שאלה שבועית: כניסה למצב של פקוח נפש/אונס במצוות

ראש הישיבה הרב מיכאל ימר

 

שאלה א'[1]- ראובן צריך לעבור ניתוח, הרופא המנתח אמר לו שהוא מתעתד לטוס לחו"ל, והתאריך היחיד שפנוי לו לניתוח לפני הטיסה הוא יומיים לפני יום הכיפורים. אם לא ינותח ראובן בתאריך זה ידחה הניתוח עד שובו של הרופא מחו"ל.

הניתוח אינו דחוף ולא תגרם לראובן סכנה בריאותית מכח דחיית הניתוח, אולם ראובן אינו מעוניין לדחות את הניתוח, מפני שדבר הניתוח מעיק עליו והוא מעוניין להיות כבר אחריו. אכן, אם ינותח ראובן יומיים לפני יום הכיפורים, יאסר עליו לצום ביום הקדוש מחמת פיקוח נפש. האם מותר לראובן להיכנס לניתוח בתאריך המוקדם על אף שיגרום הדבר שלא יוכל לצום ביום הכיפורים?

אם נתרגם את השאלה למונחים הלכתיים- האם מותר לראובן להכניס את עצמו למצב פיקוח נפש שימנע ממנו לקיים מצוות או לא?

לפנינו מספר שאלות נוספות הנוגעות לשאלה זו ממספר כיוונים:

שאלה ב'[2]- רופא עובד בבית חולים הנמצא רחוק ממקום מגוריו, ונקבעה לו 'משמרת' בבית החולים בשבת, בה אמור לטפל בחולים הנמצאים במצב של פיקוח נפש וזקוקים לטיפולו. שאלתו היא, האם מחויב להגיע לבית החולים לפני שבת ולשבות בבית החולים על אף שמשמרתו תהיה רק ביום, כדי לא לחלל את השבת, או שמא מותר לו להישאר בביתו, וכשיגיע זמן המשמרת יהיה מותר לו ליסוע לבית החולים באמצעה של השבת מחמת פיקוח נפש?

המשותף בין שאלה זו לשאלה הראשונה היא שבשתיהן מכניס האדם את עצמו למצב שיצטרך 'לעבור' על דין תורה מחמת פיקוח נפש. חישבו, האם ישנו הבדל בין המקרים?

שאלה ג'- אביו של אחד מבוגרי ישיבתנו עוסק במסחר בנפט, ולצורך פיתוח עסקיו רצה ליסוע למדינת אויב ערבית- בה עסקי הנפט פורחים. מחשש לחייו הוא יודע שאסור לו להביא עמו תפילין, שמא ייתפס. ועל כן שאלתו היא האם רשאי ליסוע ללא התפילין, וכשיגיע הבוקר הבא- זמן חיובו בתפילין, יהיה כבר במדינת האויב ויהיה אנוס מלהניחם? שורשה של השאלה דומה- האם רשאי האדם להכניס את עצמו למצב שיהיה אנוס מלקיים את המצוה, או לא?

שאלה ד'- חייל הנמצא במוצב קטן קיבל שתי אפשרויות לצאת לחופשה- האחת בראש השנה והאחרת בסוכות. הוא יודע שבמוצב אין שופר, ועל כן אם יישאר במוצב בראש השנה לא יזכה לקיים באותה שנה את מצות תקיעת שופר.  אולם מאידך הוא מאוד רוצה לצאת לביתו בחג הסוכות- אז מגיעה כל המשפחה המורחבת לבית הוריו. האם מותר לו לבקש שיוציאוהו לחופשה בסוכות? ואף שיוביל הדבר לכך שיבטל ממצות תקיעת שופר, בשעה שיגיע זמן החיוב בשופר- בבוקר ראש השנה- יהיה אנוס, ופטור משמיעת קול השופר?

