שאלה שבועית: נאמנות על סמך הכירות אישית
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
א. נאמנות קרוב החשוד על הדבר- ביום ראשון האחרון ביקר בישיבה אחד מבוגרנו המשמש היום כרב חשוב בארצות הברית, בשיחתנו שיתפתי אותו בנושאים בהם עסקנו לאחרונה. שמח אותו רב, ושיתף אותי בשאלה המגיעה לפניו מידי פעם בפעם: רבים מבני הקהילה בה הוא משמש כרב הינם חוזרים בתשובה, ומטבע הדברים קורה שהם מוזמנים מידי פעם בפעם לאכול אצל קרובי משפחה שאינם שומרים תורה ומצוות כלל. אותם קרובים קונים לכבודם אוכל כשר וכלי פלסטיק חדשים, ואומרים להם באיזה חנות קנו את הדברים. אולם אינם מראים להם את האריזות של המוצרים עם חותמות הכשרות.
מצד דיני עדות על איסורים אין אותם קרובים נאמנים- מפני שהם חשודים על הדבר[1], אבל מצד עצמו הוא מכיר אותם ויודע שאינם משקרת. האם יכול הוא לסמוך על דבריהם מתוך הכרותו איתם- כ'נאמנות אישית', או לא?
ב. נאמנות ילד על ברכת המזון- אדם התלבט האם בירך ברכת המזון או לא. במקום היה בנו בן התשע, ילד צדיק וישר, שאמר לאביו שראה שבירך. בא האב לפני הג"ר יצחק זלברשטיין ושאלתו בפיו- האם יכול סמוך על עדותו של ילדו האמין והצדיק?
ג. טבילת כלים על ידי ילד- על אותה דרך יש לשאול, האם ניתן לשלוח ילד לפני גיל מצוות לטבול כלים הטעונים טבילה?
ד. הסתמכות על 'עובדת זרה'- לאימי מורתי שתחי' יש עובדת זרה ישרה ואמינה מאוד העובדת אצלה כבר שנים רבות. האם ניתן לסמוך עליה שעשתה כל מיני פעולות כשורה?
ה. טהרת המשפחה כשהאשה אינה שומרת תו"מ- לפני הג"ר משה שטרנבוך הגיע אדם שחזר בתשובה, שאשתו עדיין אינה שומרת תורה ומצוות. אשתו אינה מעוניינת מצד עצמה לשמור על טהרת המשפחה, אולם עבורו מוכנה היא לשמור ולהקפיד על כל הדינים הנדרשים. ועתה שאלתו בפיו, האם יכול הוא להסתמך על עדות אשתו, החשודה על קיום המצוות, או לא?
ו. נישואי 'כהן' לגיורת על סמך סבתא- לפני הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל הגיע אדם המוחזק ככהן ואמר ששמע מסבתו שאינה שומרת תורה ומצוות שהסיחה לפי תומה שלפני שנישאה לסבו- הכהן, נבעלה לגוי. אם נקבל את דבריה, נמצא שבנה של אותה סבתא וכן נכדה- השואל, הינם 'חללים' הפסולים לכהונה. לאור זה שאל אותו נכד, האם מותר לו על סמך עדות סבתו- לה מאמין באופן מוחלט, להינשא לגיורת שהכיר, או לא?
עוד ברצוננו לברר, האם יש מקום לחלק בין המקרים השונים?
תחילתו של דיון הוא בדברי הגמ' במסכת כתובות (פה, א):
"ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, אמר ליה: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא. אמר ליה: אף על גב דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא?! [השיבו רבא]: בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה. קרענא סלקא דעתך? אלא מרענא שטרא אפומיה".
רואים אנו שרבא הטיל את השבועה על הצד שכנגדו והביאה להוצאת ממון! על סמך דבריה של אשתו, על אף שאינה כשרה לעדות ממון. בדומה אמר רב פפא שיערער על שטר על סמך דברי בנו- האמין בעיניו. וצריך להבין כיצד? על סמך מה באה נאמנות זו?
תשובה:
בעניין תוקפה של 'נאמנות אישית' מצינו שלוש גישות באחרוני זמנינו- הג"ר משה פינשטיין זצ"ל, הג"ר משה שטרנבוך והג"ר אשר וייס שליט"א.
