שאלת ראש הישיבה: נאמנות עד אחד בדבר שבערווה
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
נאמנות עד אחד בדבר שבערווה
ברצוני לייחד את השאלה השבועית לעילוי נשמתו של אבי מורי משה בן שלמה הכהן שהיום זה יום היארצייט. אני לא ארחיב כעת רק אומר בקציר האומר, שאני מרגיש שתורתי היא תורתו. למרות שלא זכה ללמוד בישיבה בגלל תקופת השואה אבל המסר שהקרין כל חייו היה שמה שהאדם צריך לעסוק בו הם דברים נשגבים ונעלים, והעולם הזה הוא רק אמצעי. וזה היה מסר מאוד בולט בבית. ואני מרגיש היום שכל ההתפתחות שלי באה מכח מה שהקרין בבית.
הגמ' (גיטין ב, ב) דנה בשיטתו של רבה הסובר שטעמה של תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' הוא מפני ש'אינם בקיאין לשמה':
"ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה? [ומשיבה]: עד אחד נאמן באיסורין".
אולם גם על תירוץ זה משיבה הגמ':
"אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים?" וכו'.
ניתן להבין את דברי הגמרא בשני אופנים:
אופן א' [כך מבאר הרמב"ן בחידושיו]- ניתן להבין שכוונת הגמ' לשאול ב' שאלות- 1) ראשית, הגם שעד אחד נאמן באיסורין, אין בכח נאמנותו לגבור על חזקה. ואם כן כאן שנגד עדותו של העד ניצבת חזקת אשת איש ('איתחזק איסורא') מדוע נאמן לבדו?
2) שנית, גם אם לא היתה חזקת אשת איש לפנינו, ב'דבר שבערווה' עד אחד אינו נאמן- שהרי "אין דבר שבערווה פחות משניים", ואם כן כיצד ניתן להסתפק בעדות של עד אחד להתיר אשה לבעלה.
אופן ב' [כך מבאר המהרי"ק שורש עב]- אולם, ניתן להבין שכוונת הגמ' לשאלות שאלה אחת, והיא- שעד אחד אמנם נאמן באיסורין, אולם בדבר שבערווה הבא יחד עם חזקת – איסור אין עד אחד נאמן משום ש"אין דבר שבערווה פחות משניים". ואם כן, כיצד ניתן להסתפק בנאמנותו של עד אחד להעיד על כשרותו של הגט?
ההבדל המשמעותי שבין שני אופנים אלו הוא בנאמנות עד אחד בדבר שבערווה ו'לא אתחזק איסורא' (כאשר אין כנגד עדותו של העד כל חזקה) לדברי הרמב"ן עדיין לא יהיה העד נאמן, משום "שאין דבר שבערווה פחות משניים" נאמר גם כאשר לא 'איתחזק איסורא', אולם לדברי המהרי"ק, באופן זה ניתן יהיה לקבל את עדותו של העד ולהסתמך עליה.
נעלה שני מקרים בהם יש לדון לאור הנאמר:
מקרה א'- שאלה שבאה לפני הרב אריאל בר אלי שליט"א[1] (ר"מ בישיבת שדרות ודיין בבית דין לממונות בעיר): חניך בתנועת נוער לקח עיגול ביסלי שם אותו על אצבע של אחת המדריכות בפני מספר חברים ואמר לה- 'הרי את מקדושת לי', בשעת מעשה המדריכה לא הגיבה. לאחר מעשה, הן החניך והן המדריכה אומרים שכלל לא היתה כוונתם לשם קידושין. האם יכולים אנו להסתמך על עדותו של המדריך שכוונתו היתה לשם משחק וצחוק בלבד, ולהתירה להינשא לאחר מכן ללא גט, או לא?
מקרה ב- שאלה המופיעה בתשובות מיימוני (אישות סימן ג, הובאה בשב שמעתתא ו, ג):
"שאלת על ראובן ששלח לקדש לו את לאה וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח לחשובי הקהל כמו שרגילים לעשות, והראה להם ההרשאה שמינהו ראובן לקדש לו את לאה, ובררו עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושין כשהיה לו לומר 'הרי את מקודשת לראובן', אומרים העדים ששמעו שאמר 'הרי את מקודשת לי' ואמרו לו העדים למה לא אמרת לראובן, ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן ולא נתכוונתי כי אם לקדשה לראובן כו', וחזר מיד וקדשה לראובן שנית, ושאלת- אם צריכה גט מן השליח ואם יש ממש בקדושי השליח שקדשה לעצמו?"
גם במקרה זה נשאלת השאלה- האם ניתן להסתמך על עדותו של השליח הטוען בכל תוקף שלא התכוון לקדש את האשה לעצמו?
בנוסף, ברצוננו לדון בשתי שאלות נוספות:
פתחנו בדברי הרמב"ן הסובר שבכל דבר שבערווה גם אם לא איתחזק איסורא יש צורך בשני עדים. לכאורה דברי הרמב"ן מוקשים הן ממשנה, הן מדברים שכותב הוא עצמו במקום אחר.
א) במשנה בקידושין (סג, ב) נאמר:
"קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן".
הגם שמדובר בדבר שבערווה, אומרת המשנה שדי בעדותו של עד אחד, להתירה לו- ומוכח לכאו' שגם בדבר שבערווה כל עוד לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן!
ב) מלבד זאת, לכאו' דברי הרמב"ן סותרים דברים שכותב הוא עצמו בהמשך המסכת (גיטין סד, א):
"אמר רבי יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו, אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו".
המקדש אסור לשאת כל אשה שהיא, מחשש שהיא קרובתה של האשה שקידש השליח עבורו- האסורה עליו באיסור עריות.
אולם אם באו נשים והעידו שאותן בוודאות השליח לא קידש, כותב הרמב"ן שנאמנות ורשאי להינשא להן ולקרובתיהן, ובלשונו:
"הא אילו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא וחששא בעלמא היא"
הגם ששאלת קידושיה של אותה אשה היא 'דבר בשערווה', עם כל זאת כתב הרמב"ן שדי בעדותו עד אחד להתירו להינשא במצב הזה, ולכאו' סותר הדבר את דברי הרמב"ן שבכל דבר שבערוה- אף שלא אתחזק איסורא יש צורך בשני עדים[2].
תשובה:
הכלל העיקרי עליו נסובה סוגייתנו הוא- "אין דבר שבערווה פחות משנים". ברצוננו לעמוד על שלושה מקרים החורגים מכלל זה- ובהם ניתן להסתפק בעדותו של עד אחד על אף שמדובר בדבר שבערווה. ומתוך העמידה על שלושת המצבים נשוב לשאלותינו.
יוצא מן הכלל א'- כאשר העד מעיד שכלל לא היו קידושין- השב שמעעתא (ו, ג) כותב:
"נראה דהא דיליף 'דבר' 'דבר' מממון [ומכח גזירה שוה זו למדנו שיש צורך בשני עדים גם בדבר שבערווה] היינו היכא דידוע שהוא ודאי דבר שבערווה וכגון דאתחזק איסורא דערווה, אבל היכא דאינו ידוע אם יש כאן דבר שבערווה ועד אחד מעיד שלא היה כאן דבר שבערוה וכהאי דשליח מעיד שלא קידשה מעולם לעצמו, בזה הוה ליה כמו שאר איסורין ועד אחד מהימן בה".
מחדש השב שמעעתא שהצורך בשני עדים בדבר שבערווה הוא רק במקרה בו המציאות שלפנינו מוגדרת כ'דבר שבערווה', אולם שעצם הגדרת המציאות כ'דבר שבערווה'- מוטל בספק, עדיין לא הוחזק הדבר באיסור, כדוגמת המקרים שלפנינו- שבהם הספק הוא אם כלל היו קידושין או לא, ועל כן לא הוחזקה האשה בחזקת אשת איש, גם עד אחד יהיה נאמן.
קידושי שחוק- הרמ"א (שו"ע אבה"ע מב, א) פוסק:
"אמרה תחלה: קדשיני, וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה: הרי את מקודשת לי, וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כיוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת".
ותמה הנודע ביהודה (מהדו"ק אבה"ע נט)- מדוע שלא נקבל את עדותה של האשה שכוונתה היתה לשם שחוק בעלמא- מדין עד אחד נאמן באיסורין? ומוסיף שאין לומר שאינה נאמנת הואיל וצריך שני עדים כשרים משום שאין דבר שבערווה פחות משנים, משום שכאן לא מוגדר הדבר כדבר שבערווה, מפני ש"כאן על תחלת הקידושין באנו לדין- אם המה קידושין או לא, אם כן עדיין אין כאן חזקת אשת איש ואדרבה בחזקת פנויה עומדת". מבואר מדברי הנודע ביהודה כעיקרון שהעלינו- שכל עוד לא הוחזק הדבר כדבר שבערווה נאמן לגביו עד אחד ככל איסורין.
וביישוב שאלתו כותב הנודע ביהודה:
"אמנם באמת אין טעמו של מהר"ם בתשובה הנ"ל משום דלא מהימנא אלא מהימנא ומהימנא אך שאין אנו משגיחין על הכוונה והמחשבה והדברים הולכים אחר הפה מה שיש במשמעות הדיבור ואפילו אם המחשבה לא כן הוא דברים שבלב אינן דברים".
על אף שכוונתה של האשה לא היתה להתקדש, הואיל וכלפי חוץ שתפה פעולה עם מעשה הקידושין, כוונותיה הינן 'דברים שבלב' ואיננו מתחשבים בהם.
