שאלה שבועית: חבלה לצורך מעבר מבחן- בעלות האדם על גופו

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

בשעה טובה מתחילים אנו את מסכת בבא קמא. אחד מאבות הנזיקין הנמנה במשנה הפותחת את המסכת הוא 'אדם המזיק', נפתח את לימודנו באב זה.

על שולחנו של הג"ר חיים קנייבסקי שליט"א הונחה שאלה מעניינת- כדי שמתמחה ברפואת שיניים יקבל רשיון רשמי עליו לעבור בין השאר מבחן מעשי הכולל ביצוע עקירה וסתימה בפיו של מטופל- הנבדקת על ידי בוחן הבודק את מקצועיותו של המתמחה.

משימה לא פשוטה היא למצוא מטופל שיסכים להיות המטופל הראשון של הרופא המתמחה. מתמחה חיפש במשך שנה אדם שיסכים שיטופל על ידו ואינו מוצא- דבר המעכבו מלהתחיל בעבודתו כרופא שיניים.

אביו של המתמחה ראה בצרתו של בנו והציע לו שיבצע את הסתימה והעקירה בשיניו שלו, אף ששיניו שלו בריאות לחלוטין, ואין לו צורך אמיתי בעקירה או בסתימה.

ועתה באים האב והבן לפני הג"ר חיים קנייבסקי ושואלים אותו האם הדבר מותר מבחינה הלכתית.

הדיון ההלכתי בשאלה זו מורכב מג' שאלות:

א] נידוב אברים מרצונו- ראשית, האם האדם רשאי לנדב שן או אבר כל שהוא מגופו מרצונו? האם האדם 'בעלים' על גופו, או שמא נתן לו הבורא רשות להשתמש בגוף, אך אינו בבעלותו שיוכל למוסרו מרצונו לאחרים?

תרומת דם בתשלום- הג"ר משה פיינשטיין באגרות משה ( ) נשאל שאלה דומה- בארצות הברית ניתן לתרום דם תמורת תשלום- האם מותר הדבר? האם רשאי האדם לקחת תמורה עבור חק מגופו? וכן על אותה דרך ניתן לשאול ביחס לתרומת שער.

תביעת כליה שהוצאה מגופו ללא ידיעה- ישנו סיפור שהתפרסם בארצות הברית על אדם שהלך לניתוח בסין, ולאחר הניתוח החל לחוש כאבים בבטנו. לאחר ברור התברר שבעת הניתוח לקחו לו הרופאים הסיניים כליה מגופו והשתילו אותה בגופו של אדם אחר. האם יכול אדם זה לתבוע את אותו אדם? האם יש לאדם בעלות על גופו?

ב] חובל- עוד עלינו לברר האם מוגדר הבן כחובל באב בפעולה זו, או לא? פעולת החבלה אסורה- ביחס לכל אדם, ובמיוחד ביחד לאב ("ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו))?

ג] פגיעה בכבוד האב- עוד עלינו לברר האם יש בפעולתו זו משום 'מקלה אביו ואמו' (שמות טז, כו), או לא?

היום אי"ה, נתמקד בשאלה הראשונה

תשובה:

כאמור, נתמקד היום בשאלה הראשונה מבין שלושת השאלות ששאלנו- האם האב מותר לנדב את שיניו עבור המבחן של בנו. שורש שאלה זו נעוץ בשאלה האם האדם 'בעלים' על גופו, או שמא ה' נתן לנו גוף ל'שמירה', אולם איננו בבעלותו וממילא איננו יכולים למוסרו למישהו אחר מרצוננו. ואף שניתנה רשות לרופא לרפאות, כאן שונה הדבר- שהרי אינו עוסקים בריפוי, אלא בפגימת גופו הבריא.

שיטה א'- הג"ר שלמה יוסף זוין: אדם אינו בעלים על גופו כלל- אחת ממחזות שייקספיר- 'משפט שיילוק' עוסק בסוחר מוונציה ושמו שיילוק. אותו סוחר מלווה לגוי כסף, והוא מסכם עם גוי שבמידה ויגיע זמן הפרעון ולא היה לו כיצד לשלם הוא ייתן ליטרא מבשרו לשיילוק. הג"ר שלמה זוין דן בספרו לאור ההלכה, על מעמדו של הסכם זה מבחינה הלכתית.

דעתו של הגר"ש זוין היא, שהחוזה דנחתם על ידי שיילוק לא היה עומד במבחן ההלכה, זאת משום שלאדם אין בעלות ממונית על גופו, וכך כתב שם:

"כח החיים של גוף האדם איננו שלו של האדם זוהי הנקודה לא בלבד שהאדם א ס ו ר לאבד את חייו כולם או מקצתם אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקנין נתפס כלל! ה' נתן וה' לקח איננה מליצה של תנחומין גרידא אלא שזוהי הגדרת המציאות נתן הקב"ה את החיים להאדם שישתמש בהם אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם להקב"ה ולא לאדם עצמו איננו בעל הבית במובן זה על עצמו... החוזה של שיילוק אנטוניוס הוא לפי ההלכה בטל ומבוטל מעיקרו בטל ומבוטל אפילו במקרה אם חתיכת הבשר החי לא היתה מסכנת את כל חייו של האדם כל שכן כשבאמת אין כל בטחון שניתוח כזה לא יוציא את האדם מן העולם לגמרי".

