שאלה שבועית: מסירת חלקים מארץ ישראל לריבונות נכרית

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

 

בגדרי מצות יישוב ארץ ישראל

נמצאים אנו בסמיכות לט"ו בשבט- ראש השנה לאילנות, וזהו הזמן המתאים לדבר בשבחה של ארץ ישראל. ברוך ה' זוכים אנו לשבת בארץ ישראל ולהיאחז בה, דבר שאבותינו חלמו עליו במשך דורות רבים.

אנו נדבר היום בשבחה של ארץ ישראל דרך דיון הלכתי בדרי מצות ישיבת ארץ ישראל.

לפני כשבוע פרסם נשיא ארצות הברית את פרטי תוכניתו- 'תכנית המאה'. יחסנו לתכנית מורכב- מצד אחד

האמת מנצחת! זוכים אנו להכרה של אומות העולם בהתיישבות בכל מרחבי ארצנו, אולם מאידך איננו יכולים לתת כל לגיטימציה שהיא להקמת 'מדינה פלשתינאית'.

א] בדברנו היום אני מבקש לדון מהו האיסור שישנו בהקמת מדינה פלשתינאית בתוך מרחבי ארץ ישראל[1]. כדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן בדברי הרמב"ם והרמב"ן במנין המצוות.

הרמב"ן ב'שיכחת העשין' (עשין ד) מונה את מצוות יישוב הארץ:

"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ".

הרמב"ם נמנע מלמנות את מצוה זו במנין המצוות. מדוע? האם אכן סבר הרמב"ם שאין מצווה ביישוב ארץ ישראל?

ב] עוד נדון היום, האם יש משמעות הלכתית ל'סיפוח הישובים' ביהודה ושומרון והחלת הריבונות הישראלית בהם, או שמא זוהי רק הצהרה פוליטית בלבד.

תשובה:

דיוננו מתמקד בשתי מצוות- האחת, מצות עשה של יישוב הארץ- "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ" (במדבר לג, נג). והשניה, מצות לא תעשה- "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב)- "לא תתן להם חניה בקרקע" (עבודה זרה כ, א).

האם מצוות אלו נאמרו גם במקום פיקוח נפש, האם במצב בו מוטלים חיי יהודים רבים על הכף רשאים אנו להימנע מקיום מצוות אלו? האם יש הבדל לענין זה בין מצוות העשה לאיסור הלאו?

כפי שכבר הקדמנו בשאלה, הדיון מתחיל מדברי הרמב"ן בספר המצוות (שכחת העשין, ד), נביא שוב את לשונו:

"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ".

בשונה מרש"י שהסביר את דברי הפסוק "וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"- כהבטחה- אם תורישו את הארץ מיושביה, אז תוכלו לשבת ולהתקיים בה, רואה הרמב"ן במילים אלו ציווי- מצות עשה.

גדר המצוה- בפשטות החובה המוטלת עלינו מכח מצוה זו היא לכבוש את הארץ על כל מרחביה וליישב אותה. הג"ר צדוק הכהן מלובלין בספרו דברי סופרים (אות יד) מגדיר, שקיום מצוה זו הוא רק כאשר אנו שולטים אנו בארץ ויושבים בה בשלווה, וכך לשונו:

"...אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה.. והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דוקא כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה דזה נקרא ישיבה... ואחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם כמונו בחוץ לארץ אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה".

הסתכנות עבור מצוה זו- המנחת חינוך (מצוה תכה) בעוסקו במצות הריגת שבעת עממים, מכריח שיש לקיים את מצוה זו אפילו במקרה בו מסכן את נפשו בכך. שהרי בכל מלחמה מתים לוחמים ח"ו, ובכל זאת מצוה אותנו התורה לצאת למלחמה. אם כן מוכח, שמוה זו נאמרה אפילו במקום פקוח נפש.

לאור דברי המנחת חינוך הללו, יש שרצו לומר שגם על מצוות ישוב הארץ יש למסור את הנפש- שהרי המצוה כוללת את כיבוש הארץ בדרך מלחמה- דבר העלול לגבות חיי אדם, ובכל זאת ציוותה אותנו התורה עליה.

לדברי המנחת חינוך- אסור להסכים להקמת מדינה פלשתינית, גם אם אכן הקמת מדינה כעין זו יכולה להביא להפסקת הפיגועים. מפני שמצות יישוב הארץ ייחודית בכך שיש לקיימה אף במקום סכנה.

נציין, שהג"ר שאול ישראלי בספרו חוות בנימין (ח"א עמ' קה) כותב שאין ללמוד מדברי המנחת חינוך למצות יישוב הארץ- שגם היא צריכה להיעשות תוך מסירות הנפש, מפני שמצות יישוב הארץ אינה כוללת בתוכה כיבוש בדרך מלחמה, "אלא מצוות התנחלות והיאחזות בארץ ['בדרך של שלום']. שהרי אין לדבר על חובת היחיד לכבוש בדרך מלחמה". ואם כן נמצא שאין לנו כל מקור לזה שיש למסור את הנפש עבור קים מצות יישוב ארץ ישראל.

