שאלה שבועית: 'נחום אבלים' או ניחום נפטרים
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שאלת רה"י פרשת ויצא ה'תש"פ
'ניחום אבלים' או ניחום הנפטרים?
עד סוף השלושים לאימי נעסוק בדיני אבלות, יהיו הדברים לעילוי נשמת אימי מורתי ביילא רחל בת .
שאלה א'- לשון הניחום באבל יחידי בזמן השבעה על אימי הכ"מ בקשתי מתלמידי הישיבה שיגיעו בהפסקת צהרים כדי שלא יפגעו סדרי הלימוד. בזמן זה ישבתי לבדי, ושאלוני הבחורים, האם עליהם לומר את נוסח 'המקום ינחם אתכם' בלשון רבים, או שמא בגלל שישבתי יחידי עליהם לאמרו בלשון יחיד- 'המקום ינחם אותך'?
שאלה ב'- ניחום אבלים באימייל/טלפון- בזמן השבעה על אימי הכ"מ קבלתי טלפונים ואימיילים רבים מבוגרי הישיבה וידידיה בארצות הברית שרצו לנחמי. האם בניחום הנעשה באופן זה מקיימים את מצוות ניחום אבלים.
שאלה ג'- הג"ר משה שטרנבוך שליט"א דן (תשובות והנהגות שט, ה) האם ראוי לפרסם בעיתונים על פטירתו של אדם והיכן יושבים עליו שבעה, כדי רבים יבואו לנחם, או שאין ענין להרבות מנחמים?
שאלה ד'- ניחום על פטירת אדם ערירי- בוגר הישיבה משמש כרב באחד הישובים, ואירע שביישובו נפטרה אחת התושבות ולא היה מי שיישב עליה שבעה- בעלה נפטר והם לא זכו לילדים. מה עושים במצב מעין זה?
הגמ' במסכת שבת (קנב, א-ב) מתייחסת למקרה מעין זה:
"אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו ההוא דשכיב [נפטר] בשבבותיה [בשכונתו של] דרב יהודה לא היו לו מנחמין כל יומא הוה דבר [שולח] רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה [התגלה לו בחלומו] דרב יהודה ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
ישנם מספר דברים שעלינו לברר בגמ' זו- א) מה העניין במעמד זה? הרי אין אבלים שיושבים שבעה על פטירת הנפטר? ב) מדוע משתמשת הגמ' בלשון 'שאין לו מנחמין'? נכון היה יותר לומר שאין לו 'אבלים'? ג) מה נחשב 'מקומו' של הנפטר ומה העניין לשבת דווקא שם?
שאלה ה'- אדם שיש לפניו מצות ניחום אבלים ומצות ביקור חולים, איזו מהן קודמות לחברתה?
תשובה:
נפתח בדברי הגמ' בשבת, ממנה עלה שישנו מעמד ניחום גם במידה והאדם נפטר ערירי, ושאלנו מה ענין ניחום במקרה שאין אבלים. הרמב"ם (הל' אבל יג, ד) מביא את הלכה זו כך:
"מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות, ושאר העם מתקבצין עליהן, ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום מתקבצין עשרה משאר העם ויושבין במקומו".
הראב"ד על אתר משיג על דבריו:
"אמר אברהם, זה אין לו שורש".
בפשטות כוונת הראב"ד להשיג על דברי הרמב"ם ששאר העם בא לנחם את אותם עשרה שיושבים, ואומר על זה הראב"ד שאין לזה מקור ושורש- מפני שבסוגיית הגמ' לא כתוב שבאים אנשים ומנחמים אותם[1].
במה נחלקו? אפשר, ששורש מחלוקתם נעוץ בשאלת תכלית ניחום האבלים- הראב"ד למד שמטרת הניחום היא להשתתף בצערו של האבל ולסייע לו להתמודד עם הצער. ועל כן, במקרה זה, שהנפטר ערירי והיושבים אינם 'אבלים' על פטירתו אלא יושבים רק לכבודו של הנפטר, אין צורך בניחום.
אולם הרמב"ם למד שישנה מטרה נוספת לניחום אבלים, והיא- ניחום הנפטר עצמו! הנפטר עצמו אבל על כך שאינו יכול עוד לפעול ולקיים מצוות, כפי שנאמר בגמ' בשבת (שם):
"אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר ונפשו עליו תאבל וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים".
ועל כן יש צורך לנחמו.
וכך כתב בספר דברי סופרים (אבלות ח"א עמ' שעו):
"כי כשם שקרובי המת אבלים עליו כך המת עצמו נשמתו אבלה על הגוף שהולך למקום רמה ותולעה, וכדאמרינן בשבת שם אמר רב תסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנאמר ונפשו עליו תאבל. רצונו לומר נפשו של אדם שהיא הנשמה מתאבלת עליו דהיינו על הגוף שהולך למקום רמה ותולעה. רק כאשר הנשמה נמצאת בתוך הגוף היא יכולה לקיים מצוות ולקבל עליהם שכר אבל כאשר היא נפרדת מהגוף הרי אלו ימים שאין בהם חפץ ואין שכר על המעשים".
