שאלה שבועית: כניסת רופא לסכנה- לשם הצלת חיי אחרים (חלק ג')
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
כהקדמה לדברים עלינו לחזור על הנלמד בשבועות הקודמים, ראינו שלוש גישות עיקריות בשאלת כניסה לסכנה עבור הצלת אחר:
1) שיטת בעל הגהות מיימוניות שישנו חיוב להכניס עצמו לסכנה עבור אחר [מקורו בדברי ריש לקיש בירושלמי. לדבריו רבי עקיבא (ב"מ סב, א) שאמר שאינו צריך לשתף את חברו במים שעמו- דיבר רק במקרה בו אם ייתן את המים ימות באופן ודאי- ורק אז אינו מחויב לשתף את חברו].
2) שיטת הסמ"ע והרדב"ז- שאסור לאדם להכניס את עצמו לסכנה עבור אחר, ואסור לו גם להתנדב.
3) שיטת הנצי"ב בהעמק שאלה, ופסק הרב אשר"י בשו"ת ממעמקים (וכ"כ פוסקים רבים)- אין על האדם חובה, אולם רשאי להתנדב.
לאחר מכן הצגנו ב' גישות בהסבר היחס בין דיני קדימה בהצלה, לבין הצלת חברו במחיר סיכון/איבוד חיי עצמו:
א] דעת הראי"ה קוק שאף שבדיני נפשות אין הולכים אחר אומדן, ועל כן אין לאדם היתר ליטול נפש של אדם אחר כדי להציל את חיי עצמו, גם אם יש לו חשיבות ועדיפות על פניו. מכל מקום, יכול האדם בבחירתו האישית ללכת אחר אומדן ולסכן את חייו עבור האחר הואיל ואין זה מוגדר כ'דין' נפשות, ובזה הולכים אחר האומדן. לדבריו אם שניים הולכים במדבר ולאחד יש מים ולאחר אין, ובאומדן חברו ההולך עמו חשוב ונצרך יותר לעם ישראל- רשאי להביא לו את בקבוק המים!
לדברי הראי"ה אמרנו, שרשאית רופאה להיכנס למחלקת קורונה- הואיל ובאומדן דעת- חיי הרבים המוטלים על הכף עדיפים מחיי היחיד.
ב] דעת האגרות משה שאין ללכת אחר אומדן כלל- גם בזה, מפני שכשאדם נמצא בסכנה ישנה כאן אמירה אלוקית שאכן דמו 'פחות אדום' משל חברו- עליו נגזרה גזירה, ולא על חברו. ועל כן, גם אם אומדן הדעת אומר שהוא חשוב יותר מחברו, אסור לו לסכן את עצמו עבורו, מפני שמשמים אמרו שעל חברו נגזרה גזירה להיות בסכנה ולא עליו- ועל כן כביכול דמו של חברו פחות 'סומק' מדמו.
לדבריו, אם שנים הולכים במדבר ולאחד בקבוק מים ולאחר לו- אסור לו להביא את הבקבוק לאחר, גם אם הוא בעל חשיבות גדולה ממנו, הואיל ומשמים הכניסו את חברו בסכנה ולא אותו!
א] מה שנותר לנו לברר בדעת האגרות משה- כיצד יוסבר לשיטתו ההיתר (לשיטה הג' הנ"ל) להתנדב ולסכן את חייו עבור האחר?
ב] עוד נדון היום, האם יש הבדל בין דינו של כל אדם בזה, לבין דינו של רופא או איש כוחות ההצלה והרפואה?
ג] לסיום הנושא, נציג ג' שאלות שנשאל הג"ר אשר וייס שליט"א:
1) סיכון אשתו עבור הצלת אחרים- אדם שמתנדב בכוחות ההצלה עלול להיחשף במסגרת זו לחולי קורונה. אשתו של אחד המתנדבים חולה ל"ע בטרשת נפוצה ובעקבות כך היא נכללת ב'קבוצת סיכון'. האם מותר לו להמשיך להתנדב במצב כזה- על אף שבכך הוא מסכן את אשתו, או לא?
2) תרופה עם תופעות לוואי- ישנה תרופה ניסויית שעדיין לא בדקו אותה די הצורך, ותתכנה תופעות לוואי חמורות בעקבות השימוש בה- כעיוורון! האם מותר לתת את תרופה זו לחולי קורונה הנתונים במצב קשה חייהם בסכנה?
