גדרי 'בר חיובא' היכול להוציא ידי חובה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור שאלה א'- קידוש בן א"י ביו"ט שני- במסגרת השילוב שבין בני חו"ל לישראלים בישיבתנו, מידי שנה ממשיכים התלמידים בני חו"ל לחוג את שמחת תורה גם במוצאי החג- ליום נוסף, בעוד שהתלמידים הישראלים מבדילים, ויוצאים ל'הקפות שניות'. שאלתנו היא, האם בסיומן של ההקפות- של בני חו"ל וההקפות השניות של בני הארץ, יוכל תלמיד ישראלי, להוציא את בני חו"ל ידי חובת הקידוש המוטלת עליהם?
שאלה זו יכולה לבוא לידי ביטוי במקרים נוספים, לדוגמא: בן חו"ל שעשה עליה ומתגורר בארץ, ולחג הפסח- טס לבית הוריו שבחו"ל, האם יוכל לקדש על הכוס בליל יום טוב שני כדי להוציא ידי- חובה את בני משפחתו המתגוררים בחו"ל, או לא?
השאלה אותה עלינו לבחון היא- האם בן ארץ ישראל, שאינו מחויב ביום טוב השני, מוגדר כ'בר חיובא' לענין הקידוש- כך שיוכל להוציא את השני ידי חובתו, או לא?
שאלה ב'- ברכת כהנים במוסף של יו"ט שני- האם ביום טוב שני של גלויות יכול כהן בן ארץ ישראל לעלות לדוכן ולשאת כפיים בתפילת המוסף של בני חו"ל, או לא? האם ישנו הבדל בין קידוש לברכת כהנים לענין זה?
שאלה ב'- קריאת מגילה לבני הכפרים- המשנה בתחילת מסכת מגילה (ב, א) מונה את זמני קריאת המגילה האפשריים:
"מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה".
ומסביר רש"י (ד"ה אלא) את עניינה של תקנת בני הכפרים- להקדים ליום הכניסה:
"שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה... לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (בבא קמא פב, א), והכפרים אינן בקיאין לקרות, וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבעה עשר".
נשאלת השאלה, כיצד יכול בן העיר להוציא את בן הכפר- הרי זמן חיובו של בן העיר עדיין לא הגיע, וכיצד מי שאינו 'בר חיובא' (בן העיר) יכול להוציא ידי חובה בני חיובא (אנשי הכפרים)? נראה, שדעת רש"י, ששייכותו העקרונית של בן העיר במצוות קריאת המגילה, מגדירה אותו כ'בר חיובא' ביחס לקריאת המגילה גם אם חיובו אינו חל ביום זה.
אולם, דעת תוס' (יבמות יד. ד"ה כי אמרי'), הרא"ש (יבמות א, ט), והר"ן (מגילה ב, א), שבני הכפרים היו קוראים לעצמם בתוך העיר, ובלשונו של הרא"ש:
"בני הכפרים קורין לעצמם בכרכים דאמר בירושלמי (בפ"ב דמגילה ה"ג) דבן עיר אינו מוציא בן כפר דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את אחרים ידי חובתן".
ומוסיף הרא"ש: "ומה שלא היו קורין בכפר שלהן לפי שלא מתקבצים יחד אלא בעיירות".
נראה מדבריהם, שגם אם אדם שייך עקרונית בחיוב כל שהוא, כל עוד אינו מחויב בחיוב הנוכחי- לא מוגדר כ'בר חיובא' היכול להוציא את האחרים ידי חובתם.
מהו שורש מחלוקתם של רש"י והראשונים?, ובכלל, מדוע רק מי שהוא 'בר חיובא', יכול להוציא את החייב ידי חובתו, ומי שאינו בר חיובא אינו יכול?
הראשונים החולקים על רש"י מציינים לירושלמי, ממנו נראה לכאו' שלא כדבריו: הירושלמי (מגילה ב, ג) מסתפק האם בן העיר יכול להוציא בן כרך ביומו- ולהיפך:
"בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו וייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".
נראה מהירושלמי ששיוך עקרוני במצוה לא מועיל להגדיר את האדם כ'בר חיובא', כל עוד אינו בר חיובא עתה בנקודת זמן זו.
כיצד ישיב רש"י על ראיית הראשונים מהירושלמי? האם ישנו הבדל בין בן העיר המוציא את בן הכרך בט"ו באדר, לבן העיר המוציא את בן הכפר בימי הכניסה, או לא?
תשובה:
המשנה במסכת ראש השנה (כט, א) עוסקת בדיני הוצאה ידי חובה במצוות, ובתוך הדברים טובעת כלל בענין זה:
"זה הכלל- כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".