מסיבה זו, למד הרמב"ם שמגיע הציבור ל'ניחום אבלים' אצל היושבים במקומו של המת. שאף שאין בדבר משום ניחום האבלים- שהרי אין אבלים לפנינו, יש בזה משום ניחום הנפטר עצמו!
להסבר זה מובנית היטב הלשון בה השתמשה הגמ'- 'שאין לו מנחמין'- אין כוונת הגמ' לומר שאין מי שישב שבעה, אלא שאין מי שינחם את נשמת המת (בשונה ממת רגיל שיש אבלים היושבים עליו שבעה, ובאים אליהם מנחמים), כך הסביר בעל מרכבת המשנה את דברי הגמ', וכך כותב גם המהרש"א (חדושי אגדות שבת שם):
"ולולי פירושו נראה לפרש דקאי אדלעיל שאמר שהנשמה מתאבלת על הגוף כל ז' שנאמר ונפשו עליו תאבל דהשתא יש כאן אבל דהיינו הנשמה וצריכה למנחמין והיינו דאתחזאי ליה לרב יהודה אותו הרוח והנשמה בחלום לומר הנחת את דעתי בתנחומין".
למחלוקת זו השלכות רבות:
א) ניחום על מת ערירי- מח' הרמב"ם והראב"ד הנ"ל- האם במת ערירי יש צורך בביאת כל הקהל לנחם, או לא.
ב) האם באבל יחידי אומרים המקום ינחם אותך/אותכם? על פי הראב"ד שהניחום מתייחס רק לאבלים- יש לומר 'המקום ינחם אותך', אולם על פי הרמב"ם שהניחום מתייחס גם לנשמת הנפטר, יש לומר המקום ינחם אתכם.
הג"ר אביגדור נבנצאל שליט"א אומר שיש לומר את נוסח 'המקום ינחם' בלשון רבים גם כאשר ישנו אבל יחיד, משום שהניחום מתייחס גם לנשמת הנפטר.
על הג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל מסופר שפעם הגיע אליו תלמיד שקם משבעה על קרובו, ואמר לו הגריש"א 'המקום ינחם אותך' בלשון יחיד. זאת משום שמה שאומרים בלשון רבים גם כשהאבל יושב ביחידות נובע מכך שמנחמים גם את נשמת הנפטר. ועל כן, כל זה נכון בתוך שבעת ימים האבלות ובמקומו של הנפטר, אולם ללא תנאים אלו- אין ניחום לנפטר, ועל כן השתמש הגריש"א בלשון יחיד.
ג) ביקור חולים או ניחום אבלים- מה קודם? הרמב"ם (אבל יד, ז) כותב:
"יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים".
לכאורה, דברי הרמב"ם נכונים לשיטתו, אולם לראב"ד שסובר שניחום האבלים מנחם רק את האבלים המתאבלים על מתם, אין יתרון בניחום אבלים על פני ביקור חולים[2].
האור שמח מעיר על דברי הרמב"ם מהגמ' בסוכה (מא, ב) שכתבה שבחול המועד אנשי ירושלים היו יוצאים עם לולביהם בידיהם והיו מבקרים חולים ומנחמים אבלים- מסדר הדברים נראה שביקור חולים קודם לניחום אבלים!
הגרי"ב ז'ולטי בספר משנת יעב"ץ (יו"ד סי' לז) משיב על שאלה זו, ואומר שאבלים שנפטר להם ל"ע מת בחול המועד- אינם נוהגים אבלות אפילו בצנעה. מסיבה זו אינם מוגדרים אבלים באותה שעה. ועל כן, הניחום מתייחס למת בלבד. מסיבה זו, ניחום אבלים הנעשה בחול המועד (בו עסקה הגמ' בסוכה) אינו קודם לביקור חולים, מפני שבניחום אבלים זה, מנחם רק את נפטר, ולכן קודם ביקור החולים הנעשה לחי..
ד) מדוע בניחום ערירי צריך עשרה? הרמב"ן (מובא בשלטי גבורים מו"ק יח, ב) כותב על דברי הגמ' שאמרה שמתקבצים עשרה במקומו של מת:
"מכאן ראיה שהאבלים צריכים להתאבל במקום שיצאה נשמתו של מת, כי באותו מקום שמת הנפש מתאבלת, ושם צריך לתת לה תנחומין... יש לומר שהתנחומים שהמת מקבל בתוך אותם ז' ימים כשמתאבלת נפשו היינו התפילה שמתפללין במקומו בעשרה, כי אז השכינה היא שם דשכינה אבי עשרה שריא. והיינו דנקט ר' יהודה י' אנשים לעמוד במקום שמת ההוא גברא, כדי להתפלל במקומו, דזה יהיה לו תנחומים".
מסביר הרמב"ן שהצורך בעשרה הוא כדי שתשרה שכינה במקום בו נפטר המת (ושכינה שורה על עשרה המתפללים), וכביכול הקב"ה בא ומנחם את המתים.