שאלה ה'- יולדת המרגישה צירים ביום שישי בצהריים, וברור הדבר על פי נסיונה שהלידה הולכת להיות בשבת. האם מחויבת היא ליסוע כבר ביום שישי לקרבת בית החולים כדי למנוע את החילול שבת הצפוי, או לא?

שאלה ו'- חייל יהודי ששירת באחד הצבאות באירופה, קיבל ממפקדיו משימה מסוימת שעליו לגמור עד יום מסוים. במידה ולא יגמור את המשימה עד הזמן הקצוב הדבר עלול לעלות לו בחייו. הוא יודע שאין באפשרותו לעמוד ביעד אלא אם כן יעבוד בשבת.

אכן, אם ישכור מעתה ארבעה עובדים שיעבדו איתו יחד לא יצטרך לעבוד בשבת. ובא אותו חייל לפני החפץ חיים ונפשו בשאלתו האם עליו למכור את כל אשר לו כדי להצליח לשכור עובדים ולהימנע מעבודה בשבת, או שמא מותר לו לא לשכור פועלים עתה, וכשתגיע שבת יהיה אנוס ויוכל לעבוד בשבת?

 

תשובה:

נתחיל דווקא מהשאלה בה סיימנו, וממנה נשוב לשאר השאלות:

החפץ חיים בספרו מחנה ישראל (פרק כח) דן בשאלתו של אותו חייל, וכתב כך:

"והנה אודות איש הצבא אף דבדברים שהוטל עליו מצד צווי הממשלה הרוממה מותר לו לעשות ולא נקרא עי"ז בשם מחלל שבת אחרי דהוא מוכרח לזה.. והנה ראשית הכל צריך לידע דמלאכה שאפשר לעשותה בחול בודאי איסור גמור הוא להניח אותה על שבת, כגון אם הוא רצען או חייט וכדומה שאר מלאכות שנותנין להם שיעור קבוע על כל שבוע חייב לזרז עצמו בכל כחותיו להקדים לגמור קודם שבת כדי שיהיה נח בשבת... ואפילו אם יצטרך לשכור מסייע על זה גם כן חייב אם היכולת בידו כדי שלא תשאר מלאכה על שבת ויהיה מוכרח לחללו וכדאיתא ביו"ד (סימן קנ"ז) דמחוייב האדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו דאורייתא, ויותר מזה דחיוב גמור הוא לו להתבונן בזה בתחלת ימי השבוע[3] ולזרז עצמו בכל כחותיו, ולא ידחה על סוף השבוע פן חס וחלילה יארע לו איזה סיבה ותישאר מלאכה על יום השבת".

משיב החפץ חיים, שאסור לאותו חייל להכניס את עצמו למצב שיצטרך לעבור על איסור לאו, ועל כן עליו ליתן את כל אשר לו כדי להימנע מהגעה למצב כזה, על אף שכעת עדיין לא הגיע שעת החיוב- לא נכנסה שבת.

לכאורה פסקו של החפץ חיים נסתר מהלכה מפורשת בשולחן ערוך, ונבאר:

בגמרא בשבת (יט, א) מובאת ברייתא:

"תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי".

על פי גמרא זו פוסק השולחן ערוך (או"ח רמח, ד):

"היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש, מותר, ואין כאן חילול; והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש".

ומבואר מהלכות אלו, שמותר לאדם לצאת לדרך גם אם יודע בוודאות שבגלל יציאתו עתה- בתחילת השבוע יאלץ לחלל את השבת מחמת פיקוח נפש בהמשך. ומדוע אם כן פסק החפץ חיים שעל החייל להוציא עתה את כל כספו בגלל שבהמשך תגיע שבת וייאלץ לעבוד בה?

נציג ארבעה כוונים שונים בהסבר הדבר:

א) ההיתר רק בחשש למלאכה דרבנן- החפץ חיים ב'ביאור הלכה' (רמח, ד ד"ה ופוסק) מביא שיש שסוברים שכל ההיתר לצאת באוניה או בשיירה על אף שיודע שיקלע לחילול שבת בהמשך דרכו, הוא רק במידה והחשש הוא שיאלץ לעבור על איסור דרבנן, אבל במידה ויאלץ לעבור על איסור דאורייתא- אין כל היתר לצאת לדרך גם אם נמצא זמן רב לפני השבת[4].

