שאלת השבוע: ספק נזיקין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
לומדים אנו כעת את מסכת בבא קמא. לעיתים סוגיות מסתיימות ללא הכרעה- בספק. מה הדין בספקות מעין אלו- האם מחייבים אנו את המזיק לשאת במלא התשלום על מעשיו, או שמא מספק נמנעים אנו מלהוציא ממון?
כדי לסבר את האוזן נביא מספר דיונים בהלכות נזיקין שנשארו בספק בגמ'/בפוסקים, ולאור ההסברים השונים ננסה לדון בהם:
א) אחת מתולדות שן זה 'נתחככה בכותל להנאתה' (כך כתוב בב"ק ג,א). דנו הסמ"ע והט"ז (חו"מ סי' שצא) האם כך יהיה הדין גם במקרה בו נתחככה בחברתה והזיקה לה. מצד אחד- יתכן ועשתה זאת להנאתה, מאידך יתכן שפעלה מתוך כוונה להזיק.
ב) להלכה יודעים אנו ש'טמון באש' (אדם ששרף ממון חברו שהיה טמון פטור עליו) פטור. מה קורה כאשר ישנה אבעיא- ספק הלכתי בענין טמון באש שלא הוכרע, האם אנו מחייבים למעשה או לא?
ג) על אותו עיקרון יש לדון בספקות (המופיעים בפרק שני במסכתנו) בהגדרת מקום מסויים כ'רשות הרבים'- בהם שן ורגל פטורים, או כ'רשות היחיד'- והספקות לא הוכרעו, כיצד נוהגים במקרים אלו?
ד) נביא דוגמא גם לשאלה מעשית- כלבו של ראובן קרע את התפילין של חברו שמעון. כמה עליו לשלם על הנזקים שעשה? ניתן לתת למעשה הכלב שתי פרשנויות אפשריות –א) : כוונתו היתה להזיק, ואם כן עליו לשלם חצי נזק בלבד כדין קרן תמה. ב) כוונתו היתה להינות מ'טעם' התפילין- הריח את ריח העור ולא יכל לעמוד בפניו, ואם כן עליו לשלם את מלוא הנזק- כתולדת שן. מה עושים במצב כזה- כאשר יש שתי פרשנויות אפשריות למעשהו- כיצד מכריעים את הספק?
שורשו של הדיון מתחיל בדברי הרשב"א בתחילת מסכתנו: הגמ' דנה במקור אב הנזיקין 'קרן', ומביאה ברייתא הלומדת את אב זה ממספר פסוקים. את הבאת אחד הפסוקים מסבירה הגמ':
"מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד הני מילי בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא ת"ש בכור שורו הדר לו וגו'".
מסבירה הגמ', שהוצרכנו להביא פסוק נוסף כדי ללמדנו שגם בקרן מחוברת שונה דין התם מהמועד- ועל כן תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
הרשב"א במקום מקשה מדוע העלתה הגמ' אפשרות ש'כולה מועדת היא', ולא העלתה אפשרות שכולה תמה היא'?
ומשיב על שאלתו כך:
"ויש לומר דאדרבה בנזיקין ספיקי דידהו להחמיר כאיסורין".
נראה מדברי הרשב"א שספק ממונות- לחומרא.
מנגד, הגמ' (ג, א) דנה בלימוד שן ורגל, ותוך כדי הדברים אומרת: "מכדי שקולין הן ויבאו שניהם דהי מנייהו מפקת [הואיל ואין יתרון והכרעה לאחד הצדדים- הבה נלמד את שניהם]".
ומקשה הרשב"א בחידושיו:
"קשיא לי אדרבה לימא הי מינייהו מעיילת דהא קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה? וניחא לי דאם איתא אי מדינא מפקת תרוייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבינהו רחמנא, אלא כיון דתרוייהו משתמעי מיניה וליכא דעדיפא מחברתה על כרחך לא מפקת חד מינייהו".
נראה מדברי הרשב"א הללו ספק ממונות לקולא- שהרי מסיבה זו התקשה מדוע שלא נאמר שלא נלמד אף אחד משניהם – מספק, דספק ממונות לקולא!
ולכאורה דברי הרשב"א נראים כסותרים זה לזה- מחד לגבי קרן מחוברת ביאר שספק נזיקין לחומרא ולכן העלתה הגמ' אפשרות שכולה מועדת, ומאידך לגבי שן ורגל העלה אפשרות שלא יילמד אף חיוב מהפסוק הואיל ולא ניתן להגיע להכרעה במה עסק! הרי שספק ממונות לחומרא!