מדבריו נראית גישה שלישית- שעניינו של הניחום הוא ניחום הנפטר, אך לא ע"י המנחמים, כי אם על ידי הקב"ה!
מנין בבית שיש בו רק אבלות- במידה ולנפטר יש רק בנות- האם יש ענין לארגן להן מנין לתפילה בבית האבל? הדבר נידון בפוסקים בהרחבה. לכאור, לדברי הרמב"ן יש ענין בזה, מפני שגם את נפטר זה רוצים אנו שינחם הקב"ה.
ה) ניחום דרך הטלפון- בספר ילקוט יוסף (אבלות כו, ט) מסופר שכאשר הג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל ישב שבעה על רעייתו, הגיע אביו, הג"ר עובדיה יוסף לנחמו. תוך כדי הניחום התקשר הג"ר שמואל הלוי וואזנר זצ"ל לנחם את הגרי"ש אלישיב דרך הטלפון. הגריש"א שאל את הגרע"י האם לדעתו יוצאים ידי חובת ניחום אבל בטלפון? והשיבו הגרע"י יוסף שתלוי האם הניחום הוא לכבוד החיים או לכבוד המתים.
לכאורה, שאלה זו, תהיה תלויה בדיוננו הנ"ל[3]- אם עניינו של הניחום הוא רק עבור אבלים- החיים, יתכן וניתן לעשותו דרך הטלפון. אולם אם עניינו גם עבור הנפטר- את זאת מסתבר שניתן לעשות רק בנוכחות ישירות.
נציין, שהג"ר משה פיינשטיין זצ"ל כותב (או"ח ד, מ) שגם מצד ניחום החי ישנו חיסרון בניחום הנעשה דרך הטלפון, וכך כתב:
"ואף מצד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם שהוא גם מכבדו שזה עצמו הוא ג"כ ענין תנחומין...וענין הכבוד לא שייך על ידי הטלפון, דלכן למעשה אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה לא שייך שיפטר בטלפון, אך קצת מצוה יש גם על ידי הטלפון".
ו) ניחום במכתב- הרבי מלובאויטש שולח מכתב תנחומים לג"ר יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל כשישב שבעה, וכותב בין השאר: "והרי למתים אין נפקא מינה בין דיבור למכתב".
נראה מדבריו שאפילו כתיבת מכתב עבור ניחום אבלים מועילה.
מנגד, הג"ר משה שטרנבוך שליט"א (וכן הג"ר מדה פיישטניין) חולק וסובר שאין נחמה לנפטר לא בפגישה 'עמו' במקומו.
נמצא אם כן, שניחום על ידי אימיילים נתון במחלוקת הראשונים והאחרונים- לראב"ד קיימו בזה את מצות ניחום אבלים, ולרמב"ם יהיו תלוי הדבר במחלוקת האחרונים הנ"ל.
נציין, שהג"ר יצחק הוטנר זצ"ל כתב באגרותיו (אגרות וכתבים לג, ב), שבטלפון לא יוצאים ידי חובת ניחום, זאת משום שניחום האבלים הוא טקס מסודר (כפי שמפורט בגמ' לפרטי פרטים), וכל עוד לא נעשה באופן זה לא קיים האחר את מצות ניחום האבלים, וכך כתב:
"אמנם לגבי מצות תנחומי אבלים דעתי שאין מצוה זו מתקיימת על ידי שיחה טלפונית, ואמינא טעמא דידי הנה בתנחומי אבלים לאחר הקבורה יש דין של עומדים בשורה והאבל מתנחם דרך הילוכו ודכירנא שראיתי בספרי רבותינו חותרים למצוא טעם לקפידא על תנחומים... ולמדים אנו מזה שמצות תנחומי אבלים איננה בהבעת דברי התנחומין גרידא אלא שיש דין קביעות של מסיבת נחמה... יש מקום שיהיה ניכר כי האבל הוא בראש העם וממילא יוצא לנו כי שיחה טלפונית איננה מצטרפת לקביעות של מסיבה ועל כן אין יוצאים מצות ניחום אבלים כתיקונה על ידי שיחה טלפונית".
ז) ניחום 'שונא'- האם במקרה בו שונאו של אדם יושב שבעה יש מצוה לנחמו? בביקור חולים כתוב שלא יגיע לבקרו (מפני שנראה כלועג לו), מה הדין באבל? אפשר, שתלוי הדבר במחלוקת הנ"ל- אם ניחום האבלים הוא עבור האבלים בלבד- אין ענין שיבוא לנחם, אולם אם הניחום הוא גם עבור נשמת הנפטר, יתכן שאף במקרה בו שונא את האבל יש ערך בניחום, גם במצב זה.
פרסום בעתונים- מאותה סיבה, מסתבר שלשיטת הרמב"ם הסובר שניחום האבלים הוא גם עבור נשמת הנפטר יש חשיבות גדולה שיגיעו אנשים רבים לנחמה ולשמחה גם אם אינם קשורים בהכרח לאבלים.
