגות למכונת הנשמה אחת. מה שאומר, שלכל חולה מגיע פחות חמצן. משמעות הדבר, שהסיכויים של כל אחד מהחולים לחיות, קטן בכ15%!
האם הדבר מותר מבחינת ההלכה, או לא?
ג] הימנעות מחיבור חולה סופני למכונת הנשמה- באחד מבתי החולים ביוהנסבורג בדרום אפריקה החליטה הנהלת בית החולים (לפני שנים רבות ללא קשר למשבר הקורונה), שבמידה ומגיע חולה שימיו ספורים ('חיי שעה') לבית החולים ומתקשה בנשימה, אין לחברו למכונת ההנשמה. זאת משום שלאור הנסיון בטווח הקרוב עלול להגיע לבית החולים חולה הזקוק למכונת הנשמה שסיכוייו לחיות ולהאריך שנים רבות, ובגלל חיבורו של החולה 'חיי שעה' למכונה, לא ניתן יהיה להעניק לחולה בעל הסיכוי לחיות 'חיי עולם' את הטיפול מציל החיים לו הוא נזקק.
אחד הרופאים בבית החולים באותו זמן היה יהודי שומר מצוות, והוא פנה לג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל (להלן הגרי"ש אלישיב) וגדולי ישראל נוספים ושאלם איזה תשובה צריך לעשות על כך שאינו מחבר את החולים 'חיי השעה' למכונת הנשמה- ומביא לפטירתם המהירה.
הגרי"ש אלישיב השיב לו, שלא רק שאינו צריך לעשות תשובה על מעשיו, אלא להיפך- אם היה נוהג אחרת מהוראות בית החלים ומחבר את החולה 'חיי שעה' על חשבון החולה בעל הסיכויים לחיות 'חיי עולם', היה צריך לעשות תשובה.
מה ההסבר לפסקו של הגרי"ש אלישיב? כיצד ניתן להימנע מלחבר למכונת הנשמה את החולה שהגיע ראשון לבית החולים, בזמן שאין כל חולה אחר הזקוק להנשמה?
ד] קריטריונים לקדימה בהצלת נפשות- לבית החולים הגיעו שני חולה קורונה צעירים במצב קשה ונזקקו לפעולות הנשמה, לשניהם סיכויים שווים להתגבר על המחלה ולחיות לאורך ימים טובים. מהן אמות המידה לפיהם מחליטים אנו איזה חולה נחבר למכונת ההנשמה?
הזכרנו בעבר את המשנה בהוריות (ג, ז):
"האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה.. כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר... אימתי, בזמן שכולן שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
לראשונים רבים[1], משנה זו קובעת אמות מידה גם למקרה של הצלה מסכנה- פיקוח נפש. לכאורה, לאור משנה זו- על הרופאים בבית החולים להקדים ולחבר את החולים הגברים למכונת ההנשמה לפני החולות, וכן על זו הדרך- את הכהנים לפני הלויים והישראלים! האם נכון הדבר? האם אלו הן אמות המידה לפיהן אמור הצוות הרפואי להחליט את מי מהחולים יחבר למכונת ההנשמה?
תשובה
שאלת חיבור שני חולים למכונת הנשמה אחת, הגיע לפתחו של הג"ר צבי שכטר שליט"א[2]:
"וכעת הנהוג הוא שכל חולה הבא לביה"ח מחברים אותו לבד למכונת הנשמה, ואם לאחר כמה ימים רואים ששניים מהם דומים (בחוליים, בגובהם, ובנשימותיהם וכו') מסירים אותם כל אחד מהמכשיר שלו, ומחברים את שניהם למכשיר אחד, ומסתברא שבזה שמחברים שנים (או יותר) ביחד, ממעטים את אחוז האפשרות להצילו ממות (אולי בחמש-עשר אחוז, או אולי קצת יותר, כי אין להרופאים ידיעה ברורה בזה), ויש לבעל הדין לטעון ולומר, שבזה גופא שמסירים את החולה מהמכשיר שלו, ומחברים אותו לאחר יחד עם עוד חולה, ויכול להיות שזה גופא יגרום לקרב את מיתתו, ונמצא שדחינו נפש מפני נפש, שעברנו על לא תרצח על חולה זה עבור הצלת כל החולים המרובים האחרים שיבואו לאחר זמן".
אולם הג"ר צבי שכטר השיב, שאמנם בימים כתיקונם היה הדבר אסור (כפי שהרחבנו בשיעור הקודם על פי דברי הגר"מ פינשטיין זצ"ל), אולם בעת מגיפה, שידוע הדבר שמידי יום מגיעים לבית החולים חולים רבים במצב קשה, וכבר בעת החיבור של החולה הראשון למכונת ההנשמה ידענו שבהמשך יגיעו חולים נוספים בעל סיכויים לחיות 'חיי עולם', לא 'השתעבדה' המכונה לחולה הראשון. ובלשונו:
"כי מאחר שאנו יודעים מראש שיבואו לאחר זמן עוד הרבה חולים נוספים, ונצטרך לנהוג כנ"ל, לחבר כל אחד ואחד לבדו למכשיר, ואח"כ לצרף כמה מהם ביחד, מה שקבענו מלכתחילה שמכשיר א' שייך לחולה א', ומכשיר ב' לחולה ב', קביעות זו רק היתה על כמה ימים, כי כך היה בדעתנו מלכתחילה, להסיר כל אחד מהמכשיר שלו, ולהשתמש באותו המכשיר עבור חולה אחר שעוד לא הגיע לבית החולים".