הגר"ש זוין מעגן את דבריו גם בלשון הפסוק בפרשתנו (נח): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ.. וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". בדרך כלל ביחס לעברות שבן אדם למקום מופיעה לשון 'פקידה', אולם כאן נכתבה לשון ייחודית- אדרוש! 'דרישה' מופיע בדרך כלל בהקשר של תביעת דבר של אחרים (כדוגמא- "עד דרוש אחיך אותו" שנאמר בדברים (כב, ב) ביחס להשבת אבידה)-

"סימן שיש כאן פגיעה בדבר שאינו שלו כשופך דמו של אחרים אשר "ד ו ר ש דמים אותם זכר" (תהלים ט, יג). ואף כאן הקב"ה ת ו ב ע מן האדם את הדם והנפש שנמסרו לו והוא אבדם".

על דרך זו מסביר הגר"ש זוין גם את נימוקו של שולחן ערוך הרב (חלק ה נזקי גוף ונפש סעי' ה):

"אסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו".

עוד הסביר לפי עיקרון זה, מדוע הודאת בית דין מועילה לעניין ממון, אך לא לעניין מלקות ומיתה. זאת משום שהאדם בעלים על ממונו ורשאי להפסיד עצמו כשרצונו בכך, אך האדם אינו בעלים על גופו, ועל כן אינו רשאי להסב לעצמו פגיעה גופנית או מיתה חלילה.

נציין, שלפני השתלת הכליה יכול אדם לתבוע כסף עבור הדבר[1], מפני שהוא אינו מוכרח לתרום את הכליה, ואף הוא יכול לבקש את הכסף עבור הפסד העבודה והכאב שמוסב לו.

כמובן, שלדברי הגר"ש זוין במקרה שלנו האב אינו רשאי לתת לבנו לעקור את אחת משיניו.

שיטה ב'- הג"ר שאול ישראל: האדם בעלים על גופו- הג"ר שאול ישראלי בספרו עמוד הימיני (סי' טז) דן בהיבטים ההלכתיים של פעולת תגמול שערכו בני ישוב מסוים בכפר הערבי קיביה הסמוך למקום מושבם, זאת כתגובה למעשי טרור שיצאו מאותו כפר. ובתוך הדברים דן כיצד מותרת מלחמת הרשות בין עמים, אחרי שאפילו בני נח הצטוו על איסור רציחה? ומשיב:

"ועל כרחנו יש לראות הסכמת העמים שמלחמה היא אחד האמצעים החוקיים כל עוד שהעמים הנלחמים שומרים על הנוהג המקובל בעמים ביחס למלחמה".

אולם תשובה זו אינה מספקת כפי ששואל הוא עצמו:

"אלא שכאן ישאל השואל מה תועיל בזה הסכמה? התינח בעניני ממונות שהאדם הוא הבעלים על ממונו, אבל הן המדובר שלנו על היתר שפיכות דמים, ומה שייך על זה הסכמה?".

וכאן, מאריך הגר"ש ישראלי לבאר שהאדם בעלים על גופו. הגוי- שמקור נפשו בעולם הגשמי, הוא בעלים על נפשו- "והארץ נתן לבני אדם". אולם האדם מישראל, אף כי הינו בעלים על גופו, אינו בעלים יחידי, אלא יש לו בעלות מסוימת בגופו. ולכן בתנאים מסוימים המבוססים הסכמת בני המדינה, רשאי הוא לוותר על גופו ולמסור את נפשו לצורך הכלל.

לדבריו, יתכן ובמקרה שלנו יותר לאב לתת את שיניו לצורך מבחנו של הבן, ובכלל ניתן יהיה למכור אברים מגופו כרצונו.

שיטה ג'- הג"ר יעקב אריאל שליט"א: בעלות על הגוף כשאין איסור- הג"ר יעקב אריאל שליט"א הולך בכיוון מעט שונה. תוס' במסכתנו (י, א ד"ה שהשור) מקשים, מה הצורך בדרשת הפס' "שור ולא אדם", ולא ניתן למעט אדם מדרשת הפסוק "והמת יהיה שלו'- מי שהמת שלו? והשיבו, שהמיעוט נצרך עבור עבד ונכרי הקנוי לישראל שנפל לבור, שהוא מותר בהנאה.

עולה מדבריהם, שלאדם ישנה בעלות על גופו[2]!

ומבאר הגר"י אריאל, שכל עוד יש איסור בחבלה, לענין זה האדם אינו בעלים על גופו- לא ניתן לו מרחב זו. אולם במידה ואין איסור בחבלה- וממילא, משמעות הדבר שמותר האדם לחבול בעצמו. מתברר, שלענין זה האדם בעלים על גופו. מסיבה זו, אמרו תוס' שגוף העבד המת קנוי לו, זאת משום שכעת כבר אין איסור לחבול בו, ועל כן הוא קנין האדם ובבעלותו.

לאור זה, מכירת שער - שמותר לאדם לגוזרו ולקצוצו, מותרת, ואף מותר לאדם לדרוש תשלום עליה.

לדברי הגר"י אריאל, שאלתנו תהיה תלויה במרכיב השני של שאלתנו בו נדון אי"ה בשבוע הבא- האם יש איסור חבלה בנטילת שן או לא- אם נניח שיש בזה איסור חבלה- ממילא האדם אינו בעלים על גופו לענין זה, אולם אם נניח שאין איסור- יהיה האב בעלים על גופו לענין זה, והבן יהיה רשאי לבצע את העקירה בפיו של אביו.

נציין, האגרות משה (חו"מ א, קג) אכן כותב שניתן ליטול תשלום עבור תרומת דם. הואיל ופעולת הקזת הדם מותרת- מותר גם למוכרו, כדברים הנ"ל.

[1] אם לא מחמת שהדבר אסור מבחינה חוקית במדינת ישראל.

[2] כן נראה בפשטות, דוחק לומר שכוונתם שלאחר שנפל לבור ומת מותר בהנאה וכו'.