נשוב לסוגיית הגמ' בכתובות- בית דינו של רבא הפך את השבועה והטילה על 'שכנגדה'/רב פפא היה מוכן לערער על שטר על סמך עדותו של קרוב האמין בעיניו מאוד, על אף שאלו עדויות המצריכות בדרך כלל ב' עדים- הכיצד?
שיטה א'- 'נאמנות אישית'- כידיעה עצמית:
הג"ר משה פינשטיין[2] (אגרות משה יו"ד ח"א סימן נד) מחדש שהצורך בגדרי עדות (אפילו של איסורין) הוא רק באדם שאינו מכירו ומאמין לדבריו רק על סמך חזקת הכשרות שיש לו. וביחס לזה קבעה התורה מסמרות- יש צורך בשני עדים כשרים שאינם קרובים, ואפילו משה ואהרן- גדולי ישראל הקדושים אינם נאמנים בגדרי עדות יחד כפי שלימדונו חז"ל בגמ' במסכת בבא בתרא (קנט,א).
אולם במידה והמידע הגיע לפניו מפיו של אדם שמכירו באופן אישי ומתוך הכרותו הטובה איתו עמד על כנותו ועל יושר לבבו ומאמין הוא לכל מילה היוצאת מפיו, כאן אין צורך לגדרי עדות הרגילים. נחשב הדבר כאילו ראה בעצמו את הדבר ויודעו בידיעה עצמית! האדם הנאמן עליו הינו כעין 'מצלמה' המצלמת עבורו את המציאות ומעבירה את המידע ישירות אליו.
דברים דומים כותב כבר המאירי בכתובות (שם):
"ובכל שהדיין יודע בודאי ובבירור שהוא יכול לסמוך עליו והרי זה כידיעת עצמו".
הסבר תשובתו של רבא- בדרך זו מסביר הגר"מ את תשובתו של רבא לרב פפא בסוגיא בכתובות- רבא נשאל, כיצד הסתמך על דבריה של אשתו, ואילו על דבריו של רב פפא סירב להסתמך ללא צירוף עד נוסף? והשיב: "בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה". נשאלת השאלת- וכי רבא לא הכיר בגדלותו של רב פפא ובצדקותו?
לאור דברי הגר"מ הדברים מובנים היטב- אף שרב פפא היה מוחזק ככשר לא היתה לרבא היכרות אישית עמוקה איתו, ומסיבה זו, הדרך היחידה שיכל לקבל את דבריו היא רק במסגרת גדרי עדות. אולם על ישרותה וכשרותה של אשתו עמד רבא מתוך היכרות קרובה ועמוקה, ומסיבה זו, יכל רבא לסמוך על דברי ולקבלם בפני עצמם גם ללא עמידה בגדרי עדות.
הרמב"ם (סנהדרין כד, א) פוסק את הלכה זו:
"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן... ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו... אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".
משאלתו של הרמב"ם- לאור יכולת ההסתמכות על נאמנות אישית, מדוע הצריכה התורה ב' עדים? נראה שידיעה על סמכות נאמנות אישית נחשבת לידיעה ברורה ואינה יוצרת ספק בלבד, מפני שאם היתה יוצרת ספק בלבד מובן היטב מדוע הצריכה התורה שני עדים!
לסמוך על בן שסטה מהדרך- על פי חידוש זה, התיר הגר"מ (שם) לאבות הניזונים על שולחנם בניהם שאינם שומרי תורה ומצוות לסמוך על דבריהם ולהאמין שהאוכל שמגישים לפניהם כשר:
"וקים ליה בגוה דבתו וכלתו שלא יכשילוהו באיסור משום דמכיר טבעה בידיעה ברורה ע"י שניסה אותה הרבה פעמים וראה שאינה מכשילתו מטעם שאינה רוצה לצערו או שטבעה שלא להעביר אחרים על דעתם, יכול לסמוך עליה ולאכול מה שמבשלת בעדו מבשר וכל דבר כשאמרה לו שהוא מבשר כשר ובכלים שהזמינה עבורו".
'נאמנות אישית'- במי שאינו קרוב- הגר"מ מגביל את נאמנות אישית זו רק לקרובי משפחה איתם יש לאדם היכרות מעמיקה ויכול במהלך השנים על אמינותם ויושרם, אולם לאדם רחוק יותר על אף הכירותו איתו, והכרתו את ישרותו ואמינותו, אינו יכול לסמוך עליו שלא בגדרי עדות.