גם הג"ר אשר וייס שליט"א מסכים עם הכרעתו של הגר"צ שכטר, אולם נימוקו הוא לאור שיטתו- בה הרחבנו בשבוע שעבר- ולפיה, אין המכונה מוקנית ומשועבדת בבלעדיות לחולה זה או אחר- כפופה היא היא להוראות בית החולים. ובית החולים רשאי במסגרת המאמצים להצלת חולה מסוים לחבר אותו למכונת הנשמה, גם אם הדבר עלול לבא על חשבון חולה אחר:
"כיון דאי אפשר בענין אחר ועלינו להשתדל בכל עוז בהצלת נפשות, מותר לעשות כמעשה הזה, ובעיסוק הרפואי יש מצבים רבים שבהם הצורך לטפל בחולה ב' יכול לפגוע בטיפול בחולה א', וכל עוד אין כונה לפגוע בו, והפגיעה בו איננה בטוחה וישירה יש להתעלם מחשש הפגיעה בחולה א' ולטפל בחולה ב' כמצווה עלינו...".
כסיוע לדבריו, מביא הגר"א וייס את דברי החזון אי"ש (יו"ד סט, א) שבמידה וזרק חץ לכיוון קבוצת אנשים, ובידו להסיט את החץ לכיוון אחר, ששם אמנם גם כן יפגעו אנשים, אולם מספר הנפגעים יהיה נמוך יותר- רשאי לעשות זאת- "כיון שעיקר כוונתו ומגמתו הצלה ולא הריגה, והמעשה הוא מעשה רחמני ולא אכזרי...".
לאור זה כותב בנידון שלנו:
"וקל וחומר בנידון דידן שעל פי רוב שני החולים ינצלו ויזכו לרפואה שלימה, יש לחבר גם את החולה השני שאם לא יחברו אותו למכונה קרוב לודאי שימות, בתקוה שגם החולה הראשון לא יאונה לו כל רע, אף שבדרך הטבע אפשר שאכן מצבו עלול להחמיר עד כדי אובדן חיים חלילה".
לאור זה, מובן פסקו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר שבית החולים ביוהנסבורג נהג נכון שנמנע לחבר למכונות ההנשמה את החולים 'חיי השעה', כדי לאפשר לחולים בעלי הסיכויים לחיות 'חיי עולם' (שלאור הנתונים יגיעו בטווח הקרוב לבית החולים) להתחבר למכונת ההנשמה.
וכך פסק לאותו רופא גם הג"ר אליעזר יהודה וולדינברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (יז, עב):
"ולכן יש להשאיר מלכתחילה את מכונת ההחייאה פנויה כדי להציל על ידה יהודים לחיי עולם, אשר כפי דברי הרופא השואל אין יום שלא מובא לביה"ח דשם חולה יהודי שניתן להצילו באמצעות המכונה לחיי עולם ... על כן נראה לי להלכה גם זאת, כי הרופא השואל ... אם יגזול את מכונת ההחייאה כדי להציל לחיי שעה, הוה ליה כגוזל על ידי זה נפשו של הלחיי עולם ... לבו של הרופא לא צריך לנוקפו ... על פי ההנחיות של הנהלת בית החולים, שמבצע אותם, הציל הרבה יהודים לחיי עולם אשריו ואשרי חלקו בזה ובבא".
אכן, הג"ר שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ו, רמב) הסכים שאם נמצא לפנינו חולה בעל סיכויים לחיות 'חיי עולם', עלינו להקדימו ל'חיי שעה', אולם כל עוד אין חולה לפנינו ממש- בפועל לא הגיע כל חולה אל בית החולים, אסור לנו למנוע את חיבורו של 'חיי השעה' למכונת ההנשמה:
"מיהו כל זה כשישנם כבר ב' החולים לפנינו, ועדין לא נתנו מכונה הנ"ל לבעל חיי שעה, אבל שנפסוק שיחושו בבית חולין שאפשר שיבא חיי עולם שאינו עדין לפנינו מה שאין כן הטרפה שהוא חיי שעה לפנינו, ואפשר להאריך ימיו ושעותיו (בלי יסורים גדולים) בזה לכאורה פשיטא דחיי שעה קודם, דעל חולה שהוא לפנינו חל הדין דלא תעמוד על דם רעך, אבל מה שעדין אינו לפנינו אף על פי שלפי המציאות עלול שיבא מכל מקום פשיטא שלא חל על זה דין דלא תעמוד על וגו'".
לדבריו, אסור היה לרופא היהודי להיות שותף להימנעות בית החולים מחיבור חולים 'חיי שעה' המגיעים אליהם למכונות ההנשמה, והיה עליו להתפטר מתפקידו.
בעזרת ה', בשיעור הבא נדון בשאלה הרביעית והאחרונה, עליה טרם השבנו.