3) חיסון לקורונה- ארגון הבריאות העולמי מעוניין לקחת ב' קבוצות לגרום להם לחלות בקורונה, ולתת לבני קבוצה אחת חיסון ניסויי ולאחר לא, ולבדוק כיצד משפיע הדבר עליהם. האם לבחור צעיר, שאינו בקבוצות סיכון, מותר להתנדב לקבוצות אלו?
תשובה
א] היתר ההתנדבות לדברי האגרות משה- הסיבה שמכוחה על האדם להתאמץ עבור הצלת חברו, היא ציווי התורה "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).
על ג' עבירות חמורות שבתורה- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, מצווה האדם למסור את נפשו, אולםביחס ליתר העברות ההלכה היא "יעבור ואל יהרג", ונלמד הדבר מהפס' "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה)- "ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). ועל כן, האדם אינו צריך לסכן את חייו כדי לא לעבור על אחת מהעבירות.
מסיבה זו, סבר הרדב"ז (הנ"ל) שאסור לאדם לסכן את עצמו עבור הצלת חברו- כמו שאסור לו לסכן את עצמו עבור הישמרות מכל לאו אחר.
אולם, החולקים סברו שהואיל ובלאו זה של "לא תעמוד על דם רעך" ישנו מימד של פקוח נפד והצלת חיים של אחר- שונה הוא מלאו רגיל, ועל האדם ליטול סיכונים כדי לקיימו כהלכתו!
נמצא, שהמחלוקת בין הדעה הסוברת שאסור לאדם לסכן את עצמו עבור הצלת אחרים לדעה הסוברת שחייב האדם לסכן את עצמו עבור הצלת אחרים, היא בשאלת הגדרת ה'לאו' של 'לא תעמוד על דם רעך'- האם הוא ככל הלאוין או עומד לעצמו.
הגישה הג' שאומרת שאינו חייב לסכן עצמו עבור הצלת חברו, אולם מאידך רשאי להתנדב- היא הטעונה ביאור.
ומסביר האגרות משה שעל אף ששיטה זו סברה שאין לחייב את האדם למסור את נפשו עבור הצלת חברו וקיום מצות 'לא תעמוד על דם רעך', מכל מקום בשונה משאר הלאוין- שיש איסור לאדם לסכן את עצמו כדי להינצל ממעבר עליהם, ביחס ללאו זה אין איסור ליטול סיכונים.
וזאת משום, שכאן מוטלת על הכף מנגד הצלת נפש מישראל, ועל כן, אף שמצווה האדם- 'וחי בהם'- 'ולא שימות בהם', מכל מקום כנגד חייו ניצבים חיי היהודי השני השוים לו- המוטלים על הכף!
אלא שבמצב בו ההצלה מצריכה מסירות נפש ודאית מצידו- דמו 'סומק' יותר מדם חברו- שהרי על חברו נגזרה הגזירה ואין דרך להצילו בלא נטילת חיים, ועל כן חייו שלו קודמים- עליו לא נגזרה גזירה.
אולם במצב בו ההצלה אינה מצריכה מסירות נפש אלא סיכון בלבד- דם חברו לא מוגדר כ'פחות סומק (אדום)' מדמו שלו, שהרי ייתכן ושניהם יחיו, ועל כן אף שאינו מחוייב לקום ולסכן את עצמו רשאי- כי כנגד ה'וחי בהם' ניצבים חיי חברו ששוים לחייו.
וכך לשונו (בקצרה):
"דאף שאין האדם מחוייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת נפש חברו, מכל מקום רשאי, דלא דמי לענין זה לשאר לאוין שאסור, מאחר דניצול על כל פנים נפש מישראל...אבל להכניס עצמו רק לספק שאפשר שגם הוא יחיה אין ספק שלו עושה להחשיב כנגזר ודאי על פלוני שימות מאחר שאפשר שיוצלו שניהם לכן אף שאין לחייבו כדלעיל על כל פנים רשאי".
ב] האם יש הבדל בין רופא/ה לשאר אדם? במאסף 'אסיא' (כרף מא) מופיע מאמר של הג"ר יצחק זלברשטיין שליט"א בו דן בשאלה חמורה שנשאל:
"רופאת ילדים נקראה להגיש עזרה לילד שחלה וסכנהה נשקפה לחייו. הרופאה היתה בתחילת הריון ונודע לה שהילד ומשפחתו חולים באדמת, וכידוע הנסיון בימינו מראה שכ- 20% מהנשים שחלו באדמת- או שנגרמה לעוברים הפלה טבעית ומתו, או שנולדו בעלי מומים ר"ל. הרופאה עמדה בפני שאלה חמורה האם עליה להיכנס לבית החולה ולהגיש לו עזרה ולקוות שלא תנזק או שאין לה להכניס עצמה ואת עוברה לחשש סכנה שהרי נוסף לסכנת העובר היא עצמה גם בסכנה שהרי הפלה נחשבת לפי דין תורה לפקוח נפש. מה היא דעת תורתנו הקדושה על מקרה זה?"
הג"ר יצחק זלברשטיין השיב, שדין הרופא/ה כדין שאר אדם, ועל כן, הואיל "ושום אשה בעלת דעת לא תסכים לעולם להכנס בהריונה לבית בו נמצאים חולים באדמת ואפילו אם יבטיחו לה כל הון שבעולם", אינה מחויבת לסכן את עוברה כדי לרפאו.
אולם, מנגד, ישנם ארבעה כוונים להסביר מדוע דינו של הרופא שונה משאר אדם, והוא מחויב לסכן את עצמו עבור הצלת החולים:
1] 'ורפא ירפא'- הציץ אליעזר (ט, יז פרק ה אות ז) כותב שדרשת חז"ל (ב"ק פה, ב): "תנא דבי רבי ישמעאל 'ורפא ירפא'- מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות", אינה רק היתר להיזקק לרפואה, אלא חובה המוטלת על הרופא לרפאות גם במחיר של סיכון אישי, וכך כתב:
"ובנוגע לרופא אולי יש עוד לומר דבכלל הציווי הכפול של 'ורפא ירפא' נכלל בכלל היתר לרופא גם על כגון דא, והיינו, דבציווי זה מצווה הרופא לרפא (מכיון שכבר ניתנה לו רשות לכך) בין חולה שחלה בחולי שאינו מדבק ובין שחלה בחולי מדבק ואף על גב שיכנס על ידי כך לידי סיכון עצמי".
2] סכנה- מנהג הרוב- אפשרות נוספת שמעלה הציץ אליעזר (שם אות ח) להסבר החיוב מושתת על הגדרת המושג 'מקום סכנה'- בדברי הגר"י זלברשטיין הגדרנו דבר כסכנה על פי השאלה האם האדם היה נמנע מעשיית הדבר על אף התמורה הכספית שהוצעה לו, אולם הציץ אליעזר מגדיר, שמקום סכנה נמדד לפי הדרך בה נוהגים רוב העולם- ואם רוב העולם נוהג לעשות פעולה זו- אין היא מוגדרת כסכנה, ועל כן הואיל וזהו סיכון שנוטלים על עצמם רופאים עליו ליטול זאת על עצמו, וכך כתב:
"עוד עולה בדעתי דיש לומר דברופא מכיון שזהו גדרו של עולם ומנהגו שהרופא המכיר במחלות ובנגעי בני אדם מגיש להם להעזרה הדרושה, ואם לא כן ותיקונו אין בסיכונו זה כדי לרפאות החולים בכדי להחשיבו כמכניס את עצמו באיסור בסכנה בכדי להציל חבירו תבוא אנדרלמוסיא גדולה בקרב החולים והבריאים גם יחד, אם כן על כגון דא מכיון שנוהג כמנהגו של עולם".
לאור זה, שאלת הכניסה למחלקת קורונה צריכה להימדד באמות מידה אלו- האם רוב הרופאים נמנעים מהכניסה לשם או שעושים זאת.
3] ניהול חברה תקין- הג"ר אשר וייס שליט"א בספרו שו"ת מנחת אשר (ח"ג סי' קכא) סבור שעל הרופא ליטול על עצמו את הסיכון, זאת משום שרצון התורה הוא שתתנהל חברה תקינה, וכדי שתתנהל חברה תקינה על כל אחד ואחד לכך תפקיד. חלק מהתפקידים הנדרשים עבור חברה תקינה, כוללים נטילת סיכונים שאדם רגיל לא צריך ליטול על עצמו- ומכל מקום הואיל והם נטלו על עצמם תפקיד זה, עליו לקחת את הסיכון הזה במסגרת עבודתם.
נכון הדבר ביחס לשוטרים, נכון הדבר גם ביחס לכבאים- שנוטלים על עצמם סיכונים רבים במסגרת תפקידם, ובכל זאת מותר ואף חובה עליהם לעשות זאת!
הג"ר אשר וייס מביא שני מקורות בהם רואים את עיקרון זה:
1) במידה והגיע לבית הדין הרבני אדם מה'מאפיה', והדיין מפחד שאם יפסוק פסק דין שלא לרוחו, עלול הוא לפגוע בו ועל כן רוצה להימנע מלדון בתיק, אומרת התורה שאסור לדיין להימנע מלדון את דין זה, שנאמר (דברים א, יז): "לא תגורו מפני איש", ודורשים חז"ל בספרי:
"לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי תלמוד לומר- 'לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא'.
מדוע מוטל על הדיין ליטול על עצמו סיכונים- כדי לשפוט את איש ה'מאפיה'? על כרחך שרצון התורה שתהיה חברה תקינה ובריאה, וכחלק מזה- יש צורך לדון ולשפוט גם את אנשי ה'מאפיה'. ועל כן, על אף הסיכון הכרוך בדבר, על הדיין לעשות זאת.
2) ציווי התורה לצאת ולהילחם במלחמת מצוה (במדבר י, ט) גם הוא מלמד את עיקרון זה, שהרי ביציאה לקרב לוקח האדם סיכון גדול ומשמעותי לחייו, וכיצד מותר הדבר? על כרחך, שעבור ניהול תקין של המדינה מותר לקחת סיכון. ועל כן, הואיל ומדינה לא יכולה להתקיים בלי כוחות מגן שישמרו על גבולותיה ויילחמו באויביה- רשאי האדם לסכן את עצמו עבור הציבור.
4] מדיני מלחמת מצוה- הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב סימן פב אות יב) כותב שחובת ההצלה היא מגדרי מלחמת מצוה- כמו שישנה חובה על חיילים המוכשרים לכך למסור את הנפש להצלת הציבור מאויב מכח ה"צר הצורר אתכם", כך ישנה חובה להציל את הציבור מכל צר וצרה העומדת לפיתחם, וכך כתב:
"כשציבור נרדפים מדובים ואריות אשר צריכים להילחם איתם ולגרשם, אפשר דלבד ממאי דחשיב הצלת נפשות ומצוה על כל אדם לחלל שבת וכדומה בכדי להציל, אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצוה. ואף שאין לנו מלך ובית דין, מכל מקום יכולין טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה אפילו בכהאי גוונא שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות. ואם כנים אנו בזה אפשר דגם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם הוי נמי כעין מלחמת מצוה".
ג] נותר לנו להשיב על ג' השאלות שנשאל הג"ר אשר וייס שליט"א אודות הקורונה (ר' שו"ת קורנה מהדו"ת עמ' כ ועוד):
השאלה הא' היתה האם מותר למתנדב הצלה להמשיך להתנדב בימים אלו אך שיש חשש שמסכן בזה את אשתו החולה? הג"ר אשר וייס השיב, שאף שבשביל חברה תקינה נוטלים סיכונים, כל זאת אמור ביחס לאדם עצמו, אבל אל לו לסכן אחרים עבור תפקידו. זאת ועוד, שמלאכת ההצלה בדרך כלל יכולה להיעשות גם בידי אחרים, ועל כן אסור עליו להתנדב בתקופת הקורונה כדי לא לסכן את אשתו.
השאלה הב' היתה האם מותר לתת תרופה נסיונית לקורונה לחולה שחייו בסכנה על אף תופעות הלוואי החמורות שעלולות להיות לה? הג"ר אשר ויס השיב, שבמידה והחולה מודע לסיכונים שיש בנטילת התרופה ובכל זאת מעוניין, רשאים לתת לו אותה על אף הסיכון שבדבר.
ביחס לשאלה הג'- האם מותר להתנדב לקבוצות נסיוניות של הקורונה כדי לעזור למחקר- אומר הג"ר אשר וייס לשיטתו- שמותר כחלק מהעיקרון של 'חברה תקינה', אולם כל ההיתר הוא רק לאדם צעיר, אך בשום אופן אין לקבל אדם מבוגר או אדם בסיכון גם אם חפץ הוא להתנדב.