ניתן לומר שהחפץ חיים לשיטתו שחשש לדעות אלו, אסר על החייל להכניס את עצמו למצב שיוביל לכך שייאלץ לעבור על איסור דאורייתא בהמשך.

אכן, מכיון שרבים פסקו מחד כשו"ע והרמ"א (ולא חששו לדעות שהביא הביאור הלכה שם) ומאידך קיבלו את פסקו של החפץ חיים לעניין החייל, נדרשים אנו למצוא הסבר אחר בביאור הדבר.

ב) כניסה לאונס, רק בטבעו של עולם- הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א נזקק גם הוא לשאלה זו[5], והשיב:

"אין להיכנס באונס רק במה שהוא טבעו של עולם".

מבאר הגר"ח קנייבסקי, שאכן אסור לאדם להכניס את עצמו ל'מצב אונס' שמכוחו לא יוכל לקיים מצוות, אולם רק אונס הנובע ממקרה מיוחד שאינו מטבעו של עולם נחשב כאונס לעניין זה, ועל האדם להתאמץ לא להיכנס אליו, אבל אונס הנובע מ'טבעו של עולם' אינו נחשב כאונס לעניין זה- האדם לא נדרש לשנות את ניהול חייו הטבעי והרגיל מחמת חששות עתידיים.

הפלגה באוניה היא 'טבעו של עולם' ואינה מאורע חריג וייחודי, ולכן היורד בספינה לא נחשב כמכניס עצמו לאונס. שונה הדבר באונסים אחרים שאינם תלויים בצורת ההנהגה הטבעית של העולם אלא במאורע מסוים- כדוגמת הצורך של החייל לסיים את מלאכתו עד מועד מסוים- שאם לא יערך לו מראש ייאלץ מכוחו לעבוד בשבת, כאן אי ההיערכות נחשבת כהיכנסות למצב אונס, ולכן על החייל לעשות כל מאמץ לא להיכנס למצב זה.

ג) חילוק בין אונס לפיקוח נפש- הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א (להלן הגרז"נ) מבדיל[6] בין 'אונס' ל'פיקוח נפש', ורוצה לומר, שעל האדם אמנם להימנע מלהכניס את עצמו למצב של אונס, אבל אינו צריך להימנע מלהיכנס למצב של פיקוח נפש[7].

וביאור ההבדל בין אונס לפיקוח נפש, הוא, שבשונה מפקוח נפש שם ישנו היתר לעבור על מצוות התורה, ב'אונס' אין היתר, אלא שכאשר האדם עובר על איסור התורה באונס- שלא ברצון, אין כאן איסור מפני שחייבה תורה על המעשה בצירוף רצונו של האדם. ולכן, במידה והאדם מכניס את עצמו למצב האונס בצורה מודעת ולא מנסה למנוע את ההגעה למצב זה- נחשב הדבר שנכנס ברצון למצב, ועשה את פעולת העבירה ברצון.

לאור זה רוצה הגרז"נ לומר ששאלת החייל שבאה לפני החפץ חיים עסקה במצב של אונס ולא במצב של פקוח נפש, ועל כן היה על החייל להימנע מלהיכנס אליה בכל מחיר, אבל במצב של פקוח נפש- שם אל לאדם לחשוש ולהימנע מלהיכנס למצב זה[8].

לדבריו של הגרז"נ אם יטוס הסוחר למדינת האויב ו'יעשה' לאנוס', נוהג הוא שלא כשורה שהרי למצב אונס אסור לאדם להכניס את עצמו.