מסיבה זו, פסק הגר"מ (אגרות משה יו"ד ב, מג) שלא ניתן לקנות בחנותו של קצב המחלל שבת בפרהסיא, על אף שידוע ומוכר כאדם ישר ואמין מאוד, כל עוד לא תהיה במקום השגחה חיצונית. זאת משום שהכרותו איתו אינה ברורה עד כדי שנגדירה כ'ידיעה עצמית', ובלשונו:
"אבל על זה צריך ידיעה ברורה כהא דבעל שמכיר את אשתו שהוא אתה תמיד כעובדא דרבא שהאמין לבת ר"ח אשתו וכאב את בנו כעובדא דר"פ ואבא מר בנו שהם מצד הרבה דברים שראו תמיד והכירו שטבעם שלא לשקר, ולא מצד איזה פעמים שיש לתלות שהיה לו איזה טעם שלא לשקר בפעמים ההם, ואולי היה זה בכוונה כדי שיחזיקוהו לאינו משקר ויסמכו עליו, שידיעת בני העיר את האיש ההוא לאינו משקר ודאי לא שייך שידעו בידיעה ברורה כראיה ממש".
לעומת זאת, ביחס לסיפור של ה'כהן' שרצה לשאת גיורת על סמך עדותה של סבתו, התירו הגר"מ (איגרות משה אבן העזר ד, יב) להינשא לאותה גיורת על סמך עדותה של סבתו, הואיל ומכיר בישרותה ומאמין לדבריה, כפי כשכותב שם בסוף התשובה:
"והנה דברתי בטלפון עם בנה שנעשה בעל תשובה והחזיק עצמו בכהונה שנקרא לתורה ראשון ונושא כפיו ושאלתיו אם יש לחוש לדברי אמו שמא משקרת ואמר שהוא מכיר את אמו שאף שאינה שומרת תורה לעולם אינה משקרת וכל דבריה אמת, וא"כ נפסל הוא מכהונה וצריך להפסיק מלישא כפיו ולא יקראו אותו לתורה במקום כהן, כי הוא חלל, ובנו רשאי לישא נשים פסולות לכהונה כי הוא חלל שלכן רשאי לישא הגיורת אם נתגיירה כדין והיא שומרת תורה".
הרב בוגר ישיבתנו שעורר אותנו לשאלה זו, הלך ושאל את תלמידי הגר"מ- האם כל קרבה משפחתית מועילה או רק אם או סבתא, אך לא בן דוד ודודה, והשיבוהו, שהגר"מ אמר את דבריו רק בקרבה כאם וכסבתא, אך לא כקרבת דודים/בן דודים.
שיטה ב'- 'נאמנות אישית'- רק להטיל ספק-
הג"ר משה שטרנבוך שליט"א נשאל (תשובות והנהגות ח"ב סימן תל) את השאלה שהזכרנו בפתיחה- האם בעל ששב בתשובה יכול לסמוך על עדות אשתו שאינו שומר תורה ומצוות בענין טהרת המשפחה.
לדברי הגר"מ פיינשטיין במקרה כזה יכול הבעל לסמוך על דברי אשתו במידה והיא ישרה ונאמנת בעיניו. אולם הרב שטרנבוך חולק על דבריו מכל וכל; כל מה שמצאנו בגמ' שרבא סמך על דברי אשתו, ורב פפא מוכן היה לסמוך על דברי בנו, לא היה כנאמנות ודאי- אלא כהטלת ספק- שדרשה להעביר את השבועה לצד הנגדי[3], או הטילה ערעור בשטר ולא אפשרה את הגביה על ידו, אבל לקבל את דבריהם כוודאים ולפעול על פיהם לכתחילה- זאת לא מצאנו!
ומוסיף הגר"מ שטרנבוך, שכאן עדותה של האשה נוגעת לבעל עצמו (וגם לה) בצורה ישירה, ואינה רק סיוע בהכרעת נידון שבא לפניו, ובזה קשה לאדם להיות 'אובייקטיבי' ולבחון את הדברים בצורה מדוקדקת. ועל כן, נמנע הגר"מ שטרנבוך מלהתירה, אולם כתב שאע"פ שיש לו אסמכתות ברורות, לא רצה להחליט בזה לבד 'עד שנשמע הכרעת גדולי הוראה בזה'.