ברצוננו לברר, מי מוגדר 'מחויב' בדבר לענין זה- האם יש צורך שעל המוציא יהיה מוטל חיוב בשעה זו או שמא די בכך שעקרונית שייך בחיוב זה- גם אם עתה אינו מחויב בדבר?
כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לברר תחילה, מדוע מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול הוציא אחרים ידי חובתם?
אופן א'- ניתן להסביר, שהיכולת להוציא ידי חובה נובעת מדין 'שומע כעונה', ויסוד דין 'שומע כעונה' הוא בתורת שליחות. בדיני שליחות יודעים אנו שמי שאינו שייך בדבר אינו יכול להיעשות שליח לביצועו. מסיבה זו, מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא ידי חובה.
אופן ב'- אולם ניתן לומר, שהחיוב המוטל עליו מגדיר את פעולתו כ'מעשה מצוה', וללא חיוב, הפעולה שעושה (במקרה שלנו- קריאת המגילה בפיו) אינה נחשבת כ'מעשה מצוה', אלא כדיבור בעלמא.
נראה, שגדר ה'מחויב בדבר' שיכול להוציא אחרים ידי חובתם תלוי בשני אופנים אלו לאופן הא'- שהמדד הוא האם יכול להיעשות שליח או לא- מסתבר של עוד שאינו מחויב בפועל בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. אולם לאופן הב'- שהמדד הוא האם פעולתו מוגדרת כ'מעשה מצוה או לא- מסתבר שבמידה ושייך עקרונית בדבר מעשהו יוגדר כ'מעשה מצוה' גם אם כעת אינו מחויב בדבר.
ביאור מח' הראשונים לגבי בן עיר המוציא בן כפר- כאמור, שיטת רש"י, שבן עיר יכול להוציא ידי חובה בן כפר ביום הכניסה.
א) מחלוקת עקרונית- בגדר 'המחויב בדבר': המהר"ם בן חביב בתשובה המובאת בשו"ת גינת ורדים (א, יג) למד, שדברי רש"י אינם נקודתיים למקרה, אלא יש בהם אמירה עקרונית- שכל השייך עקרונית בדבר יכול להוציא ידי חובה, גם אם למעשה לא מוטל עליו חיוב כעת.
מסיבה זו, מניח הגינת ורדים שרש"י למד שהבבלי נחלק על הירושלמי (הנ"ל, הסובר שבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך ולהיפך), וסבר שאין כל מניעה שבן עיר יוצא בן כרך בט"ו, ולהיפך.
מהיכן למד רש"י שהבבלי נחלק בזה? הגמ' במסכת עירובין (מ, ב) דנה מתי מברכים את ברכת 'שהחיינו' ביום הכיפורים. ובתוך הדברים אומרת הגמ' שניתן היה לקדש על הכוס ולתת לקטן לשתותה, והסיבה שלא עושים זאת- 'דלמא אתי למיסרך'- מחשש שיתרגל לשתות ביום הכיפורים, ויבוא לשתות גם לכשיגדיל.
תוס' במקום (ד"ה דלמא) מחדשים בשם רשב"ם, שהחשש 'דלמא אתי למיסרך' נאמר רק ביחס לברכת 'שהחיינו' על היום- שהינה ברכה קבועה, המובנית מידי שנה בסדר יום הכיפורים, ועל כן מקנן החשש- שאם ניתן לקטן לשתות בצורה קבועה- עלול הוא לטעות ולשתות ביום הכיפורים גם לאחר שיגדיל. אולם כאשר מדובר בברכה על כוס יין שאינה קבועה- ניתן לתת לקטן לשתות ממנה:
"אבל אם אירע ברית מילה בט' באב או ביו"כ דלא הוי אלא אקראי בעלמא לא חיישינן דלמא אתי למיסרך ומעשה היה בחופה בעשרה בטבת נתנו הכוס לתינוק לשתות".
לפנינו אם כן מקרה שבו המברך על הכוס אינו בר חיובא כעת (שהרי אינו רשאי לשתות עתה), ובכל זאת אומרת הגמ' שיכול להוציא את האחרים ידי חובתם בגלל שייכותו העקרונית בברכה! נראים הדברים כשיטתו של רש"י- ששייכות עקרונית בחיוב מאפשרת להוציא ידי חובה גם אם אינו שייך בחיוב הנקודתי, כפי שכותב בעל המהר"ם בן חביב (שם):
"הרי פסק ברור מתוך תלמודא דידן דאף על גב דאין המברך ראוי לברך לעצמו מפני שהוא מתענה מן התורה יכול לברך בורא פרי הגפן וזמן על הכוס במידי דמצוה משום דיכול לתת לטעום לתינוק אלא דגזרו חז"ל שלא יברך זמן על הכוס ביום הכיפורים לתת לטעום לתינוק משום דלמא אתי למסרך הא לאו הכי הוה מברך".