לאור דברי הנודע ביהודה הללו, השיב הג"ר אשר וייס שליט"א שב'קידושי הביסלי'[3], חוסר הסכמתה למעשה הקידושין מובן וברור, ועל כן, הגם שלא אמרה דבר בשעת המעשה מחשבות ליבה הינן 'דברים שבלבו ובלב כל אדם'- שהינם דברים, ועל כן איננו צריכים לחשוש לקידושין כלל[4].
יוצא מן הכלל ב'- כאשר לא משנה את הנתונים בדבר שבערווה אלא מבררם- כזכור, הבאנו שדברי הרמב"ן נראים כסותרים זה את זה- מחד דרש בדבר שבערווה שני עדים גם במקרה בו לא איתחזק איסורא, ומאידך כתב שבקידש לו השליח אשה ואינו יודע מי היא, נאמנות נשים להעיד שאותן לא קידש על אף שזהו דבר שבערווה?
יישוב הקושי בדברי הרמב"ן- בית הלוי (חלק ב סי' לז אות ח) מיישב את הקושי בדברי הרמב"ן, ואומר כך:
"והנראה ברור דודאי ס"ל להרמב"ן דגם בלא איתחזק אינו נאמן רק זהו בכל ספק שנולד לו באשה אחת וכמו הך דריש גיטין דהספק באשה זו אם גיטה נכתב לשמה או לא ואז אין עד אחד נאמן להכריע לנו הספק, אבל בהך דהאומר לשלוחו דגם בלא עדותו ידעינן שיש הרבה נשים בעולם המותרות לו רק לא ידענו מי המה המותרות ומי המה האסורות ולא בא העד רק לברר שזאת מן המותרות, משום הכי סבירא ליה דבכי האי גוונא שפיר נאמן".
מחדש בעל בית הלוי שכאשר העד לא משנה את הנתונים הידועים לנו ביחס לערווה, אלא רק מבררם- נאמן אפילו בדבר שבערווה. ועל כן במקרה ששלח שליח לקדש לו אשה ואינו יודע את מי קידש- אין עדותן של הנשים שאומרות שאותן הוא לא קידש משנה את הנתונים, אלא רק מבררת לאן שייכות אותן נשים וקרובותיהן, ועל כן ניתן להסתפק בעדותו של עד אחד לברר.
יישוב הקושי מהמשנה בקידושין- באותה דרך תוסבר המשנה בקידושין לשיטת הרמב"ן- במידה ואומר האב שקידש את בתו- ידוע לנו שהיא מקודשת- יש אדם אחד שמותרת לו ולשאר אנשי העולם אסורה, רק איננו יודעים מיהו אותו אדם. במקרה כזה, העד אינו משנה את הנתונים הידועים אלא רק מברר מי נכלל בכל קטגוריה- ובזה, אף בדבר שבערווה ניתן להסתפק בעד אחד.
יוצא מן הכלל ג'- בשאר עריות שאינן נובעות מ'אישות'- מדברי תוס' (גיטין ב, ב ד"ה מידי דהוה) נראה, שההלכה המבדילה בין דבר שבערוה לשאר איסורין ומצריכה שני עדים, לא נאמרה בכל עריות, אלא רק בעריות הנובעות מאישות- גירושין וקידושין וזנות אשת איש לאוסרה על בעלה, שכתבו:
"אבל הא דקאמר כל עריות לא אתי שפיר דמאי כל עיקר דבר שבערוה אין פחות משנים זהו באשת איש בגיטין ובקידושין וזנות דאשת איש לאוסרה על בעלה".
לאור דברי תוס' הללו, יישב הגר"ש רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל גיטין ב, ב) את דברי הרמב"ן; והוא, שאפשר לומר שהרמב"ן למד כתוס', שעריות שהעדות עליהן מצריכה שני עדים הם רק עריות הנובעות מאישות, אולם עריות שאינן נובעות ישירות מאישות אינן מצריכות עדות של ב' עדים. ועל כן מובן שאותן קרובות נאמנות להעיד מדין עד אחד- הואיל ומעידות על דברים שאינן בכלל עריות של 'אישות'.
[1] השאלה עם המשא ומתן בעניינה מופיע בחוברת 'אבני משפט' חלק ח (בהוצאת כולל 'יד ברודמן, רחובות).
[2] כן הקשה הר"ן בחידושיו שן,
[3] וכן יהיה נכון הדבר בתשובת מיימוני- בשליח שקידש בטעות לעצמו וטוען בתוקף שלא היתה כוונתו לזה.
[4] הגר"א וייס מעלה צדדים נוספים להקל- המקדש לא אמר 'הרי את מקודשת לי בבסלי זה', בסלי בודד בפני עצמו אינו שוה פרוטה (אף שאם נחלק את העלות של שקית בסלי ייצא שיש בכל אחד שוה פרוטה- כאשר הבבלי עומד בפני עצמו אין לו ערך ממשי ואינו 'שוה פרוטה').