ד) הקדמת גמר המלאכה/הימנעות מהפעולה- הרב לורנץ (בספרו משנת פקוח נפש) מחלק בין המקרה של החייל שבא לפני החפץ חיים- שם לא נדרש האדם לבטל פעולה שהיה מעוניין לעשותה כדי להימנע ממעבר על איסורי שבת, אלא להקדים את גמר עשייתה. שונה הדבר מהמקרה של העולה לספינה- שם כדי להימנע ממעבר עתידי על איסור על האדם להימנע מביצוע הפעולה אותה רצה לעשות- להפליג בספינה/ללכת בשיירה- זאת לא דרשה ממנו התורה.

 

רופא שמשמרתו חלה בשבת- הגר"מ פיינשטיין זצ"ל נשאל באגרות משה (או"ח א, קלא) הםא על הרופא שמשמרתו חלה בשבת להקדים את הגעתו לבית החולים מערב שבת, והשיב שעל הרופא להקדים וליסוע מערב שבת לבית החולים:

"כשיודע הרופא מזה ערב שבת מחוייב הרופא להשאר ללון באיזה בית הסמוך לבית החולים שודאי אפשר להשיג מקום ללון ואף אם יצטרך לשלם דמי שכירות בעד הלינה אין להתיר לו לבא לביתו שיביאנו זה לחלל שבת למחר ליסע לבית החולים. ואף אם אין מקום סביבות בית החולים ללון שם הרי יכול ללון בבית החולים גופיה ואף שלא יהיה לו שם יין לקדוש וסעודה חשובה לכבוד השבת נמי היה צריך להשאר שם דמצות סעודת שבת וקדוש לא תדחה איסור מלאכה דשבת".

אולם, דעת הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך (הוב"ד בשמירת שבת כהלכתה פרק לב הערה קד) שהרופא רשאי להישאר בביתו ולצאת רק בשבת עצמה. ושונה הדבר מיציאה לדרך בשיירה ולספינה- שם מכניס את עצמו בקום ועשה למצב שייאלץ לחלל בו שבת, מה שאין כן בנידון שלפנינו הרופא נמנע מעשייה בערב שבת ובעקבות זה נכנס למצב שיגרום לו לחלל את השבת, זאת לא מצינו שאסור עליו לעשות.

נסיעת יולדת מערב שבת- מאותה סיבה יותר גם לאשה העומדת לפני לידה להישאר בביתה מערב שבת ולא לחשוש לכך שבשבת עצמה תצטרך ליסוע לבית החולים, מפני שאינה עושה מעשה כל שהוא המכניסה למצב זה, ודבר זה, לא מצינו שנאסר.

 

הנשמת אדם (סח, א) דן גם הוא בחייל יהודי הנמצא בצבא נוכרים:

"ואמנם אם משמר שלו הוא בערב שבת, ואז לא יוכל לקיים המצות [של יום שישי- כדוגמת תפילין] אם יש לו רשות להחליף על שבת שבשבת יעמוד על המשמר כדי לקיים היום המצוה? והנה אם יכול לקיים המצות למחר ואם ילך היום על המשמר לא יוכל לקיים המצות היום רק שיצטרך לחלל שבת, אם הוא באסור דרבנן נ"ל דמחוייב להחליף וילך למשמר בשבת".

וגם אם יצטרך לעבור על איסור תורה בשבת לא פשוט לו הדבר לאסור (ותולה זאת במחלוקת הראשונים הנ"ל לגבי ספינה).  

לאור זה מחדשים הפוסקים חידוש נוסף- אדם שגר במקום בו אין לו שופר אינו מחויב ללכת למקום אחר לפני ראש השנה כדי לשמוע קול שופר- זאת משום שקודם יום טוב לא חלה עליו המצוה, ולאחר מכן ביום טוב עצמו שחל עליו החיוב- כבר אנוס הוא- שהרי אינו יכול לצאת חוץ לתחום, ופטור מן המצוות [ועל כן החייל שהציעו לפניו שתי אפשרויות מתי לקחת את חופשתו (בראש השנה או בסוכות)- רשאי לבקש שיתנו לו את חופשתו בסוכות על אף שיביא הדבר לכך שלא יוכל לשמוע קול שופר בראש השנה].