ומסיבה זו אמר, שבן עיר יכול להוציא ידי חובה בן כפר בקריאת מגילה, בגלל שייכותו העקרונית בקריאת מגילה, גם אם כעת אינו מחויב בפועל.
לדברי הגינת ורדים הסובר שמחלוקתם של רש"י והראשונים אינה מחלוקת נקודתית ביחס למגילה, אלא מחלוקת כללית ביכולת ההוצאה ידי חובה, ניתן לומר, שרש"י והראשונים נחלקו בשאלת החיסרון של מי שאינו מחויב בדבר: רש"י למד שהחיסרון הוא בהגדרת מעשהו כ'מעשה המצוה', ולכן הסתפק בשייכות עקרונית למצוה זו כדי להגדירו כ'מחויב בדבר'. אולם תוס' והראשונים למדו שהחיסרון נובע מכך שכל שאינו שייך בדבר לא יכול להיעשות שליח עליו. ועל כן, כל עוד אינו חייב במצווה כעת- כבן עיר בימי הכניסה- אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.
ב) מחלוקת מקומית- ביחס בין שני ימי הפורים: הג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א (במאמרו בספר כי שרית עמ' 100 והלאה) מבאר, שעל אף שרש"י למד שבן עיר יכול להוציא בן כפר, סבר שבן עיר אינו יכול להוציא בן כרך וכן להיפך. ההבדל בין המקרים נובע מהגדרת היחס בין שני ימי הפורים- האם אלו שני ימים נפרדים- לבני הערים ה'יום טוב' של פורים הוא בי"ד, ולבני הכרכים המוקפים חומה ה'יום טוב' של פורים הוא בט"ו, או שמא שני הימים הינם 'ימים טובים' הן לבני הערים והן לבני הכרכים, אלא שההבדל ביניהם הוא בזמני הקריאה- שבני הערים קוראים בי"ד, ובני הכרכים בט"ו[1].
מחדש הגרז"נ שרש"י למד שי"ד וט"ו הינם שני ימים טובים נפרדים- ועל כן בן עיר אינו מוגדר כבר חיובא ביום טוב של בן הכרך, ועל כן אינו יכול להוציאו ידי חובה, וכן להיפך.
אולם, שונה הדבר ביחס לבני הכפרים- על אף שתוקנה לבני הכפרים יכולת להקדים את קריאת המגילה ליום הכניסה, ה'יום טוב' של פורים שלהם הוא בי"ד, וחיוב קריאת המגילה שלהם (אף שהקודם) נגזר מכח היום טוב הזה. ביחס לי"ד מוגדר בן העיר כ'בר חיובא'! ועל כן, על אף שבן עיר אינו מוציא בן כרך, בן עיר מוציא בן כפר- הואיל ומוגדר כבר חיובא ביחס לחיובו.
לדברי הגרז"נ כלל לא קשה על רש"י מדברי הירושלמי- שהרי גם רש"י מודה לדין הירושלמי- שבן כרך אינו יכול להוציא בן עיר, אלא שסבר ששונה הדבר מבן עיר המוציא בן כרך.
ובדעת הראשונים שחלקו על רש"י וסברו שבן העיר אינו יכול להוציא את בן הכפר, ניתן לומר שלמדו שחובת קריאת המגילה אינה נגזרת מתקנת ה'יום טוב' של פורים, אלא היא חובה בפני עצמה- ועל כן, ביחס לחובת בני הכפרים מוגדר בן העיר כמי שאינו בר חיובא, ועל כן אינו יכול להוציאם ידי חובתם.
קידוש בליל יו"ט שני- הג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה א, יט) סובר, שבן ארץ ישראל השוהה בחו"ל יכול להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש, מפני שחובת הקידוש ביום טוב שני היא הרחבה של חובת הקידוש של יום טוב ראשון, ועל כן ביחס לחובה זו מוגדר בן ארץ ישראל כבר חיובא.
ומבאר, שאינו דומה לירושלמי הנ"ל- שאמר שבן כרך אינו יכול להוציא בן עיר, מהסיבה שהזכרנו-
"ולא דמי להא דבן עיר אינו יכול להוציא בקריאת המגילה בליל ט"ו לבן כרך דשאני התם דמעיקר הדין הוא דאמרינן דלא כזמנו של זה זמנו של זה והו"ל כשני חיובים שונים אשר האחד חייב והשני פטור מה שאין כן הכא אפשר דחשיב ממש כאותו החיוב שכבר יצא".
