שאלה שבועית: היטמאות כהן בלוויית אביו ואמו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
א. היטמאות לצורך קבורות הורים- אימי ז"ל רכשה חלקת קבר בחייה בהר המנוחות. בעת שרכשה את הקבר הוא היה בשורה האחרונה בבית העלמין, זאת בכדי שלנו, צאצאיה הכהנים, תהיה גישה לקבר. עקב התרחבות בית העלמין, התווספו בשנים האחרונות שורות נוספות מתחת לשורה של הקבר אותו אימי רכשה, ובכך נמנעה האפשרות לגשת לקבר ללא מעבר בקרבתם של קברים אחרים.
בשעת הלוויה של אימי נטמאתי כבר בשעת ההספדים שהיו בבית ההספדים, שאלתי היא, האם היה מותר לי להיכנס למקום הקבר כדי להיות בקבורתה של אימי, על אף שעבור זה אצטרך להיטמא על ידי הקברים האחרים- הן בהליכה לקבורה והן בחזרה ממנה.
הצדדים שיכולים לסייע להיתר- הן העובדה שכבר נטמאתי באותו יום בשעת ההספד, והן לצורך מצוה דרבנן של 'כבוד הבריות'.
איש ה'חברא קדישא', אמר שעלי להימנע מלהיכנס למקום הקבורה, מפני שאם ייכנס יהיה אסור לו לצאת לאחר מכן.
ב. כניסה למנהרה עם רכב שיש בו מת- רכב של חברא קדישא נכנס למנהרה עם מת בתוכו, האם כהן אחר שיהיה במנהרה ברכב אחר נטמא במצב זה, או לא? האם יש צורך לעדכן את הנכסים למנהרה במעבר רכב של החברא קדישא, או לא? הדיון בשאלה זו נוגע לשאלת הגדרה 'אוהל'- אוהל זרוק, ואוהל בתוך אוהל.
ג. כניסת כהנים לבית חולים- האם מותר לכהן להיכנס לבית החולים במקרה שיש 'אזהרה לכהנים' במקרים הבאים:
1. במקרה שכהן הגיע לבית החולים לצורך מעבר ניתוח, ומצא שישנה 'אזהרה לכהנים'? הג"ר אשר וייס שליט"א נשאל שאלה דומה מפי כהן שהיה זקוק לעבור ניתוח (לא היה במצב של פיקוח נפש), ובהגיעו לבית החולים ראה שיש 'אזהרה לכהנים', ונמנע מלהיכנס ובגלל זה נדחה ניתוחו, ושאל האם נהג כראוי או לא?
2. במקרה בו אשת כהן כורעת ללדת והוא הגיע עמה לבית החולים וראה שישנה 'אזהרה לכהנים'- האם רשאי להיכנס בכל זאת לבית החולים, או לא?
3. במקרה ואדם סועד את אביו הזקן, ואביו זקוק לו, כדי שיאכילו- האם מותר לו להיכנס עבור צורך זה, או לא? [בבית חולים יש צד להקל, על פי דעת הש"ך הסובר שכשהדלת סגורה הטומאה היא מדרבנן בלבד.
תשובה:
היטמאות למת במקרה שכבר נטמא באותו היום- במסכת אבל רבתי (ד, י) נאמר:
"היה עומד וקובר את מתו, עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא. נטמא בו ביום, רבי טרפון אומר חייב ורבי עקיבא אומר פטור. נטמא לאחר אותו יום, הכל מודים שהוא חייב, מפני שהוא סותר יום אחד".
מבואר מדברי התנא, שבזמן הקבורה עצמה מותר לכהן להוסיף טומאה על טומאתו. כל מחלוקתם של התנאים היא במקרה שסיים את הקבורה, האם רשאי להיטמא באותו יום, או לא? רבי טרפון אסר, ואילו רבי עקיבא התיר. ניתן להבין שמשמעות דברי רבי עקיבא היא, שלכהן מותר להיטמא לכתחילה אפילו בטומאה דאורייתא במקרה שכבר נטמא באותו יום!
הואיל והלכה כרבי עקיבא מחברו, נמצא שלהבנה זו מותר היה לי להיכנס למקום קבורתה של אימי.
כהבנה זו הבין רבנו תם. אולם ראשונים רבים חלקו על דבריו והבינו שכוונת רבי עקיבא ש'פטור אבל אסור'- דהיינו, שעל אף שאין בדבר איסור דאורייתא, מכל מקום הדבר אסור מדרבנן.
כך עולה לדוגמא מדברי הרמב"ם (אבל ב, טו) שכתב:
"הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה[1] לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו... לפיכך כהן שמת לו מת צריך להיזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו".
נציין, שבירושלמי במסכת נזיר (יד, א) מובאת מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי טרפון בהיפוך- רבי עקיבא מחייב ורבי טרפון פוטר. ועל פי הכלל שהלכה כרבי עקיבא נמצא שיש בדבר איסור דאורייתא.