בדברינו נשתדל להשיב על קושי זה.
נקודה נוספת למחשבה- היא שאלתו של החתם סופר (יו"ד רמא) מדוע כשבית דין כופים על המצוות הם עושין זאת על ידי הכאה ולא על ידי הטלת עונש כספי כל שהוא על 'סרבן המצוות'?
תשובה
לפנינו שני מהלכים בביאור דברי הרשב"א:
מהלך א'- הברכת שמואל (ב"ק סי' ב) דן בכל חיובי הניזקין- המורכבים גם מ'איסור'- מחובת שמירה, וגם מחיוב תשלומין, האם מתייחסים אנו אליהם כספק איסור- ויש להחמיר בהם מספק, או שמא- כאשר דנים אנו על החיוב הראשוני המוטל על האדם לפני מעשה הנזק- אכן נתייחס אליהם כספק איסור- ונחמיר, אולם במקרה בו בכל זאת אירע הנזק לבסוף, ועתה נצבים אנו לאחר מעשה ודנים האם חייב בתשלום או לא- נתייחס אליו כספק ממון ולא נחייבנו מספק.
ומצדד בדבריו כצד השני- שהספק מורכב הן מממון והן מאיסור, ועל כן עלינו לבחון בכל ספק וספק על מה אנו דנים- האם על הממון או על האיסור.
כאשר מדובר על ספק בגדרי פטור טמון באש- שם ודאי העיסוק הוא בשלב התשלומין, שהרי מצד דיני השמירה עליו להישמר ממעשה זה בכל מקרה. ואם כן בספק זה- שהוא ספק בתשלומין, ודאי שנלך לקולא, ככל ספק ממון.
אולם בספק בהגדרת המקום כרשות היחיד או כרשות הרבים- העיסוק כאן אינו רק בשאלת הפטור או החיוב בתשלומין, אלא בשאלה האם חלה עליו חובת שמירה (אם נאמר שמוגדר כרשות היחיד) או לא (אם מוגדר כרשות הרבים). ולכן ספקו יהיה לחומרא.
אכן, כל זאת קודם המעשה, אולם במידה ולא שמר את בהמתו והזיקה ועשתה נזקי שן או רגל במקום זב- כל הספק נשאר רק ברובד הממוני- ועל כן נלך לקולא ככל ספק ממון.
לאור זה רוצה הברכת שמואל ליישב את הקושי שהתעורר בדברי הרשב"א; כזכור התקשנו בדברי הרשב"א שמחד לגבי שאלת הגדרת קרן כתב שמחמירים בספקות אלו כאיסורים, ומאידך לגבי שאלת לימוד שן ורגל כתב שהולכים לקולא.
הספק לגבי שן ורגל אינו ספק בחובת השמירה- ודאי שהאדם חייב לשמור את בהמתו ולמונעה מלהזיק נזקי שן ורגל- שדרכם לעשותה, בשדה חברו, כל הספק הוא רק בשאלת חיוב התשלום. והואיל וכל הספק הוא במישור הממוני- כתב הרשב"א שמתייחסים אנו אליו כספק ממון- וספקו לקולא.
אולם בספק בהגדרת קרן עליה דיברה התורה, הספק אינו רק בשאלת חיוב הממון, אלא גם בעצם חיוב השמירה, שהרי למאן דאמר 'פלגא נזקא קנסא'- סתם שווים בחזקת שימור הם ואינו חייב לשמור על שור תם מנזקי קרן, כפי שאומרת הגמ' (ב"ק טו, א): "סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ובדין הוא דלא לשלם כלל ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה".
ואם כן, כאשר דנים אנו האם להגדיר פעולת נגיחה מסויימת כקרן או לא- יש כאן שאלה על עצם חיוב השמירה! ועל כן ייחסנו אליו כספק איסור, ובספק איסור הולכים אנו לחומרא.
ואף שכתבנו שכל ספק איסור 'נהפך' לאחר מעשה לספק ממון, שהרי כעת כל הדיון שנותר הוא בשאלת התשלום, שהרי את חובת השמירה כבר לא ניתן לבצע! מחדש הברכת שמואל שספק כזה שהוא בהגדרת דין התורה 'מידה היא בתורה' שהולכים לחומרא גם אחרי גמר מעשה.
אם נשוב לאור זה למקרה שהזכרנו בשאלה- שבו בהמה התחככה בחברתה והשאלה היא האם להגדירו כקרן או כשן (כחיכוך בכותל)- במצב זה, לא נותרה לנו שאלה במישור השמירה, אלא שאלה ממונית בלבד- כמה עליו לשלם. ועל כן הולכים אנו מספק לקולא ואינו משלם אלא חצי נזק בלבד.
ואכן, כן כתב הסמ"ע (חו"מ שצא ס"ק ד). וגם הט"ז (שם על סעי' ז) החולק על הסמ"ע וסובר שמשלם תשלום מלא, נימק את דבריו בכך שהואיל ושן ורגל הם 'אורחה דבהמה'- דרכה בכך, לעומת קרן- שאין דרכה להזיק, תולים אנו בסתמא ב'אורחה'- ומניחים שהבהמה פעלה מתוך רגילותה.
לכאורה, שאלת התשלום על אכילת הכלב על התפילין תתלה במחלוקת סמ"ע וט"ז זו.
מהלך ב'- החתם סופר (יו"ד סי' רמא) מיישב את דברי הרשב"א באופן אחר: תחילה פותח החתם סופר בשאלה אותה הזכרנו בתחילת הדברים- מדוע כפייה על המצוות נעשית על ידי בית הדין באופן של הכאה ולא באופן של הכבדה ממונית- כהטלת קנסות כספיים, וכדומה?
החתם סופר מסביר זאת על פי מה שנאמר בגמ' בבא קמא (קיט, א) הדנה האם מותר לאבד את ממונו של 'מוסר' (המוסר ממונו של יהודי לגוי) או לא. ובהסבר הדעה הסוברת שאסור לאבד את ממונו, אומרת הגמ': "דלמא הוה ליה זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש"- שמא מאותו רשע ייצא זרע טוב וכשר ונמצאו שם נאבד את ממונו, ייפגע גם זרעו. לאור זה מסביר החתם סופר שלא כופין על כל מצוות שבתורה כפיה ממונית, כדי לא לפגוע במגיע לזרעו.
אולם, כל זה נכון באיסורים שאינם נוגעים לממון, אבל איסורים הנוגעים לממון- כמו מצוות פריעת חוב, כמו החוב להשיב ממון גזול- איננו חוששים לאיבוד הממון מהזרע הכשר שיכו לבוא אחריו, וכופים אנו על השבת הממון, מפני שגם אם ממון זה ייפול לפני צאצאיו של אותו גנב/בעל חוב- הוא אינו שלהם ואינו מגיע להם בדין.
כל זה נכון במקרה בו ישנו חיוב ודאי להשיב את הממון, אולם במקרה בו ישנו ספק האם חייב להשיב את הממון או לא, הוא עצמו אמנם חייב להחזיר- מפני שעליו חלה מספק מצוות ההשבה- והתיקון למעשהו, אולם צאצאיו אינם חייבים במצוות ההשבה, אלא במקרה של חיוב ודאי צריכים להשיב את הממון כי אינו שלהם. ועל כן במקרה בו הדבר מוטל בספק- אפילו את אביהם לא נכפה בכוח (בהכאה) להשיב, מפני שאם ישיב נמצא שמגרע את הממון המגיע לצאצאיו, ויתכן ועושה זאת שלא בצדק.
אולם, כל זה אמור ביחס לספק גזילה/ספק השבת חוב, אבל בספק נזיקין- "עיקור ענין נזיקים היא גדר למצות עשה "ושמרתם מאוד לנפשותיכם" ו"אל תעמוד על דם ריעך" וכתיב "והיה עליך דמים" ...ושיער הקדוש ברוך הוא בחכמתו שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך ורגל כך וכדומה בזה נגדר הדבר וכל אחד ישמר נזקיו"- במצב כזה, שמסופקים אנו בהבנת הפסוק, הספק אינו בחיוב התשלומין, אלא בשאלה האיסורית, ועל כן הולכים אנו לחומרא.
נציין, שגם החתם סופר כותב שכל ספק שהוא במישור התשלומין בלבד עדיין יוגדר כספק ממון ונלך בו לקולא. לאור זה גם החתם סופר יבאר את דברי הרשב"א בדף ג.- שם הלך לקולא, כמהלך הברכת שמואל, שהואיל והספק הוא רק במישור התשלומין, סבר הרשב"א שהרי הוא ככל ספק ממון- ומכריעים לקולא.
