שאלה שבועית: אדם המזיק באונס- הסבת נזק בצורה עקיפה

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

 

 

מקרה א'- מעשה שהיה כך היה: ביישוב הקרוב למירון דרה אלמנה זקנה בבית ישן מידי שנה לפני ל"ג בעומר עזבה את ביתה לשבוע והשכירה אותו לפרנסתה. באחת השנים שכרה משפחה את הבית לשבוע. באחד מימי השכירות החליטו בני המשפחה לצאת לטיול בצפון, כאשר שבו בשעת לילה מאוחרת פתחו את דלת הבית וריח לא נעים עלה באפם, לאחר בדיקה גילו שמקור הצחנה הוא מעוף גדול של בעלת הבית שאוכסן במקפיא פריזר שנותר משך כל היום פתוח התברר כי בשעה שנטלו את בקבוקי השתייה הקרים שכחו לסגור את דלת המקפיא. הם נטלו את העוף זרקוהו לאשפה, ובתום החופשה הלכו וקנו עוף אחר עבור בעל הבית. באמצע הדרך חזור צילצל הטלפון. על הקו היתה בעלת הבית ששאלה בכעס מדוע גנבו את כל כספה התברר, שאותה אלמנה השתמשה בעוף שהיה במקפיא כמקום מחבוא לכל כספה. ועתה משזרקוהו לאשפה- אבדו כל חסכונותיה- 20,000 דולר שהיו טמונים בעוף.

בעלת הבית תובעת שישלמו לה את הכסף שהוטמן, אולם כנגדה טוען אבי המשפחה, שלא היה לו להעלות על דעתו שמישהו יחליט לשמור את כספו בתוף עוף קפוא. עם מי הדין[1]? האם יהיה הבדל בדין בין מקרה שהמשפחה המתארחת היא מבני עדות המזרח למקרה בו המשפחה המתארחת היא מבני עדות אשכנז?

ב. מקרה ב'- שאלה מעין זו נשאלה בפתחי חושן (נזיקין י, הערה פח):

"מעשה באחד שעזב את ביתו לכמה שבועות וביקש משכנו שיכנס מדי פעם לביתו לבדוק אם אין תקלות. לאחר כמה ימים נכנס וראה שהמקרר פועל וחשב לתומו שאין מקום להשאיר המקרר פועל לחנם במשך כמה שבועות ולאחר שבדק ומצא שהמקרר ריק נתק את הזרם ולא בדק בתוך המקפיא. לאחר כמה ימים נכנס שוב והרגיש ריח רע בבית ובדק ומצא עוף בתוך המקפיא שהתקלקל ומוציא ריח רע נטל את העוף וזרקו לאשפה וכאשר חזר השכן ושמע שהעוף נזרק, טען שבכוונה השאיר העוף במקרר שהחביא שם סכום גדול של שטרי כסף".

ועתה תובע ממנו שישלם לו את כספו! והלה טוען שלא היה צריך להעלות על דעתו שיש שם כסף, עם מי הצדק?

האם יש מקום לחלק בב' מקרים אלו בין מצב בו כל הידיעה שלנו על ההטמנה בעוף היא רק על פי דברי התובע/ת, לבין מצב בו ידיעתנו מתבססת על עדות עדים שראו את בעלת הבית מטמינה את הכסף בתוך העוף?

ג. מקרה ג'- באחת הישיבות העיר בחור את חברו לתפילה. לא עזרו כל האיומים וההבטחות, הבחור סירב לקום. בלית ברירה נטל המשכים את מיטת הישן בידי והפכה כדי להעירו. תוך כדי הפיכת המיטה נשבר רדיו שהיה מתחת למיטה. ובא אותם משכים לפני הדיינים, ושואל האם עליו לשלם את הנזק שנגרם לרדיו, או לא?

תשובה

כדי להשיב על שאלות אלו עלינו ללמוד ג' סוגיות סמוכות ממסכת בבא קמא:

א) נחלקו תנאים במשנה במסכת בבא קמא (סא, ב):

"המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו [נשרפו]- ר' יהודה אומר: משלם מה שבתוכו, וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורין".

ובגמ' שם מבאר רבא את מחלוקתם:

"אלא אמר רבא בתרתי פליגי: 1) פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו- דר' יהודה מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב. 2) ופליגי נמי במדליק בשל חבירו- דר' יהודה סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי, ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם".

