שאלה שבועית: מעמדם ההלכתי של מקומות המוגדרים כחו"ל לענין גיטין
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור המשנה בתחילת המסכת (ב, א) מונה את גבולות ארץ ישראל שמהם והלאה צריך השליח המביא את הגט לומר שבפניו נכתב ונחתם כשורה, ובין השאר אומרת:
"מעכו לצפון ועכו כצפון ר"מ אומר עכו כארץ ישראל לגיטין".
תוס' (ד"ה ואשקלון כדרום) הקשו על דברי התנא שהגדיר את עכו כחו"ל, שמצינו שעכו מוגדרת בדברי חז"ל כחלק מארץ ישראל: א) בגמ' בכתובות (קיב, א) המספרת שר' אבא היה מנשק את אבניה של עכו (הדבר מעיד על קדושתה כחלק מארץ ישראל) עולה שעכו נכללת בכיבוש עולי בבל.
ב) בנוסף, הגמ' בהמשך מסכתנו (עו, ב) תמהה על אפשרות לומר שעכו אינה מארץ ישראל:
"למימרא דעכו לאו מארץ ישראל הוה? הא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי מהדדי לפי שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ".
ומבואר שעכו עצמה מוגדרת כארץ ישראל?
ועל כן מחדש רבנו תם:
"אמר ר"ת דלא קשה מידי דעכו היתה חציה בארץ וחציה בחו"ל כדמוכח בירושלמי והכא מיירי באותו צד שבחוצה לארץ".
ברצוננו לדון בשלוש שאלות הלכתיות הנגזרות מהגדרת חלקה הצפוני של עכו כחו"ל:
שאלה א'- יו"ט שני של גלויות- כידוע בחו"ל נוהגים בכל אחד משלושת הרגלים 'יום טוב שני של גלויות', האם בחלק זה של עכו ינהגו יום טוב שני או לא? כדי לענות על שאלה זו עלינו לברר מהו המדד לפיו נקבע באיזה מקום נוהגים לעשות יום אחד ובאיזה יומיים?
[מעמדה של אילת- שאלה נוספת שניתן לשאול בענין זה- האם באילת, שבימנו נמצאת בשטחי מדינת ישראל נוהגים יום אחד או יומיים?].
שאלה ב'- ברכת כהנים- כידוע בארץ ישראל נושאים הכהנים את כפיהם בכל יום ויום, ואילו בחו"ל נושאים את כפיהם רק בתפילת מוסף בשלושת הרגלים. כפי שכותב הרמ"א (קכח, מד):
"נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי"ט, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם; ואפי' בי"ט, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבהכ"נ וישמחו בשמחת יום טוב".
שאלתנו היא, כיצד יש לנהוג בחלקה הצפוני של עכו לענין זה- האם ישאו את כפיהם דבר יום ביומו או רק במוסף של ג' רגלים? ושורשה של השאלה הוא- האם גם לענין מנהגים אומרים אנו שחלקה הצפוני של עכו אינו כארץ ישראל או לא? האם ישנה השפעה לסמיכות שלה לארץ ישראל/לחלקה השני של העיר שנמצא בארץ?
על אותה דרך ניתן לשאול לענין הנחת תפילין בחול המועד- שישנם מקומות בחו"ל שנוהגים להניח תפילין גם בחולו של מועד. האם בחלקה הצפוני של עכו יניחו תפילין בחולו של מועד או לא?
שאלה ג'- צדקה ליושבי הארץ- שנים רבות היה מקובל בחו"ל שישנה 'קופת רבי מאיר בעל הנס'- על ידה תרמו כסף למען יושבי ארץ ישראל. ונשאלה השאלה, האם היושבים בחלקה הצפוני של העיר עכו יכולים ליטול כסף מתרומות אלו שניתנו עבור עניי ארץ ישראל, או לא?
תשובה:
א) יו"ט שני של גלויות- 1) הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (ה, יא-יב) מגדיר היכן יש לנהוג יום טוב שני של גלויות והיכן לא, וזו לשונו:
"נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא, כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים או פחות, וכל מקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים בשוה או פחות שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן עושין יום אחד בלבד... מקום שבינו ובין ירושלם עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם, וכל יום טוב שני מדברי סופרים ואפילו יום טוב שני של ראש השנה שהכל עושין אותו בזמן הזה".
מבאר הרמב"ם[1] שכאשר בא הלל והתקין שקביעת החודשים תהיה על פי חשבון הלוח ולא על פי הראיה, והחלו לנהוג יום טוב שני בצורה קבועה. המדד לפיו קבעו היכן ינהגו יום טוב שני והיכן לא, לא היה על פי גבולות הארץ, אלא על פי השאלה האם בכוחם של השלוחים להגיע לשם עד החגים, או לא, ובמקום שאין בכוחם להגיע אפילו שהינו בתוך ארץ ישראל- יונהג יום טוב שני. זאת משום שהלל רצה בתקנתו לקבע את המצב שהיה לפני התקנה- ולפני התקנה נהגו יום טוב שני במקומות בהם לא הספיקו השלוחים להגיע.
מסיבה זו מוסיף הרמב"ם ומחדש שבעיירות שהתחדשו בארץ ישראל ולא היו בזמן הבית נוהגים יום טוב שני!
ידוע הדבר, שהרב מבריסק (הגרי"ז סולוביצ'יק) שהתגורר בעלותו לארץ בירושלים החדשה החמיר על עצמו, ונהג שני ימים טובים[2] מתוך שחשש לדברי הרמב"ם הללו- שבמקום בו לא היה ישוב בזמן בית המקדש ולא היו מגיעים אליו השלוחים יש לנהוג שני ימים טובים על אף שנמצא בארץ ישראל.
בדומה מסופר על החזון איש (אורחות רבנו ח"ב עמ' קיג) שהחמיר גם הוא ונהג בבני ברק שני ימים טובים[3]. אכן, החזון איש אמר שבירושלים החדשה אין צריך לחשוש לדברי הרמב"ם הללו, הואיל והיא הרחבה של ירושלים העתיקה שאליה בודאי שהגיע הידיעה על התקדשות החודש בזמן המקדש, ואינה נחשבת כ'מקום שלא הגיעו אליו השלוחים'.
2) אכן, דעתו של הריטב"א (וכן כתבו רוב הפוסקים) היא, שמתקנתו של הלל ואילך, המדד לשאלה באיזה מקום נוהגים יום טוב שני של גלויות הוא השאל האם המקום נמצא בארץ ישראל או לא, ובמידה והמקום נמצא בארץ ישראל נוהגים בו יום אחד במידה ואינו נכלל בגבולותיה נוהגים בו יומיים, וכלשונו (ראש השנה יח, א):
"וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש, ויש שעושין שני ימים ויש שעושין יום אחד ויש לנו לילך אחר הרוב, ובחו"ל רובא [היו עושים ב'] הימים לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן שני ימים, אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום ג"כ יום אחד".
אולם על פי מה קובעים האם המקום נכלל בשטחה של ארץ ישראל או לא? הריטב"א כותב (בחידושיו, שם) בתוך הדברים:
"ובודאי לא היו מגיעין לכל ארץ ישראל שהרי היא ארבע מאות פרסה על ארבע פרסה (עי' מגילה ג' א'), ואפילו היתה ירושלים באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח".
לאור המידות שציין הריטב"א למד הגרש"ז אוירבך[4] שהמדד לגבולות הארץ לענין יום טוב שני לדברי הריטב"א הוא גבולות כיבוש עולי מצרים (שהיה רחב יותר מגבולות כיבוש עולי בבל).
לפי זה, עכו על שני חלקיה נכללת בגבולות הארץ ואין צורך לנהוג בה כדיני יום טוב שני.
מעמדה של אילת לענין יום טוב שני- הפוסקים דנו בזה בהרחבה- מפני שלדעת רבים מן הפוסקים העיר אילת של ימנו אינה העיר אילת שהיתה בתקופת התנ"ך[5], ויתכן שאינה נכללת לא בתחום כיבוש עולי מצרים ולא בתחום הכיבוש של עולי בבל.
אכן הגרש"ז אוירבך[6] אומר, שיתכן שלאחר שמדינת ישראל כבשה את שטחים אלו ויש בהם שלטון אחד, מועיל הדבר לצרף גם את העיר אילת לשאר הארץ, כלשונו:
"יש גם קצת סברא ששלטון אחד של ישראל מצרפה עם שאר ארץ ישראל לענין זה".
ובצירוף עם האפשרות שהמקום נכבש באחד הכיבושים הסתפק האם יש לשמור שם יום טוב שני.
נמצא אם כן ששאלת ניהוג יום טוב שני בעכו, תלויה במחלוקתם של הרמב"ם והריטב"א- לרמב"ם יש לנהוג יום טוב שני בשני חלקי העיר, ואילו לדעתו של הריטב"א אין צורך לנהוג יום טוב שני בעכו כלל.
ב) ברכת כהנים, מעמד עכו לענין מנהגים- המועצה הדתית בעכו פנתה במכתב לרב אליעזר מנחם מן ש"ך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' ושאלה אותו כיצד עליהם לנהוג לענין ברכת כהנים? והשיב:
"אין ספק אם אפשר להתנהג בלי מחלוקת שכולם יסכימו יש להנהיג נשיאת כפים בכל יום לקיים מצוה של תורה, כפי שנהגו כן בירושלים, וגם הרמ"א שכתב (סימן קכח סעיף כד) שנהגו שאין נושאים כפים זהו רק בחו"ל, אבל בארץ ישראל נהגו כן, כמבואר שם במשנה ברורה, אבל כל זה רק באופן שיסכימו כולם, בלי שום מריבות ובלי שום מחלוקת, וה' יברך את עמו בשלום".
מתבאר מדברי הש"ך שאף שלענין גיטין חציה הצפוני של עכו אינו כארץ ישראל, לענין מנהגי הארץ הואילו סמוכה היא לארץ, ומחוברת ושייכת היא לחציה השני של העיר הנמצא בארץ ישראל יש לנהוג כמנהגי הארץ גם בחציה הצפוני (אלא אם כן יגרום הדבר למחלוקת).
ג) צדקה הניתנת לעניי ארץ ישראל- את שאלה זו נשאל בעל שו"ת אבן יקרה (תניינא סי' קלט), והשיב שעניי עכו רשאים ליטול צדקה מקופה זאת, מפני שאף שרחוקים מעיקר יישוב הארץ ועל כן נחשבים כבני חו"ל לעניין גיטין, בעיני בני חו"ל נחשבים כבני ארץ ישראל, ובנדרי צדקה הולכים אחר דעת התורם שמכלילם ביושבי הארץ. ובסוף מכתבו כתב שהגיע לידו מכתב של רבני צפת שכתבו שמאז ומעולם נהגו לתת צדקה לעניי עכו מהצדקה הניתנת לעניי ארץ ישראל.
זוהי הזדמנות לעסוק בחיובם של בני חו"ל הנמצאים בארץ ביום טוב שני של גלויות:
ישנן שלוש שיטות בפוסקים לגבי בן חו"ל שנמצא בארץ- האם עליו לנהוג יום אחד או יומיים.
נאמר במשנה בפסחים (נ, ב):
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".
מבואר במשנה שההולך ממקום בו נהגו חומרא למקום שלא נהגו אינו רשאי לזנוח את חומרתו, אולם מאידך כדי לא לשנות מהציבור עליו לנהוג כן בצינעא בלבד.
דעת הבית יוסף (בשו"ת אבקת רוכל סי' כו) שבני חו"ל הנמצאים בארץ ומתעתדים לחזור צריכים לנהוג את דיני יום טוב שני בארץ, ויכולים לעשות זאת גם בפרהסיא הואיל והדבר לא יגרום תקלה (מפני שאף בן ארץ ישראל לא ירצה להוסיף ולהכביד על עצמו ולנהוג יום טוב נוסף).
אולם המשנה ברורה (סי' תצו ס"ק ג) כותב שעל בן חו"ל הנמצא בארץ לנהוג בצינעא כמנהג חו"ל, אבל לא בפרהסיא, על בסיס המשנה הנ"ל בפסחים.
החכם צבי (סי' קסז) הולך בדרך שלישית, ומחדש, שעל בני חו"ל הנמצאים בארץ לנהוג כבני ארץ ישראל לכל דבריהם, כלשונו:
"נלע"ד דצריכים הם להתנהג בעניני המועדים כא' מבני א"י התושבים ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם.. שאילו היו כל אנשי המקום שיצאו משם כאן בקביעותא פשיטא שאסורים היו לעשות יותר מיום אחד משום בל תוסיף. ולא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא שרשאין בני המקום שיצא זה משם לנהוג חומרתם במקום הנוהגין קולא אף אם יקבעו דירתם במקום הלז אבל בדבר שאילו באו בני מקום החומרא למקום הקולא וקבעו דירתם בו היו אסורין לנהוג חומרתם בזה לא אמרו".
רוב הפוסקים הלכו למעשה בדרכו של הבית יוסף, שעל בן חו"ל הנמצא בארץ לנהוג שני ימים, ויכול לנהוג אותם בפרהסיא. מסיבה זו נוהגים בני חו"ל שבישיבתנו שני ימים ובפרהסיא.
לסיום נציין, שהגרש"ז אוירבך אמר שהגדרת אדם כ'בן ארץ ישראל' או כ'בן חו"ל' לענין יום טוב שני, נגזרת ממקום קביעותו בשלושת הרגלים, ועל כן אם בכל שלושת הרגלים שוהה בארץ עם בני משפחתו בדירה שבבעלותו- אינו צריך לנהוג יום טוב שני של גלויות.
[1] כן הוא ההסבר הרווח ברמב"ם.
[2] לחומרא כמובן- נמנע מעשיית מלאכה, אך לא קידש בברכה וכו'.
[3] שם בתוך הדברים מובא שהחזון אי"ש אמר לגר"ח קנייבסקי שליט"א כשנתיים לפני הסתלקותו ש"כיום אנו מחוברים ממש ליפו (נוצר רצף עירוני אחד) הדבר יותר קל".
[4] ראה בספר יום טוב שני כהלכתו פרק יח הערה ב, ובמילואים שבסוף הספר סי' ד אות ב.
[5] ר' לדוג' מלכים ב יד, כב
[6] הובאו דבריו בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק יח הערה יא). וראה שם בפרק אריכות מקורות רבים מגדולי הפוסקים הסובבים והולכים סביב נושאים אלו.