ואין זה סותר את פסקו של החפץ חיים הנ"ל, מפני שהחפץ חיים עסק באיסור שבת- שם מוטלת על האדם   חובה ששת ימים לדאוג לכך שלא יבוא לידי איסור שבת[9], מה שאין כן ביחס לתקיעת שופר בראש השנה.

ניתוח בסמיכות ליום הכיפורים- לפי זה יותר לאדם להכנס לניתוח לפני יום הכיפורים גם אם יגרום הדבר לכך שלא יוכל להתענות ביום הקדוש, הואיל וכעת עדיין לא חל עליו כל חיוב.

אכן הגרז"נ גולדברג שליט"א מסייג, שישנו הבדל בין אם מציעים לו להיכנס לניתוח יומיים לפני יום הכיפורים- שאז רשאי להיכנס לניתוח, לבין אם הציעו לו להיכנס לניתוח בערב יום כיפור עצמו, שאז אסור עליו להיכנס לניתוח, הואיל וישנה חובה על האדם להכין את עצמו בערב יום הכיפורים לתענית[10].

 

אכן, שומה עלינו לציין שישנם (ר' בספר משנת פקו"נ לרב לורנץ, שם) הסוברים שעל האדם מוטלת חובה לדאוג לקיומה של כל מצוה עוד טרם חל חיובה עליו, ועל כן מי שלא התקין שופר לעצמו, או לא דאג לכך שיהיה במקום הראוי לתקיעת שופר- בהגיע זמן החיוב מוגדר כמבטל עשה בידיים! לדבריו, החייל יהיה חייב לקחת את חופשתו בראש השנה ולא יוכל להמתין עד יום הכיפורים.

 

[1]  שאלה זו הובאה בפני הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

[2]  שאלה שנשאל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, בעל האגרות משה (חלק א סימן קלא).

[3]  החפץ חיים מבסס זאת על לשון הפסוק- 'שמור' חיוב המקביל ל'זכור' שהוא חיוב המוטל עליו כל ימות השבוע (כמבואר בביצה טו, ב), והיינו לוודא כבר בתחילת שבוע שלא יגיע למצב שבגללו יצטרך לחלל את השבת.

[4]  והחילוק המופיע בגמרא בין תוך ג' ימים ללאחר ג' ימים, הוא, שתוך ג' ימים עדיין לא התרגל גופו לשייט בים וייבטל ממצות עונג שבת, ולאחר ג' ימים כבר התרגל גפו לטלטלות הים ולא יבטל ממצוה זו.

[5]  הובאו דבריו בספר משנת פקו"נ שער ד סימן לו אות יז.

[6]  קובץ עטרת שלמה ה, תש"ס עמ' מא-נ.

[7]  בסיס לדבר, ניתן למצוא  בהבדל נוסף ומשמעותי בין פקוח נפש לאונס- בעוד ש'אונס' מסיר את החיוב מהאדם האנוס בלבד, פקוח נפש מתיר גם לאדם אחר לעבור על איסורים עבור הצלת האדם שנמצא במצב זה.

[8]  אכן, כאן עלינו להיכנס להגדרה דקה- מה נכלל בגדר 'אונס' ומה עובר לכלל 'פיקוח נפש' (שהרי בסופו של דבר גם במקרה של החייל מרחפת מעל לראשו סכנת מוות). והחילוק צריך להיות בין סכנה הנשקפת לו מחמת אדם אחר (מוגדר כאונס), לבין סכנה הנשקפת לו ללא התערבות אדם זר.

[9]  כפי שהבאנו לעיל בהערה 3 בשם החפץ חיים.

[10]  ומבסס את דבריו על דברי רש"י בגמ' ביומא (פא, ב) על דרשת חז"ל "דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי": "והכי משמע קרא: ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה".