שאלה שבועית: הסבת נזק לממון חברו באונס
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נאמר במשנה במסכת בבא קמא (כו, א):
"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן".
הירושלמי (ב"ק ב, ח) כותב על משנה זו:
"אמר רבי יצחק מתניתא בשהיו שניהם ישינין אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד".
תוספות (ב"ק כז, ב) לומדים מדברי הירושלמי- שפטר את הישן הראשון שישן לפני בא חברו, שאדם המזיק באונס גמור ('אונס כעין גניבה')- פטור.
לעומתם, דעת הרמב"ן היא שאדם המזיק חייב גם באונס גמור אפילו באנוס 'כעין רוחו של אליהו' מכח דרשת הפסוק 'פצע תחת פצע'. אולם עם כל זאת פטר הירושלמי את הישן מחיוב על כלים שהובאו לאחר שהלך לישון, בגלל ששם 'שני פשע בעצמו'.
לפנינו חמשה מקרים העוסקים בנזק שהסב האדם לממון חברו באונס. במקרה הראשון נעסוק בעסרת ה' היום, ובשאר המקרים בשבוע הבא.
מקרה א'- ראובן לקח את שמעון כטרמפיסט ברכבו. כשיצא שמעון מהרכב הפיל מבלי משים את משקפי - השמש של בנו הגדול של ראובן. ראובן לא הרגיש בנפילה, החל בנסיעה ודרס את המשקפיים, והשאלה היא- מי צריך לשלם לבנו של ראובן- האם הטרמפיסט, האב או שמא אף אחד מהם?
מקרה ב'- ראובן הניח כוס השייכת לבית המדרש על הספסל לצידו, שמעון לא ראה את הכוס ועל כן התיישב על גבה. וכתוצאה מכך הכוס נשברה. מי מהשנים צריך לשלם?
מקרה ג'- אדם הלך לישון מתוך ידיעה שיש לידו בטווח נגיעה משקפי שמש ששויים 400 ₪, ולאחר שנרדם הניחו לידו זוג משקפים אחר ששוים 2000 ₪ , ושברם- האם עליו לשלם את מלא שווי המשקפיים או שמא רק את דמי המשקפיים שהונחו לידו קודם שהלך לישון.
מקרה ד'- ראובן נהג ברכב והתנגש בגדר, כתוצאה מכך נפגע שמעון שנסע איתו ברכב, באפו. שמעון לא היה חגור, וההערכה היא שאם היה חגור לא היה נפגע ברה כזו. האם במקרה זה חייב ראובן הנהג בתשלומי נזק מדין אדם המזיק.
מקרה ה'- אדם החנה את רכבו בצידו של רחוב צר, במקום האסור בחניה, באופן שהקשה על הרכבים העוברים בכביש לעבור במקום זה. אחד הרכבים שעבר הזיק לרכב החונה. האם חייב בעל הרכב הפוגע לשלם על הנזקים שהסב לרכב החונה.
תשובה:
כפי שאמרנו, היום נעסוק בשאלה הראשונה בה פתחנו. כאמור, הטרמפיסט הפיל לרצפה בלא משים, ובעל הרכב דרס את משקפי בנו. ננסה לבחון, האם ישנה סיבת חיוב לכל אחת מהן.
1. חיובו של הנהג- נתחיל מדינו של הנהג: כפי שהבאנו בשאלה, הירושלמי בבא קמא פטר את הישן שהביאו לפניו חפצים ושברם הואיל ולא היה אמור לדעת שישנם שם. לאור זה, לכאורה גם במקרה שלנו נהג הרכב אמור להיות פטור.
אכן כפי שהבאנו בשאלה נחלקו הראשונים מהי סיבת הפטור במקרה זה- שיטת תוס', שאדם המזיק באונס גמור פטור, ומסיבה זו פטור גם הישן- שהזיק באונס גמור. וכדבריהם נפסק ברמ"א.
נמצא, שבמקרה שלנו, אם הנהג היה אשכנזי- ההולך כפסקי הרמ"א, היה פטור מלשלם על המשקפיים, הואיל והזיק באונס גמור- שהרי לא היה עליו להעלות בדעתו שהמשקפיים מוטלת על הכביש למרגלות המכונית.
אמנם, שיטת הרמב"ן, שגם המזיק באונס גמור חייב, ועם כל זאת במקרה זו פטר הירושלמי את הישן, בגלל שהמניח פשע בעצמו. האם גם על פיו ייפטר הנהג במקרה שלנו? עבור זאת עלינו להעמיק בהסבר טעמו של הרמב"ן:
א] פשיעה מורידה תביעה- ניתן להסביר בכוונת הרמב"ן, שכאשר הניזק, בעל הממון, נהג שלא כשורה- פשע, אינו יכול 'לבוא לאחרים בטענות'- ועל כן ירדה לו יכולת התביעה.
לאור זה, במקרה שבעל הממון לא פשע- אלא שאדם אחר שם את החפץ בסמיכות לישן, לבעל הממון עדיין עומד יכולת התביעה. ועל כן, על אף שאירע הנזק באונס, חייב המזיק.
לגישה זו, גם במקרה שלנו יחייב הרמב"ן את נהג הרכב, על אף שההיזק שנעשה מכוחו נעשה באונס גמור.
ב] הנזק מזוהה עם הפושע- אולם, ניתן לומר שכאשר הנזק נעשה בפשיעה, הפשיעה מייחסת את הנזק לפושע, מפני שבסופו של דבר הנזק קרה מחמתו- בלעדיו לא היה קורה כל נזק.
דבר זה נכון הן אם בעל החפץ פשע בחפץ, והן אם אדם אחר פשע בו- מפני שהפשיעה מנתקת את האחריות על מעשה הנזק מהמזיק האנוס, ומעבירה אותה לפושע.