ואם כן, יש כאן ספק - ספיקא לחומרא- שמא הגירסא כירושלמי שרבי עקיבא חייב, וגם אם הגירסא היא כברייתא שלפנינו, שמא אין כוונת רבי עקיבא להתיר לגמרי, אלא 'פטור אבל אסור'- מדרבנן.
הטור (יו"ד סי' שעג) הביא את שתי הדעות, וכתב על דברי ר"ת 'ולא נהירא'.
אין איסור כשאין יכולת היטהרות- הראב"ד מבאר את החילוק המופיע בברייתא הנזכרת באבל רבתי, בין היטמאות חוזרת באותו היום בו נטמא לבין היטמאות חוזרת ביום אחר- שבאותו יום עדיין לא היתה לו אפשרות להיטהר, מה שאין כן ביום אחר- כבר היה בידו להיטהר- ועל כן באים אליו בטענה- מדוע לא נטהר?
לפי זה, בזמן הזה, שלצערנו עדיין אין לנו אפר פרה אדומה, ואין אפשרו להיטהר, גם בשאר ימים אמור הדבר להיות מותר- ולכן גם בעליות לקבר בשלושים, בשנה וכו' יהיה מותר להיכנס.
וכך מסיק הראב"ד (נזירות ה, טו):
"והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה".
ובדומה מובא בשלטי גיבורים על הרי"ף (הלכות טומאה):
"בזמן הזה שאין לנו אפר פרה אין נפקא מינה בין יום ראשון ליומא אחרינא, וכן בשם ר"ת עצמו".
אולם גם דבריו לא נפסקו להלכה, כפי שעולה מדברי השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד שעג, ז):
"אסור לכהן להתטמא למת, אפילו בעת שמיטמא לקרוביו. לפיכך כהן שמת לו מת, צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות, כדי שלא ליכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו. הגה: ודוקא לאחר שפירש ממתו, אבל בעוד שהוא עוסק במתו, מותר ליטמאות אף לאחרים (טור)".
[נציין, שהב"ח כותב שאם ניתן לקבור בלי להיטמא למתים אחרים- יש לקבור כך, אולם אם לא ניתן לקבור בלי להיטמא למתים אחרים- ניתן לקבור באופן זה][2].
טומאת אוהל במנהרה- כשסללו את כביש בגין בירושלים נשאל הג"ר אשר וייס שליט"א האם יש צורך לכתוב שלט בכניסה למנהרות המזהיר כהנים מלהיכנס אליהן מפני חשש טומאה, והשיב שאין צורך- בין השיקולים לפסיקתו כתב שרוב הסיכויים שאין שם רכב של 'חברא קדישא', וכן כצירוף להיתר הזכיר את דעתו של הראב"ד הנזכרת.
כניסה למקום הקבר, כשבחזור ייטמא רק מדרבנן- אולם, על אף שעלה בידנו שאסור להיכנס לצורך קבורת אחד משבעה קרובים כאשר בחזור ייטמא מת, עדיין עלינו לברר האם נכון הדבר גם במקרה בו בחזור יטמא בטומאה מדרבנן בלבד.
זאת משום, שבמקרה שלנו- הטומאה המדוברת היא טומאה מדרבנן בלבד- הימצאות בד' אמות של מת, ואם כן שמא יתירו את טומאה זו עבור כבוד הורים?
בזמן שנהגו דיני טומאה וטהרה אסור היה לכהנים לצאת מהארץ, למעט יציאות שנעשו בנסיבות מיוחדות, כפי שנאמר בברייתא במסכת עבודה זרה (יג, א):
"ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם [עם גויים]; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות...ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה".
ותמהה הגמ' על לשון הברייתא:
"בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא [וכיצד ניתן להתיר טומאה דאורייתא עבור צרכים אלו?]! אלא בית הפרס דרבנן".
מבואר, שלצרכים מסוימים הותרה טומאה דרבנן. ונחלקו הראשונים עבור איזה צרכים הותר לעבור על איסור טומאה דרבנני: שיטת תוס' (שם), שההיתר הוא דווקא עבור המצוות המנויות- והוא נובע מחשיבותן הרבה, אולם מביאים מדברי בעל השאלתות שחולק:
"ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיה מה) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ"ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכל שכן לשאר מצות שהם חשובות".
ואכן, הפתחי תשובה (שעב ס"ק א) כותב להתיר במקום טומאה דרבנן:
"בחוות יאיר (סי' קיב) כתב שראה בקהילות שונות כשיש מת בחדר הסמוך לבית הכנסת כל הכהנים יוצאים החוצה ומבטלין מצוות נשיאת כפיים. ונוהגין שלא כדין, דהלא לדעת הש"ך אין כאן אלא טומאה דרבנן, והתירו טומאה דרבנן לצורך קיום מצווה".