לדברי חכמים שהלכה כמותם, המדליק אש בחצר חברו אינו חייב על כלים שהיו בתוך הגדיש, אם לא היה אמור להעלות על הדעת שיהיו שם.

לפי זה, נראה היה שבמקרים שלנו- אף בני המשפחה פשעו בכך שלא סגרו את המקפיא, וכן השכן פשע בכך שלא בדק האם יש אוכל במקפיא לפני שניתק את המקרר מהחשמל, ועל כן יתחייבו בתשלומי העוף עצמו. מכל מקום לא ניתן יהיה לחייבם את סכום הכסף שהוטמן בעוף, מפני שאין דרך בני אדם להטמין כסף במקומות כאלו.

ב) בדף הבא (סב, א) דנה הגמ' במקרה נוסף הנוגע לעניינו, וכך נאמר שם:

"אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא: הזיקתו- משלמת דינר זהב משום דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזקתיה? פשעה בו- משלמת של כסף דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילי עלי נטירותא דדהבא לא קבילי עלי".

על אף שהאשה לא ידעה שהדינר שניתן לה הוא של זהב, ואף נאמר לה מפורשות להיפך- שהדינר של כסף, אם הזיקה אותו בידיים עליה לשלם את שוויו האמיתי.

בשונה מהסוגיא הקודמת, נראה מסוגיא זו שגם במקרה בו לא היה על האדם להעלות על דעתו שמזיק את החפץ הזה, אם הזיקו בידיים עליו לשלם את ערכו המלא.

ג) בהמשך אותו עמוד דנה הגמ' במקרה נוסף:

"ההוא גברא דבטש [=בעט] בכספתא [=כספת] דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה. יתיב רב אשי וקא מעיין ביה כי האי גוונא מאי [האם במצב זה נאמן התובע לומר מה היתה תכולת הכספת כדי לחייב את הבועט המזיק]? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים? [ואם כן גם כאן אמור להתחייב!]. אמר ליה אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא דקא טעין מרגניתא [טוען שהיתה בכספת מרגלית], מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא, תיקו".

הגמ' נשארת ב'תיקו' ולא הכריעה את הספק, אולם עולה ממנה בבירור שאם אין דרך להניח מרגלית בכספת- המזיק ייפטר (כעולה ממקור א'), ולכאורה סותרים דברים אלו את העולה מהסוגיא הקודמת המופיעה מספר שורות קודם לכן באותו עמוד!

 

מצאנו ב' גישות בראשונים ביישוב שאלה זו:

1) תוס' (ד"ה מי מנחי) מבארים שבמקרה של הפקדת מטבע זהב על דעת שהוא כסף, היה על האשה להעלות על דעתה אפשרות שכזו- שהדינר הוא של זהב והמפקיד שינה כדי לשכנעה לשמור, ומסיבה זו חייבנוה. אולם במקרה של הכספת שנבעטה לים- אם אין דרך להניח מרגליות בכספת, לא היה על הבועט להעלות על דעתו שהיא מכילה בקרבה מרגלית, ועל כן לא ניתן יהיה לחייבו.

ולכן כתבו תוס', שגם אם יבואו ב' עדים ויאמרו שאכן היתה בתוך הכספת מרגלית, לא ניתן יהיה לחייב את הבועט לשלם את דמיה.

2) מנגד, הרמב"ם (חובל ומזיק ז, יח), והרשב"א מבארים שהאדם חייב גם על דבר שלא היה עליו להעלות בדעתו שמזיקו, כפי שעלה מהסוגיא הב'- שעסקה בהפקדת מטבע זהב בתורת כסף. ועל כן, לו היינו יודעים בבירור (על פי ב' עדים) שהיתה בכספת מרגלית, היה על הבועט לשלם את ערכה של המרגלית גם אם לא היה מודע להימצאותה שם. אולם בגלל שאין עדים ואיננו יודעים האם היתה שם מרגלית או לא, הסתפקה הגמ' האם ניתן לחייבו או לא.

שתי דעות אלו הובאו בשולחן ערוך והרמ"א- השו"ע (חו"מ שפח, א) עוסק בנידונים הנ"ל בסוגיות הגמרא, וכותב:

"...אבל אם אין דרכם להניחם בכלי זה, הוא פשע בעצמו (ופטור המזיק). כיצד, הרי שחטף חמת או סל מלאים ומחופים והשליכם לים או שרפם, וטען הניזק שמרגליות היו בתוכם, אינו נאמן. רמ"א: וי"א דאפילו היו עדים שהיו שם, פטור, הואיל ופשע, כמו שנתבאר".

השולחן ערוך הולך בדרכו של הרמב"ם- ועל כן סובר שעקרונית ניתן לחייב את המזיק גם בדבר שלא היה עליו להעלות על דעתו, ואילו הרמ"א מצדד כתוספות, ועל כן סובר שלא ניתן לחייב את המזיק בדבר שלא היה מעלה על דעתו שנמצא בחפץ המוזק.

נמצא אם כן, שעלינו לבדוק האם המשפחה היא מבני עדות המזרח ההולכים כשולחן ערוך- שאז אבי המשפחה יתחייב לשלם גם על הדולרים שהוטמנו בעוף (במידה ואכן בעלת הבית תצליח להוכיח על ידי עדים שהיו שם דולרים בסכום כזה). או שמא היא מהאשכנזים הפוסקים כרמ"א- ועל כן אבי המשפחה אינו צריך לשלם את הדולרים האבודים שהיו טמונים בעוף.

'קים לי'- השוכר היה מבני עדות המזרח, ואם כן לכאורה לאור פסק זה עליו לשלם. אולם הואיל והוא היה תלמיד חכם יודע ספר טען ש'קים לו' כרמ"א, ועל כן פטור מלשלם.

האם ניתן להתבסס על 'קים לי' נגד הרמב"ם? הבית יוסף (חו"מ סי' כה) כותב שלא:

"ואני אומר בזמן הזה פשט הדבר בכל גלילותנו לפסוק כהרמב"ם, זולת במקצת מקומות שהקושו להם דבריו ולא ירדו לסוף מעשה.

אולם אותו תלמיד חכם רצה לומר שדברי הבית יוסף נאמרו רק במקומות שקבלו את הרמב"ם עליהם, אבל במקומות שלא קיבלו- לא ניתן לחייב על פיו.

בנוסף, הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל (יחווה דעת ה, בהקדמה) אומר שאף שלא ניתן לומר 'קים לי' נגד השולחן ערוך אם ה'קים לי' הוא כרמ"א- ניתן לומר 'קים לי':

"צא ולמד ממה שכתב רבינו יהונתן אייבשיץ בספר התומים (סימן כה, קיצור תקפו כהן אות קכד), שחלילה לומר קים לי לזכות המוחזק בניגוד לפסקי מרן המחבר והרמ"א, כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, ורוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם הזהב מכוון להלכה, אפילו בלא כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם יצלח, רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם".

לדבריו גם במקרה שלנו יכול היה אותו שוכר לומר שקים ליה כרמ"א.

 

אכן, יש הרוצים לומר שגם על פי השולחן ערוך שחייב, יודה במקרים שלנו שייפטר. זאת משום שיש הבדל בין מזיק, לבין פושע בשמירה. הבועט בכספת- לא היה צריך לבעוט בכספת כלל ועשה זאת כדי לפגוע באחר, ועל כן בעיטתו מגדירה אותו  כ'מזיק'. ולכן במידה שנצליח להוכיח בוודאות שהכספת הכילה מרגלית- יהיה עליו לשאת בתשלומיה.

אולם במקרה שלנו- זריקת העוף לא נעשתה מתוך כוונה להזיקו, להיפך מטרתה היתה להשיב את הנעימות לבית, ועל כן, אפשר שגם השולחן ערוך יודה שאיננו מחייבים אותו לשלם על דברים שלא היה על המזיק להעלות על דעתו.

גם לחילוק זה, ייתכן וגם במקרה של רדיו שנמצא מתחת למיטה ייפטר ה'משכים'[2], משום שודאי שלא התכוון לשבור את מכשיר הרדיו, וכל מטרתו היתה לעורר את חברו שיגיע בזמן לתפילה.

 

האם חייב לשלם על העוף עצמו? בספר פתחי חושן (שם) סבור שגם על העוף לא יצטרך הלה לשלם. מפני שאי סגירת דלת המקפיא/ניתוק המקרר מהחשמל נחשב היזק בגרמא. ואילו זריקת העוף לאחר שהסריח- היתה פעולה נכונה ומוצדקת. ולכן לא ניתן לחייב מצד הדין אפילו בתשלומי העוף עצמו!

 

 

 

 

 

 

[1]  כן נשאל הג"ר יצחק זלברשטיין שליט"א, בספר תורתך שעשועי סי' א.

[2]  כן כתב הג"ר יועזר אריאל שליט"א בספרו תורת המשפט (ח"א).