להסבר זה, גם הרמב"ן יודה במקרה שלנו שהנהג פטור, מפני שבמקרה זה הטרמפיסט נהג שלא כשורה, ועל כן סר החיוב מעל הנהג.
הש"ך (חו"מ שעח ס"ק א) וערוך השולחן (שעח, ג) לומדים שהשולחן ערוך פסק כרמב"ן- שאדם המזיק באונס גמור חייב. ואם כן, אם במקרה שלנו הנהג הוא מבני עדות המזרח הפוסקים כשולחן ערוך, שאלת חיובו תתלה בשתי הבנות אלו.
האם הבן יכול לומר 'קים לי'- בנו של הנהג- בעל המשקפיים שואל האם יכול לתבוע את האב תוך התבססות על ההבנה הראשונה ברמב"ן שחייבה את הנהג במקרה בו הפושע אינו בעל החפץ, או שמא יש בדבר משום פגיעה בכבוד אביו?
כאמור, האב יכול לטעון 'קים לי'- כהבנה האחרת ברמב"ן, ואף יכול לומר 'קים לי' כרמ"א שכאמור פסק כשיטת תוס' שלפיהם פשוט הדבר שהנהג פטור, מפני שניתן לומר 'קים לי' כרמ"א גם נגד סברת המופיעה בשולחן ערוך.
כמי פסק השולחן ערוך- דברינו עד עתה התבססו על הבנת הש"ך וערוך השולחן בדעת השולחן ערוך- שפסק כרמב"ן, אולם הדבר אינו פשוט.
המשא - ומתן בדעת השולחן ערוך מתחיל מדברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (א, יא), וכך לשונו:
"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן ... במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור, וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן, פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע".
מהתוספת שהוסיף הרמב"ם- שתלתה את פטור המזיק בפשיעת האחר, ולא בכך שהנזק נעשה באונס גמור, למד המגיד משנה ועוד ששיטת הרמב"ם, וממילא שיטת השולחן ערוך שהעתיק את לשונו, היא כרמב"ן.
מנגד, בהמשך הלכות חובל ומזיק (ו, ד) פוסק הרמב"ם:
"היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה, וכל אלו הדברים ברשות הניזק אבל ברשות המזיק פטור עד שיתכוין להזיק כמו שביארנו".
אם אכן סובר הרמב"ם כרמב"ן- המחייב אדם המזיק גם באונס גמור, מדוע פטור העולה בסולם?
מכח זה דייקו הכסף משנה ואחרונים נוספים[1], שהרמב"ם (וממילא גם השולחן ערוך) למד כתוס' שאדם המזיק באונס גמור פטור.
חיזוק לדבר ניתן להביא מכך שכשהרמ"א הביא את שיטת תוס' לא הביאה בשם 'יש אומרים'- כחולקת על השולחן ערוך, אלא כתוספת על דבריו. נראה שגם הוא הביא שאין כוונת השולחן ערוך לפסוק שלא כתוס' להלכה.
ממונו המזיק באונס- דעת הג"ר איסר זלמן מלצר (אבן האזל, שם) שהרמב"ם והשולחן ערוך פסקו להלכה כרמב"ן, ומה שפטר הרמב"ם את העולה בסולם מהיזק השליבה שנפלה כאשר היה אנוס, זאת משום שאף שהאדם חייב על נזקים שעשה בידיים אף שנעשו באונס גמור, אינו חייב על נזקי ממונו שנעשה באונס גמור. ועל כן כאשר השליבה הזיקה באונס אינו חייב בתשלומי הנזק.
ועל כן למסקנה, גם אם הנהג הוא מבני עדות המזרח יכול להיפטר בטענת 'קים לי'- 'קים לי' כרמ"א ולא כשולחן ערוך, 'קים לי' שהשולחן ערוך פסק כתוס', ו'קים לי' בדעת הרמב"ן כהסבר השני.
חיובו של הטרמפיסט- נראה לי, שמעשהו של הטרמפיסט אינו מעשה נזק, אלא גרמא בעלמא- שגרם לנהג לשבור את המשקפיים, וגרמא בניזקין פטור.
אולם בספר משפטי התורה כותב הרב שפיץ לחייב, ובכדי להסביר את דעתו עלינו להקדים הקדמה קצרה:
השולחן ערוך פוסק בהלכות שומרים (חו"מ רצא, ז):
"המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר: תן לי פקדוני, ואמר לו השומר: איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד (מהר"ם פ' המפקיד)".
אם הפקידו דבר אצל אדם וכשבאים לתובעו אינו מוצא את החפץ- חייב לשלם. מהו שורש חיובו? מסביר זאת הנתיבות (ס"ק יד):
"דכיון שעשה מעשה בחפץ חבירו ועל ידי מעשיו ניזק חפץ חבירו, מזיק גמור הוא. והכי נמי השומר הזה שלקח החפץ ממקום המגולה והטמינו במקום שאי אפשר להימצא וניזק על ידי מעשיו, חייב לשלם".
לאור זה, אומר הרב שפיץ, שגם במקרה שלנו 'שם' הטרמפיסט את המשקפיים במקום לא שמור (על הכביש, ליד גלגלי המכונית), ועל כן יצטרך לשלם.
אכן, לכאורה אין הנידון דומה לראיה, משום ששם הוא עצמו הניח את החפץ במקום שאינו זוכרו, ועל כן הפשיעה נתלית בו. אולם במקרה שלנו המשקפיים נדרסו בסופו של דבר על ידי אדם אחר- נהג הרכב, ועל כן לדעתי לא ניתן לחייב את הטרמפיסט.
[1] כן כתב הסמ"ע (ר"ס שעח) בדעת השו"ע.