על סמך דברי הרמב"ן הללו, הוציא הג"ר צבי יהודה הכהן קוק (ראש ישיבת מרכז הרב) כרוזים ומכתבים[2] רבים במהלך חייו, שתקפו בחריפות כל מחשבה או נסיון למסור חבל ארץ כל שהוא מארץ ישראל. הג"ר אברהם אלקנה כהנא שפירא הוסיף ואמר, שהמצב היחיד בו ניתן לסגת מחבל ארץ הוא רק אם הגיעו למצב בו לא ניתן להחזיקו מבחינת צבאית, אולם בלא זה אסור לעזוב ולו את החלק הקטן ביותר מהארץ ביד גויים, וכך כתב[3]:

"ההיתר היחידי שניתן לפינוי שטח בארץ ישראל הוא כשמפקדי הצבא ומומחים יאמרו בבירור שמבחינה אסטרטגית מקובלת אי אפשר להגן על המקום הזה ועל היהודים שם וגם נסוג משם וגם ישפך דם חיילים בחינם אז אסור לשפוך דם בחינם וחייבים לסגת. אבל אם מבחינה צבאית טהורה אפשר להחזיק בשטח אין מבטלין מצוה זו".

ביאור דעת הרמב"ם- כאמור, הרמב"ם לא מנה במנין המצוות את מצוות יישוב ארץ ישראל, ונשאלת השאלה מדוע? ואכן, כן הקשה עליו כבר הרמב"ן בהשגותיו.

ביישוב שאלה זו מצינו שתי גישות מנוגדות אחת לשניה:

א] מחלוקת במנין המצוות בלבד- התפיסה הרווחת היא שגם הרמב"ם מודה שישנה מצוה ביישוב ארץ ישראל, והסיבה שבכל זאת לא הכלילה הרמב"ם במנין המצוות שלו, נובעת מהכללים לפיהם קבע הרמב"ם אלו מדיני התורה ימנו כמצוה במנין המצוות, ואלו לא.

לדוגמא, הג"ר יששכר שלמה טייכטאל הי"ד מביא בספרו אם הבנים שמחה (מהדורה חדשה עמ' 157) בשם הג"ר יונה דב בלומברגר שהרמב"ם לא מנה את מצות יישוב ארץ ישראל, מפני שאינו מונה במנין המצוות מצוות כלליות, ומצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כללית המשפיעה בקיומה על קיומן של כל שאר המצוות האחרות, וכך לשונו:

"יתרץ דעת הרמב"ם...על פי הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצוות שלא למנות ציוויים הכוללים כל התורה כולה. אם כן, כיון דיישוב ארץ ישראל הוא מצוה יקרה כל כך שהיא כלולה מכל המצוות וכוללת כל התורה..אם כן הוא מצווה כוללת ולא פרטית, על כן אינה באה בחשבון המצוות..".

לגישה זו, כל מה שנאמר קודם לכן בדעת הרמב"ן, יהיה נכון במלואו גם בדעת הרמב"ם.

כלולה במצוה אחרת- האבני נזר (חיו"ד סי' תנד) משיב  שהרמב"ם לא מנה את מצות יישוב הארץ כמצוה בפני עצמה, משום שסבר שהיא כלולה במצות " הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם"[4].

המשותף לשני הסברים אלו הוא שלדבריהם מסכים הרמב"ם על הרמב"ן בכך שישנה חובה ומצוה ליישב את ארץ ישראל, וכל מחלקותו עם הרמב"ן היא בשאלה האם יש למנותה כמצוה עצמאית במנין המצוות, או לא.

ב] מחלוקת עקרונית בשאלת החיוב- אולם הג"ר יצחק די ליאון בעל המגילת אסתר (על ספר המצוות, שם) מבאר, שהסיבה שלא מנאה הרמב"ם במנין המצוות היתה מטעם שאינה נוהגת בזמן הגלות, מתוקף 'ג' השבועות' המופיעות בסוף מסכת כתובות (קיא, א):

"ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם..." .

וכך כתב:

"נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה[5] ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבא נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קי"א) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו', ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה".

לדבריו, מחלוקתם של הרמב"ם והרמב"ן אינה מסתכמת בשאלה האם נכון למנות את מצוה זו במנין המצוות, אלא נסובה אודות השאלה האם ישנו חיוב מכח מצוה זו בזמן הזה!

לאור דברי המגילת אסתר, שמצוות העשה בטילה בימנו, כל מה שנותר זוהי מצות לא תעשה- 'לא תחנם'. ובמקום פיקוח נפש דוחים גם איסור תורה.

ואם כן, יש מקום לומר, שבמקרה בו ברור הדבר שמסירת חלקים מארץ ישראל תביא למניעת שפיכות דמים, ניתן למסור אותם ביד הגויים- משום פקוח נפש.

הג"ר עובדיה יוסף בשיעור שהעביר במסגרת כינוס התורה שבעל פה שהתקיים במוסד הרב קוק (כא, יב-יח) סבר שניתן למסור שטחים מארץ ישראל במקום בו ישנה סכנה מידית למלחמה ופגיעה בחיי אדם, ומנגד מסירת שטחים יכולה להביא לרגיעה ולשלום בר קיימא.

בדבריו התבסס על שני נימוקים עיקריים- הנימוק הראשון- הוא דעת המגילת אסתר הנזכרת- שבזמן הזה אין מצות יישוב הארץ נוהגת מחמת השבועות. ומביא סימוכין מפוסקים נוספים שסברו כן.

הנימוק השני- מתבסס על הגדרת מצוות יישוב הארץ. לדבריו, קיום מצות יישוב הארץ הוא רק אם יושבים אנו במרחביה בדרך של שלטון ועושים בה כרצוננו. והואיל ובימנו נמנעים אנו מלעשות כל מיני פעולות מחשש מאומות העולם, ואיננו נוהגים במקום כרצוננו- אין אנו מקיימים בישיבה זו את מצות יישוב האר. ועל כן, עבור פתח ואפשרות להסרת פיקוח נפש ניתן למסור שטחים מהארץ לידי הגויים.

שני מרכיבי התשובה של הגר"ע יוסף מבוססים על חוסר הסכמת אומות העולם וחוסר הבעלות שלנו בעקבות חוסר הסכמתם.

ועל כן, יתכן ובימנו, לאחר שנשיא המעצמה החזקה בעולם הכיר במעמד הישובים ביהודה ושומרון ובזכותם של ישראל עליהם, ולאחר שמדינת ישראל תחיל את שלטונה וריבונותה עליהם, הדין ישתנה.

הג"ר שאול ישראלי (תחומין חלק י) מגיב לדבריו של הגר"ע יוסף ומאריך לבאר שג' השבועות פקעו- לאחר הכרזת האו"ם על הקמת המדינה ולאחר ההכרזה עליה, ועל כן מצד זה סר המונע עוד מלפני שנים רבות, ושבה המצוה להתקיים גם בזה.

וביחס לטענת הגר"ע יוסף שאיננו שולטים לגמרי במרחבי ארצנו והראיה שאיננו יכולים להסיר את בתי העבודה זרה מפחד האומות, השיב הג"ר שאול ישראלי שהסיבה שאיננו עושים זאת אינה מחוסר שלטון, אלו דברים המוסכמים בין אומות העולם מכח תקנות בין – לאומיות, המחייבות גם את אותן אומות (לא יעלה על הדעת להגדיר את האומות החותמות על אמנות אלו כאומות שאינן ריבוניות בארצן.

מסיבה זו, סובר הג"ר שאול ישראלי שגם בימנו ישנה מצוה גדולה וחשובה מאוד- ליישב את ארץ ישראל בכל מרחביה, ואסור למסור ולו שעל קטן ממנה ביד האומות.

 

 

 

 

[1]  כמובן, כל המקום לדיון זה הוא בהנחה שהקמה של מדינה כזו אכן תעצור את הפיגועים ושפיכות הדמים הקשה- דבר שמציאותית הוכח כלא אפשרי.

[2]  ניתן לראות את חלקם בספר 'ואת ארצי חלקו' (הוצאת קול מבשר) מעמ' 77 והלאה.

[3]  מתוך הספר 'ויעמידה ליעקב לחוק', פרופ' אליאב שוחטמן, עמ' 67-73.                                                  

[4]  לאור זה, צריך להסביר במה נחלק עליו הרמב"ן? האבני נזר מסביר שהרמב"ם והרמב"ן הולכים לשיטתם במקום אחר במנין המצוות- בעוד שהרמב"ם מנה במצות אחת את בנין המקדש ועשיית הכפורת, הרמב"ן מנאן כשתי מצוות נפרדות. וביאר בספר מעין החכמה, שהרמב"ם למד שכל תכלית מצות בנין המקדש היא לצורך הארון והכפורת, ועל כן נמנים הם כמצוה אחת. אולם הרמב"ן נחלק וסבר שגם בזה נמנים הם כב' מצוות נפרדות. ולשיטתם נחלקו גם ביחס למצות ישוב הארץ- הרמב"ם למד שכל מצות 'החרם תחרימם' היא בשביל יישוב הארץ, ועל כן אין צורך למנות את יישוב הארץ כמצוה בפני עצמה, אולם הרמב"ן לשיטתו סבר שגם במקרים כעין אלו נמנים החיובים כב' מצוות נפרדות

[5]  הדבר דורש הסבר, שהרי הרמב"ם מונה במנין המצוות מצוות רבות שאינן נוהגות בימנו, בגלל הגלות והחורבן?