שונה הדבר לגבי ברכת כהנים בתפילת מוסף[2], שם החיוב הוא עצמאי ואינו הרחבה של החיוב של יום טוב הראשון, ומסיבה זו לא יוכל כהן בן ארץ ישראל לעלות לדוכן ולשאת את כפיו בתפילת המוסף של יום טוב שני.
אכן, בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ח הערה ט) כתב, שלמעשה החמיר הגרשז"א גם לגבי קידוש:
"אולם לדינא ולהלכה שמעתי מהגרש"ז זצ"ל דדעתו למעשה להחמיר ואפילו בשעת הדחק, דכיון שהוא יום חול גמור לבן ארץ ישראל, לא שייך שיקדש עבור בן חו"ל".
יכולת להכניס עצמו לחיוב- רבי עקיבא איגר דן (בגליון השו"ע או"ח סי' רסז) האם מי שעדיין לא קיבל שבת יכול להוציא ידי חובה אנשים שקיבלו שבת, או לא, וספקו האם דומה הדבר לבן עיר שאינו יכול להוציא בן כרך, או שמא שונה הדבר- שהרי כאן בכוחו לקבל את השבת ולהכניס עצמו לחיוב, ובלשונו:
"מסתפקנא אם אחר שלא קבל עליו שבת יכול להוציא לקדש למי שקבל עליו שבת. די"ל דלזה שלא קבל דהוא חול אצלו הוי כאינו מחוייב בדבר כההיא דירושלמי הובא בתוס' יבמות י"ד בן עיר א"י להוציא לבן כרך דהוי אינו מחוייב בדבר. או דהכא עדיף דבידו להביא עצמו לידי חיוב לקבל עליו שבת וצ"ע לדינא".
לאור זה, יתכן ויהיה הבדל בין בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ביום טוב שני של גלויות- שבכוחו להחליט שאינו שב לארץ, ובכך מכניס עצמו לחיוב, לבן ארץ ישראל הרוצה להוציא בן חו"ל הנמצא בארץ ביום טוב שני- שאז יתכן ולא יוכל להוציאו הואיל ואינו יכול להכניס עצמו לחיוב[3].
ג) אין מחלוקת בשאלת הוצאת בן העיר את בני הכפר- רבי עקיבא איגר בתוספותיו על המשניות (מגילה א אות ג) מקשה על רש"י מדברי הירושלמי הנ"ל, ומיישב שרש"י כלל לא נחלק על דברי הראשונים, וגם הוא מודה שבן עיר לא יכול להוציא בן כפר, אם כן, מהי כוונתו של רש"י- כיצד יוצאים בני הכפרים ידי חובה? מבאר רבי עקיבא איגר:
"ואפשר, דמה שכתב רש"י.. שיקרא אחד מבני העיר, היינו שיהא מקרא והם עונים אחריו מלה במלה".
כיצד יוצאים הם ידי חובה- הרי בחזרתם אחרי בעל הקורא נמצא שקראו את כל המגילה בעל פה שלא מתוך הכתב?
מבאר הרב צבי פסח פרנאק בספרו מקראי קודש (פורים סי' ל)[4] שאין הכוונה שכל בני הכפרים היו חוזרים בעל פה אחרי בעל הקורא, אלא-
"שאחד מבני הכפרים יהא עונה אחר הקורא במגילה [יסתכל יחד עמו ויקרא מתוך הכתב] וכמו שעושים אנו בקריאת התורה, והוי כמו שכולם קראו מתוך המגילה".
אם נסכם, עלו בידינו מספר שיטות בהגדרת 'בר חיובא' לענין יכולת הוצאה ידי חובה במצוות- יש הסוברים שיש צורך בחיוב בפועל כדי שיוכל להוציא אחרים ידי חובתם (שיטת הראשונים החולקים על רש"י), יש הסוברים שצריך שיוך עקרוני במצוה (מהר"ם בן חביב), ויש הסוברים שצריך שיוך לאותו סוג חיוב (הגרז"נ שליט"א בהסבר דעת רש"י). אפשרות נוספת שהועלתה- שצריך לכל הפחות יכולת להכניס את עצמו לחיוב (ספקו של רבי עקיבא איגר).
[1] ראה שם במאמר שתלה זאת במחלוקת בעל המאור והראב"ד בתחילת מסכת מגילה בחידוש מגילת תענית על פני המופיע במגילה.
[2] כן כתב בשמו של הגרשז"א בספר יו"ט שני כהלכתו (המצויין בגוף הדברים), וראה אריכות גדולה בענין זה בתשו' הגינת ורדים הנ"ל, בגדר ברכת כהנים, ואכ"מ.
[3] ראה באמרי בינה דיני שבת סו"ס יא.
[4] ומציין, שכן כתב גם בהגה' אמרי ברוך על הטורי אבן.