שיטת ג'- נאמנות אישית- רק לגבי עצמו
הג"ר אשר וייס שליט"א (שיעור לפרשת תולדות שנת ה'תשע"ח) מסכים עקרונית ליסודו של הגר"מ פיינשטיין שנאמנות אישית הרי היא כידיעה[4], אף במקרה שאין אותו אדם עומד בקריטריונים הנדרשים מצד הלכות עדות.
אולם חולק על הגר"מ פינשטיין בשלוש נקודות- הא'- לגר"מ פינשטיין יכולת ההסתמכות היא על קרובים בלבד, וגם בזה חילקנו בשמו בין דרגות קורבה שונות, בנקודה זו מערער הגר"א וייס ואומר שמסברה אין מקום לחלק בין דרגות קירבה, אלא ברמת היכרות, כפי שאומר שלמה המלך במשלי (כז, י): "טוב שכן קרוב מאח רחוק'[5].
הנקודה הב' בה חולק היא- שלדברי הגר"מ נאמנות זו שמאמין לאחר יכולה להועיל גם לאחרים- שהרי מכח זה התיר לגיורת להינשא לכהן על אף שעל הצד שהוא כהן גם לה אסור (לכה"פ לחלק מהפוסקים) להינשא לו. אולם הגר"א וייס חולק וסובר שהגם שהאדם עצמו יכול לסמוך על הכרותו והרגשת ליבו, אינו יכול להתיר זאת לאחרים.
[נקודה ג']- זאת ועוד, שכל נאמנות זו מועילה רק במצבים בהם אין צורך ב'עדות' (של שני עדים) מדין תורה, אולם במקרים בהם יש צורך בעדות מצד הדין- כגון להעביר כהן מכהונתו, שם לא ניתן להסתפק בנאמנות אישית ויש צורך בעדות בדווקא.
ולכן, הגם שהתיר לאדם לאכול מאוכל שמביא לו חבר אמין על אף שאינו שומר תורה ומצוות[6] (ועל אותה דרך מסתבר שיתיר גם לבעל לסמוך על עדותה של אשתו שאינה שומרת תורה ומצוות במידה ואמינה בעיניו), סבר שאין נכון להתיר לאותו אדם שהיה מוחזק בכהן לשאת גיורת.
נאמנות קטן ביחס לברכת המזון וטבילת כלים- על בסיס עיקרון זה שחידשו האחרונים שניתן להסתמך על 'נאמנות אישית', כתב גם הגר"י זלברשטיין שליט"א בשם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל להכריע בשאלת נאמנות בנו הקטן ביחס לברכת המזון (חשוקי חמד פסחים קיג:):
"וכעין זה שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, על אחד שנסתפק אם בירך ברכת המזון אחרי ששבע, האם יכול לסמוך על בנו הקטן המעיד שבירך, ואמר שאם סומך עליו בבטחון מוחלט ואין לו ספק, פטור מלברך".
ועל בסיס אותו עיקרון יוכל האדם לסמוך על בנו הקטן המעיד שטבל את הכלים כיאה וכיאות.
[1] בגדרי ענין זה עסקנו בהרחבה בשאלת רה"י לפרשת וארא- 'אכילה במסעדה ללא השגחה'.
[2] להלן 'הגר"מ'.
[3] ואף שתוצאת הדברים בסופו של דבר היתה הוצאת ממון, לא נחשב הדבר כהוצאת ממון על פי העד, משום שאין זו תוצאה ישירה, אלא תוצאה עקיפה בלבד.
[4] שמענו בשם הגר"א וייס שליט"א שאמר שהגרא"מ ש"ך זצ"ל אמר בשיעור שאם היה מגיע לפניו החפץ חיים בעדות בדיני ממונות היה מקבל את דבריו בלי פקפוק (על אף שהיה עד אחד)- על בסיס עיקרון זה של הנאמנות האישית. אולם הסביר- שההבדל בין נאמנות אישית לב' עדים- שבשני עדים חובה להסתמך על דבריהם, ואילו על נאמנות אישית אינו חייב לסמוך.
[5] ואף מתשובתו של רבא נראה כן- אמר ביחס לר' פפא ש'לא קים לי בגוויה'- משמע שאם היה מכירו היה יכול להסתמך על דבריו (אכן, מציין שם, שניתן לדחות שזו גופא כוונתו- שבגלל שאינו קרוב לא קים ליה).
[6] כתב, שמסיבה זו אכל יצחק מצידו של עשו.