נציין, שהג"ר אשר וייס שליט"א כותב שעל פי הש"ך הסבור שכאשר המת נמצא בחדר סגור, על אף שכל בית החולים טמא בטומאת אוהל זוהי טומאה מדרבנן בלבד, ניתן להתיר לכהן להיכנס לניתוח על אף שאין בו חשש סכנה, וכן ניתר להתיר לו להיכנס לסעוד את אביו, וכן מותר לכהן להיכנס עם אשתו ללידה, על אף שישנה 'אזהרה לכהנים' באותה עת.
משום כבוד הבריות- בנוסף לכל הנ"ל, מצינו בחז"ל שהתירו טומאה דרבנן משום כבוד הבריות, וכך נאמר בגמ' בברכות (יט, ב):
"אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. מתיבי: קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה באין עמו בטהורה, בא בטמאה באין עמו בטמאה, משום כבודו. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. תרגמה רבי אבא בבית הפרס דרבנן".
היתר זה נפסק בשולחן ערוך (יו"ד שעב, א).
הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל באגרות משה (א, רמט) מרחיב את היתר זה אף יותר, ומתיר אפילו לנכדים להיטמא בטומאה דרבנן, עבור כבוד סבם:
"ולכן יש חלוק שלהבן ולהקרובים שאם לא ילווהו עד קברו הוא בזיון להמת, לא מבעיא לאלו קרובים שמחוייבים להטמא לו אלא אף קרובים שאין חייבין להטמא לו אבל הם קרובים כאלו שאם לא ילווהו הוא בזיון להמת שיאמרו שאינו חשוב להם יש להתיר.. אבל לכהנים אחרים שליכא בזיון להמת אף כשלא ילווהו עד הקבר אף שאיכא להם עכ"פ מצוה ללות ואיכא כבוד להמת בהלויתם אין להתיר לכהנים ליכנס בבית הפרס. ואם כן, גם לילך בתוך ד' אמות של קברי מתים אחרים שגם כן הוא דרבנן ...נמי יש לחלק דבן וכל הקרובים שאם לא ילווהו עד הקבר איכא בזיון להמת מותרין ללות עד הקבר אף שיצטרכו לילך ולחזור בתוך ד' אמות של קברי מתים אחרים ולכהנים אחרים שליכא בזיון להמת כשלא ילווהו עד הקבר אף שאיכא עכל כל פנים מצוה להם ואיכא כבוד להמת בהלויתם אסורין אף שהוא רק איסור דרבנן דגם בבית הפרס היו אסורין".
אכן, יתכן וכל דבריו אמורים במידה ועלול להיגרם בזיון לכבוד הקרוב כשימנעו מלילך אחריו, אך במקום בו כולם מכירים את ההלכה ולא יגרם בזיון לכבוד הקרוב- לא יתיר הגר"מ פיינשטיין (על אף שודאי שהדבר מוסיף כבוד).
מה גם, שבמקרה שלנו, הכהנים יכולים ללוותו עד מרחק יחסית קרוב לקבר, ועל כן יתכן וכלל אין בזה בזיון).
נמצא שישנם ג' צדדים להתיר את הכניסה לצורך קבורת אימי ז"ל- שיטת ר"ת שמותר לכהן להיטמא באותו יום שנטמא, שיטת הראב"ד שאין איסור להיטמא כשאין יכולת היטהרות, והעובדה שמדובר בטומאה דרבנן שהותרה במקום מצוה, ומשום כבוד הבריות
למעשה, איש ה'חברא קדישא' אמר שאסור להיכנס, אני נמנעתי מלהיכנס איתו לויכוח, מכיון שזה לא זמן מתאים לויכוח, והנחתי שאם אמא ז"ל היתה בחיים היא לא היתה מעוניית שנעשה את זה בניגוד לדעתו, בפרט שהחברא קדישא מעוניינת שיהיה כללים אחידים לכולם כדי שלא יהיו כהנים שיכשלו בטומאה דאורייתא בחזרתם[3], ועל כן כבודה של אמא היה שאמנע מלהיכנס לאור בקשת איש ה'חברא קדישא'.
[1] לאור דברים אלו ניתן להסביר שיסוד מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי טרפון הוא האם הטמאות לקרובים היא 'הותרה' או 'דחויה'. להרחבה בדברים אלו ניתן לעיין בדברי הגרי"ז (שם גם מעלה אפשרות בדעת הרמב"ם שגם בדרך הלוך אל הקבר ישנה בעיה).
[2] ובספר שולחן גבוה כתב: "מנהג ירושלים וסלוניקי שהכהנים נכנסים לתוך ביה"ק לקבור קרובינם ולא חששו להטמא למתים אחרים ומנהג זה מושתת על שיטת הראב"ד עי"ש".
[3] כך אמר לי הג"ר יעקב ר'וזה שליט"א- שלי כשלעצמי היה מתיר להכנס, אולם אני החברא קדשיא חוששםי לאנשים שיבואו לעבור על איסורי דאורייתא בחזרתם (להיטמא בטומאת אהל).
